אתמול היה טוב. למעשה, אתמול היה נהדר. הקהל באולם קאמרי 1 עמד כולו על רגליו והריע לכוכבי "לילה לא שקט". הרעתי איתם, מופתע למדי. הקונספט: מחזמר על פי שירי שלמה ארצי, בכיכובם של אקי אבני ויעל בר זוהר, הבטיח מוצר פופ טיפשי במקרה הטוב. התוצאה היא אכן מוצר פופ, אבל כזה שהוא חמוד מאוד, צעיר, חכם ומהנה להפליא.
אפשר להעניק לטקסטים המהורהרים של ארצי פרשנות שיש בה יותר כובד ראש. יעל רונן, שעיבדה לבמה, החליטה דווקא למהול בסיפורי המסגרת הומור לא צפוי. הפרשנות שלה לגיטימית לחלוטין ומעשירה את החומרים המוזיקאליים. במרכזה מצוי יאיר (אבני) , הגבר ההולך לאיבוד, האלטר אגו של ארצי, העוזב את ביתו לילה אחד, מתקשה להתמודד עם פצע ישן בתולדות נישואיו.
מסעו של ברחבי העיר הלילית מפגיש אותו עם חבריו, שחיי הרגש של כולם מסובכים כמו שלו ואפילו יותר. יואב (עידו מוסרי) מעורב ברומן עם איה הרגשנית (יעל בר זוהר). בן-גל (זוהר ליבה) אינו משתחרר מחוויית האבדן שחווה במלחמת לבנון השניה, שם איבד את חברו דדי (אמיר דדון הכריזמטי), ואלה הן רק שתיים מבין חמש עלילות שונות.
לא כל השרוכים העלילתיים נשרכים ורבות מן הדמויות לא זוכות אפילו לפיתוח חלקי. זה לא בהכרח נורא. מחזות זמר מתחלקים לשני סוגים: כאלה עם "בוק" (מחזה) חזק, וכאלה שאינם נשענים על ה-”בוק". לילה לא שקט תלוי בנוחות בין השניים. השירים מקבלים כאן את מרכז הבמה, אבל לא את כולה.
המנהל המוזיקלי טל פורר עשה עבודה יפה ויש כאן כמה עיבודים מעניינים. מיי פיינגולד ואפרת גוש מעניקות יהלומים של זמרה לשמה והיתר שרים מצוין. בר-זוהר מיטיבה לרקוד. הכוריאוגרפיה, התאורה והתפאורה המינימאלית והקלילה, כולן מקיימות יפה את הלך הרוח של השירים ואת חזונה של רונן. בתוך רצף כשרונות כזה, כמעט מפתיע שהבולט מכל הוא דווקא המלחין והתמלילן. לי לא היה מושג שאני כזה מעריץ של שלמה ארצי.
יום רביעי, 7 ביולי 2010
מנין מגיע הרגש? | "מיי פירסט סוני" של תיאטרון מוזונטורם מפרנקפורט
המשפחה הישראלית המרגשת ביותר שנראתה כאן מזה שנים, היא גרמנית. הבמאי היהודי גרמני סטפן ביטון הפיק בפרנקפורט גירסה בימתית לספרו של בני ברבש "מיי פירסט סוני". היא כה נפלאה שזוגתי ואני עמדנו מחוץ לבנין התיאטרון הקאמרי ומחינו שתי דמעות לפני התרת אופניינו. אי אפשר היה להמשיך מיד הביתה.
במהלך ההצגה עצמה, הרגש מבלבל. מסירת הסיפור כל כך מעודנת והומוריסטית שלא מובן מניין הוא מגיע, אבל הוא מגיע והוא עז. אנחנו מביטים במשפחה ישראלית שיכולה היתה להיות שלנו, מוצגת בלשון זרה, אוהבת ומבינה אבל לא מיפייפת. במוקד הרומן של ברבש עומדת התפרקותה של משפחה זאת כפי שמקליט אותה הבן האמצעי, יותם, במכשיר ההקלטה שקיבל במתנה.
יותם מתעד את הרומנים של אביו, את המריבות הפוליטיות בין אימו לסבו, את תולדות המשפחה בשואה כפי שהן נמסרות מדור לדור ועוד כמה וכמה דברים שאמורים להגיע לאוזניו ושאינם אמורים. ביטון משתמש ברובדים שונים של פלייבק כדי להזכיר לצופים: אתם מאזינים להקלטה, לתיעוד. זוהי גדולתו של התיאטרון הגרמני מאז ימי ברכט. הוא אינו מתיימר לחקות את החיים ולכן הוא החיים.
