יום רביעי, 31 במרץ 2010

לך על זה | "המתאבד" באנסמבל הרצליה

ביקורת התאטרון האכזרית ביותר בתולדות העיתונות העברית היא גם הקצרה ביותר. המבקר חיים גמזו שב מן ההצגה "סמי ימות בשש" מאת קן יוז האנגלי. הוא הקליד במכונת הכתיבה שבעיתונו חמש מלים בלבד: “לדידי, יכול היה למות בחמש".
אמש, בתאטרון הרצליה, חשתי הזדהות מסויימת עם גמזו. מרגע תחילת ההצגה "המתאבד" ציפיתי בקוצר רוח שהאיש יתאבד כבר. כמו במקרה של גמזו, אין ממש צורך להכנס לפרטים. די למשוך בכתף. לא היה שחקן מסויים שמשחקו חיבל בחוויה. נראה היה שההצגה כולה נוצרה ללא כל התייחסות לקהל וללא כל שאיפה להפיק ממנו הזדהות. כשאין הזדהות, התאטרון משמים, ומה אכפת לנו מי מת ואיך?
ברוסיה של שנות העשרים, בה נכתב המחזה, הוא וודאי היה מעורר הזדהות רבה אילו הוצג (הוא נגנז עד לשנות השבעים, מסיבות פוליטיות). סמיון סמיונוב המובטל מבקש לקחת את נפשו בידו. הידיעה עושה לה כנפיים וכל מיני בעלי אינטרסים תובעים שיודיע שהתאבד "בשבילם". יש כאן עקיצות כלפי הליברליזציה של המשק הרוסי בשלהי ימי לנין, מהלך פוליטי שהקהל הישראלי אינו בקיא בו. אפשר היה לקשור אותו לבעיות אבטלה המוכרות לנו, או לפחות לעשות אותו אוניברסאלי, אבל הבמאי אורי פסטר העדיף להעתיר קלישאות רוסיות, החל בריקודי "קלינקה" וכלה במילה הגסה מאוד "יופטפויומאט". אם יועלה בחו"ל מחזה של חנוך לווין כשכל דמויותיו חובשות כובעי טמבל ומדי פעם פולטות “כוס-אמק!” ילכו תכניה לאיבוד.
במיוחד בתחילת ההצגה, האנרגיות על הבמה מעושות וצורמניות, כאילו ידעו השחקנים שהקהל יהיה אדיש לגורלם והחליטו לעשות נסיון נואש לגייס את תשומת ליבו באמצעות הגברת הווליום. בחלק השני הרוח רגועה מעט יותר, אבל זה כבר אבוד. סמיון סמיונוב מתייצב מול שועי רוסיה ואקדח בידו בסביבות השעה עשר. כבר זמן רב קודם לכן פשפש הקהל בכיסיו בחיפוש אחר אקדח כזה.