באין יומרה לחיקוי, אנחנו מקבלים את השחקנים הגרמנים המבוגרים כילדים ישראלים. הקסם האישי שלהם, ובעיקר של דניס צ'וביץ' בתפקיד יותם, אדיר. יתר אמצעי המולטימדיה שעל הבמה: כורסאות סלון המתנועעות כמכוניות מתנגשות, נעלי ספורט מצויידות בגלגלים וקטעי וידאו ארט תורמים להתרחשות קלילות. הם גם מאזכרים את הילדות מבלי לאפשר לאף מימד אינפנטילי לחדור אל יצירת המופת המתרחשת למולנו.
לאלה שצפו בהצגה ואהבו אותה ולאלה שלא הספיקו מציעים מכון גתה ותיאטרון תמונע פרוייקט נרחב של תיאטרון גרמני עכשווי. הוא כולל הן הפקות ששוחזרו בעברית על ידי הבימאים המקוריים והן פסטיבל של מחזות קריאה. “העונה הגרמנית" תאפשר לנו להתחקות אחר הזרמים שהולידו את "מיי פירסט סוני" וזרמים אחרים ולהמשיך את שיתוף הפעולה היצירתי המקסים שהחל אי שם על גדות הנהר מיין.
במהלך ההצגה עצמה, הרגש מבלבל. מסירת הסיפור כל כך מעודנת והומוריסטית שלא מובן מניין הוא מגיע, אבל הוא מגיע והוא עז. אנחנו מביטים במשפחה ישראלית שיכולה היתה להיות שלנו, מוצגת בלשון זרה, אוהבת ומבינה אבל לא מיפייפת. במוקד הרומן של ברבש עומדת התפרקותה של משפחה זאת כפי שמקליט אותה הבן האמצעי, יותם, במכשיר ההקלטה שקיבל במתנה.
יותם מתעד את הרומנים של אביו, את המריבות הפוליטיות בין אימו לסבו, את תולדות המשפחה בשואה כפי שהן נמסרות מדור לדור ועוד כמה וכמה דברים שאמורים להגיע לאוזניו ושאינם אמורים. ביטון משתמש ברובדים שונים של פלייבק כדי להזכיר לצופים: אתם מאזינים להקלטה, לתיעוד. זוהי גדולתו של התיאטרון הגרמני מאז ימי ברכט. הוא אינו מתיימר לחקות את החיים ולכן הוא החיים.
באין יומרה לחיקוי, אנחנו מקבלים את השחקנים הגרמנים המבוגרים כילדים ישראלים. הקסם האישי שלהם, ובעיקר של דניס צ'וביץ' בתפקיד יותם, אדיר. יתר אמצעי המולטימדיה שעל הבמה: כורסאות סלון המתנועעות כמכוניות מתנגשות, נעלי ספורט מצויידות בגלגלים וקטעי וידאו ארט תורמים להתרחשות קלילות. הם גם מאזכרים את הילדות מבלי לאפשר לאף מימד אינפנטילי לחדור אל יצירת המופת המתרחשת למולנו.
לאלה שצפו בהצגה ואהבו אותה ולאלה שלא הספיקו מציעים מכון גתה ותיאטרון תמונע פרוייקט נרחב של תיאטרון גרמני עכשווי. הוא כולל הן הפקות ששוחזרו בעברית על ידי הבימאים המקוריים והן פסטיבל של מחזות קריאה. “העונה הגרמנית" תאפשר לנו להתחקות אחר הזרמים שהולידו את "מיי פירסט סוני" וזרמים אחרים ולהמשיך את שיתוף הפעולה היצירתי המקסים שהחל אי שם על גדות הנהר מיין.
לא לשמרנים | "סלומה" בתיאטרון הסמטה
נפתח באזהרה: זו לא תהיה הצגה קלה לשמרנים. נמשיך בהצהרה: התיאטרון לא נועד לשמרנים. אי אפשר ליצר אותו מתוך התחשבות בהם, ובעיקר לא את ההצגה סלומה, שנועדה מראשיתה לפרוץ גבולות, לגרות ולהבעית. אם האנסמבל הנוכחי מצליח לעשות כל זאת, למעלה ממאה שנה אחרי שהוצג המחזה לראשונה. הוא יכול לרשום לו הצלחה.