להחניק בקושי את הצחוק | "הספר מסוויליה" באופרה הישראלית

באופרה אמורים לשבת בשקט מוחלט, אבל לא קל להקפיד על כך כשמתפקעים מצחוק. ההפקה הנוכחית של "הספר מסוויליה" האופרה הקומית המופלאה של רוסיני, מדגדגת בכשרון רב במיוחד.
מקום ההתרחשות: מרפאת שיניים. ד"ר ברטולו הנרגש מספר למטופלו דון בזיליו, שבת חסותו ואהובת ליבו רוזינה מחליפה מכתבים עם מאהב. לבזיליו יש תוכנית: להפיץ שקרים על המאהב וכך להחליש את כוחו. מרוב התלהבות מרעיונו המרושע הוא קם מכסאו, תופש את אחת מפצירותיו של הדוקטור ומאיים בה על כל היושבים בחדר ההמתנה, בעוד נייר הספיגה הירוק תלוי לצווארו.
רוזינה עצמה שרה את הקוואטינה שלה בעודה מורטת שיער מרגליה באמצעות רצועות חד פעמיות. מי שראה את עבודתה של הבימאית מרים קלמנט בעבר לא יופתע, אבל בכל זאת יתמוגג. הספר מסוויליה היא אופרה מצחיקה, אפילו דפי התווים שלה מלאים הלצות מוזיקאליות. קלמנט פשוט מוסיפה עוד מימד של הומור. מעצבת התפאורה והאביזרים יוליה הנסן מוסיפה נדבך נוסף, והתוצאה שובה לחלוטין.
יפה. משהחנקנו את הצחוק נשאלת השאלה: איך המוזיקה? והתשובה: לא אחידה. המנצח ג'ורג' פאהליבניאן החמיץ באופן מפתיע את הפתיחה המפורסמת. “הספר מסוויליה" ידועה באריות המהירות כברק המשובצות בה ולא פעם היה ברק התזמורת מהיר מרעמם של הזמרים. אבל הזמרים, הזמרים! חן רייס הנפלאה מפיחה ברוזינה חיים מוזיקאליים ותיאטרליים משכרים. אוליביה גראנד שובה לחלוטין כפיגארו. שניהם שולטים היטב בכל להטוטיו המוזיקאליים של רוסיני.
כך או כך, מה שמרשים במיוחד בהפקה הנוכחית הוא איכות המשחק. בידיה של קלמנט הפכה להקה של זמרים כשרוניים לאמני סלפסטיק ולקומיקאים מלאי הבעה, מבלי לאבד דבר מעוצמתם המוזיקאלית. כאשר חודר הרוזן אלמוויוה לביתה של רוזינה מחופש לחקיין של אלוויס, ושר את הרצ'טטיבים שלו באיטלקית שמבטאה אנגלי, הוא עושה יותר כבוד לרוסיני ולרוח האופרה מאשר אלף קפדנים רוטנים שיגידו שזה לא לעניין.

יש חיה כזאת | לקראת פסטיבל הצגות הילדים בחיפה

הסתיימה הצגת "העולם על פי אלון". הורים קמים ומוחים דמעה. ילדים יוצאים אל האור שבחוץ מלאי תובנות חדשות על החיים. “הוא עושה כל מה שאומרים לו,” מסבירה אחת, בת שבע נגיד, לאביה, “אז כשאמרו לו ללמוד לעוף הוא באמת ניסה לעוף".
אב אחר בוחן את ילדיו. “את מי זה מזכיר לכם?”
"את ארז!” משיבים שניהם. “אבל לארז גם קשה לדבר,” מוסיפה הבת.
ההצגה, העוסקת בכנות מצמררת בעולמה של משפחה שאחד מבניה הוא אוטיסט, החכימה ילדים והורים, הפעילה אותם ונגעה בעולמם. פסטיבל תיאטרון הילדים בחיפה מוסיף ומעניק להורים וילדים בילוי תרבותי אמיתי לחופשת הפסח שהוא גם בילוי ממש. תאטרון ילדים מוכרח לפתות את העין ואת הדמיון, הוא מוכרח לענג כדי לגעת בנפש קהל היעד שלו ונראה שהשנה יענג במיוחד.
זוהי שנתו העשרים של הפסטיבל. “החיים של ילדים היום שונים מאוד משהיו לפני עשרים שנה,” מציינת צביה הוברמן, המנהלת האמנותית. "אז לא היתה טלוויזיה בכל חדר, לא היה ערוץ 6 ולא היה אינטרנט. כשאנחנו ניגשים לבחירת ההצגות אנחנו צריכים לחשוב מה מעניין היום ילד בן שלוש? ויש גם דברים שאנחנו רוצים לתת: לתת מסרים, ריגוש, בלתי אמצעיות. יש תחושה מאוד חזקה של שליחות, של אנשים שאומרים: בואו נעשה את זה, בואו נהיה קשובים לדור הזה, אבל יחד עם זה נשמור על איזו מסגרת של תיאטרון.”
ירדן, בת אחת עשרה וחצי מרעננה, הגיעה ליום החזרות הגנראליות. היא יודעת היטב מה הופך הצגה לטובה: "הרבה קצב, שירים ומפורסמים". למרות זאת, ההצגה האהובה עליה במהלך היום היא "עולמו של אלון" המעודנת, שיש בה רק מפורסם אחד מבחינתה: אור מאיר, כוכב אותו ערוץ 6 שהוזכר לעיל. (המבוגרים יותר יזהו גם את עידית טפרסון, שהיא אכן אם לילד אוטיסט.)
התלבטותה של ירדן אינה פשוטה. ביום החזרות הוצגו בפני הקהל עוד כמה הצגות מרשימות ממש. “הכוכב דניאל וגנבי הזמן", היא הצגה מקסימה השואבת מעולם המדע הבדיוני וודאי תדהים ילדים בעלי חלומות התולים את עיניהם בשמים. דניאל מקים לעצמו חללית בחדרו, ממש על פי המפרט של נאס"א, מסעו לחלל על סיפונה פותר עבורו כמה וכמה תעלומות, גם כאלה הקשורות במשפחתו וגם בחבריו לכיתה.
עוד הצגה מרשימה היא “החברות של זזה" המבוססת על סדרת ספרי המכשפות "מילות קסמים" של רונית חכם. רק בקושי רב נפרדו ממנה הילדים ושבו אל פרוזדורי תיאטרון חיפה. חמשת המכשפות שובות הלב של חכם מתמודדות עם חרדתן מפני השד המתגורר בשכנות להן. הדרך לידידות עם השד אינה פשוטה, והגילוי ההדדי נופל דווקא על יום הולדתה של החמודה במכשפות, אבל כך, כנראה, נראים החיים.
הצגה חדשה נוספת שיש בה עניין היא "אגדת השמש הנעלמת" שביימה דנה דבורין. כאן הקצב רב, וכמוהו רב הדמיון – קהילה של זבובים על הר של אשפה צריכה ללמוד לשנות את אורח חייה. תרבות הצריכה והצבירה של הזבובים גרמה להם להקים ערימות של פסולת המסתירות את פני השמש. לפני שהם לומדים פשרה ווויתור, נגררים הזבובים למלחמה בחבורה מזמזמת אחרת שגם היא חיה באפלה. הצגה חברתית/פוליטית לילדים? יש חיה כזאת.
מלבד ההצגות החדשות כלולות בפסטיבל גם צרור של הצגות אורחות ומופעים רבים, חלקם הנוגעים במחול, חלקם ליצניים, חלקם ישראלים חלקם מארצות זרות: צרפת, ספרד וגרמניה.