בברית החדשה מסופר על שלומית, בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, שרקדה בפני אביה החורג בליל נשף. האב נכסף אליה והציע לקיים כל משאלה שתבקש. שלומית, בעצה אחת עם אמה, ביקשה לקבל על מגש את ראשו של יוחנן המטביל שהיה כלוא במרתפי המלך.
בהפקה הנוכחית מגולמת שלומית על ידי יואב אמיר, שנע מאנדרוגיניות שעיקרה נשיות לאנדרוגיניות שעיקרה גבריות. שלומית כמחזה הומוסקסואלי? ודאי. הוא הרי חובר על ידי אוסקר ויילד. רגעיה המעניינים ביותר של ההצגה הם הרגעים בהם נפרמים התפרים המגדריים העדינים והמגדריות הופכת בעת ובעונה אחת חשובה להפליא ונטולת משמעות לחלוטין.
הורדוס וחייליו צופים בריקוד שבעת הצעיפים, במהלכו הולכת ונגלית גבריותה של שלומית, כמו חבורה של מצ'ואים שטופי זימה במועדון חשפנות. זהו רגע מבדח, חכם ועוכר שלווה. רגע הסיום, עליו נסמכת תהילתו של המחזה, אינו מבדח כלל, אלא חזק ואפל כראוי. לא, לא מדובר בהצגה מחממת לב לחודש הגאווה, אלא בחשיפת צדדיה האפלים של התשוקה באשר היא.
אמיר הוא אלמן שחור מוצלח. לצידו מתבלטים רונן יפרח כהורדוס בחלפית עסקים, כולו עכשוויות זחוחה, ונעמה עמית כאשתו הצינית הרודיה. לא הכל בעיבוד עובד. אנחנו מתקשים להאמין בעצמת התשוקות השונות: תשוקתה של שלומית לנביא, תשוקת הורדוס לבתו החורגת ותשוקת הקצין הסורי לנסיכה החיוורת, אבל התיאטרון לא נועד לספקנים. נשלים מדמיוננו את הטעון השלמה. את הדם כבר יספקו היוצרים.
בברית החדשה מסופר על שלומית, בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, שרקדה בפני אביה החורג בליל נשף. האב נכסף אליה והציע לקיים כל משאלה שתבקש. שלומית, בעצה אחת עם אמה, ביקשה לקבל על מגש את ראשו של יוחנן המטביל שהיה כלוא במרתפי המלך.
בהפקה הנוכחית מגולמת שלומית על ידי יואב אמיר, שנע מאנדרוגיניות שעיקרה נשיות לאנדרוגיניות שעיקרה גבריות. שלומית כמחזה הומוסקסואלי? ודאי. הוא הרי חובר על ידי אוסקר ויילד. רגעיה המעניינים ביותר של ההצגה הם הרגעים בהם נפרמים התפרים המגדריים העדינים והמגדריות הופכת בעת ובעונה אחת חשובה להפליא ונטולת משמעות לחלוטין.
הורדוס וחייליו צופים בריקוד שבעת הצעיפים, במהלכו הולכת ונגלית גבריותה של שלומית, כמו חבורה של מצ'ואים שטופי זימה במועדון חשפנות. זהו רגע מבדח, חכם ועוכר שלווה. רגע הסיום, עליו נסמכת תהילתו של המחזה, אינו מבדח כלל, אלא חזק ואפל כראוי. לא, לא מדובר בהצגה מחממת לב לחודש הגאווה, אלא בחשיפת צדדיה האפלים של התשוקה באשר היא.
אמיר הוא אלמן שחור מוצלח. לצידו מתבלטים רונן יפרח כהורדוס בחלפית עסקים, כולו עכשוויות זחוחה, ונעמה עמית כאשתו הצינית הרודיה. לא הכל בעיבוד עובד. אנחנו מתקשים להאמין בעצמת התשוקות השונות: תשוקתה של שלומית לנביא, תשוקת הורדוס לבתו החורגת ותשוקת הקצין הסורי לנסיכה החיוורת, אבל התיאטרון לא נועד לספקנים. נשלים מדמיוננו את הטעון השלמה. את הדם כבר יספקו היוצרים.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