יום שבת, 20 במרץ 2010

מקפיאה את הדם | "גטו" בתיאטרון הקאמרי

אם בהפסקה עוד נותרו בי ספקות כלשהם לגבי ההפקה הנוכחית של "גטו", הם נעלמו לחלוטין בסצנה המרכזית שבאה אחריה. בסצנה זו מתואר נשף שנערך בגטו וילנה לכבוד מפקד היודנרט גנס, בפקודת מפקד הגטו הנאצי, האוברלוטננט קיטל. עוצמות הניגוד בין מציאות חייהם של יהודי הגטו להילולה המוזיקאלית שטופת הפרחים והאלכוהול שנכפתה עליהם מקפיאה את הדם.
ברגעים האלה מתחוורים מימדיה של ההצגה. איתי טיראן פשוט מושלם בתפקיד קיטל השיכור, איש מורכב שיחסו הרך לכאורה כלפי יהודי הגטו מבלבל ומתעתע. נתן דטנר, בתפקיד גנס, מבטא בעידון עצום את מורכבותו הנוראה של מעמדו. ניתן לו להציל יהודים אחדים רק בכך שישתף פעולה עם רציחתם של אחרים. נדמה היה לנו שאנחנו מכירים את הדילמה הזאת, נדמה היה, עד שראינו אותה לנגד עינינו בערב של תאטרון סוחף.
כן, קצת מוזר להחשף לסיפורה של קבוצת התיאטרון של הגטו, שפעלה במציאות תחת תנאים קשים שלא יאמנו, באולם נינוח כמו זה של הקאמרי. כן, לוקח זמן מה לעוצמתה של ההפקה לגלות שהיא מכבדת את גדולתו של המחזה ואת משקלה האינסופי של ההיסטוריה בה הוא עוסק, אבל העוצמה הזאת טמונה בה. דטנר וטיראן אינם היחידים המפליאים לעשות: אלי גורנשטיין מרגש באמת בתפקיד הרמן קרוק הסוציאליסט, שאינו מקבל את מעשיו של גנס. רמי ברוך חריף ושובה כאיש העסקים וייסקופ המתעשר מעסקיו עם הנאצים. חני פירסטנברג בתפקיד "בובתו" של מפעיל הבובות שרוליק (גדי יגיל).
אין צורך להכביר מלים על המחזה עצמו, שעלה לראשונה בתיאטרון חיפה לפני עשרים ושבע שנים. סובול, שסיפר את סיפורם של אנשים אמיתיים, הוכיח שיש לתיאטרון זכות לגעת בזכרון ובלבד שהדבר נעשה באורח מופתי. כאן זה נעשה בדיוק כך.

יגעת ומצאת | "שש דמויות מחפשות מחבר" בתיאטרון גשר

לואיג'י פירנדלו גאון. פרס נובל של שנת 1934 הוענק לו בצדק מוחלט. במה מתבטא היותו של יוצר גאון? בכך שהוא מראה לנו מחדש את מה שאנחנו כבר יודעים ומגלה לנו שלא באמת ידענו.
אנחנו יודעים שהחיים מטורפים, יודעים שהתאטרון צר מלהכיל אותם, שהאמנות כולה לא יכולה לספר עליהם מפלי ליפות אותם, או לכער אותם, או בכל אופן לעוות אותם. במחזה "שש דמויות מחפשות מחבר" מפגיש פירנדלו קבוצה של אנשי תאטרון עם דמויות ממחזה שכתיבתו הופסקה, בני משפחה הנושאים עימם סיפור קשה ומורכב. הדמויות (שאינן אנשים של ממש, אבל חייהן מקבילים במורכבותם לחיי אדם) מתחננות שימצא לסיפורן מחזאי שיפיק ממנו סדר ומשמעות, אבל הן מתקשות לקבל את השינויים שחלים בו עם עלייתו לבמה ומפתחות מערכת יחסים לא נוחה עם היוצרים בני דמותם.
מאחורי הרהור מורכב על מהות התאטרון, נחבא כאן גם הרהור על הקשר שבין אדם לאלוהיו, הקיים או שאינו קיים. יבגני אריה ושחקניו נוגעים בכשרון בשני ההרהורים. כן, יש כאן יותר מדי מודעות עצמית וכמה ניסויים שאינם עולים יפה, אבל יש כאן תאטרון אמיתי. משה אבגי מזהיר בתפקיד אבי המשפחה. נטליה מנור נהדרת כ-"שחקנית". מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו עיצב במה מעניינת המזדקרת לתוך הקהל ובולעת כמה וכמה שורות מושבים. הטשטוש שבין מציאות למציאות, בין דמיון לדמיון, חל אפילו לפני שעולה המסך.
מעמדה של דמות "הבמאי" הוא המורכב ביותר. זוהי דמות הציר בהצגה המסרבת להיות הצגה. הבמאי מנסה להשתלט על בני המשפחה ולהכניס הגיון בפרשיה שאין בה הגיון, ממש כמו בכל סיפור בחיים. סשה דמידוב לוקח את התפקיד למקום סתמי מעט. יחסו המבולבל לבני המשפחה מזכיר לעיתים את מבוכתו המאולצת של אייל קיציס מדברי המתארחים באולפן ארץ נהדרת. בכל זאת, האפקט הכללי אינו נחלש ושש הדמויות מוצאות להן קהל אוהד.

יום שני, 15 במרץ 2010

מה קרה שם? | "אותו הים" בתיאטרון הבימה

בסרט "טוטסי" של סידני פולאק מגלם ביל מאריי דמות של במאי תאטרון אוונגארדי. במסיבה של אנשי תאטרון ניו יורקים הוא אומר לסובבים אותו: “אני לא מעוניין שיבוא אלי מישהו ויאמר: ראיתי את ההצגה שלך, היא היתה נפלאה, בכיתי. אני מעוניין שהוא יבוא ויאמר: הייתי בהצגה שלך אתמול, מה קרה שם?”
ספק אם זה האפקט אותו ניסה להשיג חנן שניר בעיבודו לספר "אותו הים" מאת עמוס עוז, אבל זה מה שקרה. הייתי בהצגה שלך, חנן. מה קרה שם?
נדיה, אשה בת ימית ממוצא בולגרי, הולכת לעולמה. היא מותירה מאחוריה שני גברים. את בעלה אלבר ואת בנה ריקו, שנעלם כתרמילאי אל הרי ההימלאיה. בבדידותו הגמורה מפתח אלבר קשר מורכב עם דיתה, אהובתו לשעבר של בנו. הספר מתאר רשת סבוכה של קשרים רגשיים ומיניים, מונעים על ידי אבדן וגעגוע. על הבמה הפכה הרשת הזאת למשחק סבתא סורגת שהחתול הסתבך בו, לקקופוניה.
שניר עמל לשמר את ההתנגנות השירית של הספר, הכתוב למעשה בשורות שיריות, אבל במיש-מש התיאטרלי הולכת לאיבוד איכותו הפיוטית של הסיפור עצמו והוא הופך לעיתים כמעט וולגארי. טעות נוספת טמונה בעירוב התייחסויות לספר אחר של עוז "סיפור על אהבה וחושך" בגוף ההצגה. כן, שני הספרים נוגעים בנושא המורכב של אבדן אם, אבל יש סיבה לכך שהם שני ספרים נפרדים.
מה בכל זאת מרומם את הנפש? בעיקר סנדרה שדה, במגוון של תפקידים, וגם קטעי אנימציה קצרים המוקרנים בגב הבמה, מגיבים למתרחש, מעשירים אותו ומעניקים לו לעיתים מיקוד נחוץ מאין כמוהו.

יום ראשון, 7 במרץ 2010

למה שההצגה תהיה חולה? | "ימי שלישי עם מורי" בתיאטרון הקאמרי

מתיחת ביקורת על "ימי שלישי עם מורי" עלולה להתפש כמעשה אכזרי. בסך הכל מה יש לנו כאן? סיפור מקסים של חברות אמיצה בין אמריקני צעיר ואובד דרך למורהו הקשיש, החולה והחכם. לכן אני מבקש להקדיש מראש את הביקורת הזאת לכל המורים הקשישים החכמים, ולכל הצעירים האוהבים אותם ויודעים להכיר באמת בערכם.
לא מדובר בהצגה רעה. יוסי גרבר מופיע כאן במלוא הכריזמה הנהדרת שלו והוא כשלעצמו מעניק לה ערך. ספרו של מיטש אלבום, עליו מבוסס המחזה, היה רב מכר חסר תקדים ולא בכדי, הוא מרגש. הבעיה היא שהתאטרון אינו ספר וגם לא סרט. הוא מצריך פתרונות.
הבעיה המרכזית בסיפור שלפנינו היא סטאטיות: אחת הדמויות מרותקת לכסאה, השניה משוטטת קצת בחדר. תפאורה המרוכזת במוקד אחד: עץ הנשקף מבעד לחלון, מקבעת את ההתרחשות במקום לפתוח אותה. משחקו של יפתח קליין בתפקיד התלמיד אלבום אינו מוסיף דינאמיות. כן, דמותו של מורי חולה במחלה ניוונית, אבל זו לא סיבה שגם ההצגה תחלה במחלה כזאת. ואם אין דרך להכניס קצת יותר תאטרון בסיפור, אולי היה צריך לשקול מחדש את ההחלטה להפוך אותו להצגת תאטרון מלכתחילה.
בעייתו השניה של המחזה היא בהיותו צפוי. ימי שלישי עם מורי מבוסס על סיפור אמיתי, בלתי צפוי כמו החיים עצמם, אבל כזה שנערך ביד אמריקנית סנטימנטאלית. אפשר היה בהחלט ללכת לקראת הקהל הישראלי ולשחרר אותו ממנה. במצב הקיים, חשתי כמי שמאזין לראשונה לשיר פופ בנאלי ומסוגל לדקלם את השורה הבאה לפני שהושרה. זו לא מטאפורה בלבד: אכן מצאתי את עצמי לוחש שורות מן המחזה לפני שנאמרו. ברגעים האחרונים, הצפויים אף הם, הופך המובן מאליו לבעייתי במיוחד והוא מחבל ביכולתנו להזדהות עם צער הפרידה העמוק.