דה שואה מאסט גו און | סיכום פסטיבל עכו, 2010

פסטיבל עכו הוא הזדמנות יקרה: הזדמנות עבור התרבות הישראלית לבחון את הנושאים המדירים שינה מעינינו מזוית חדה, נועזת, אחרת. נושא אחד כזה הוא הסכסוך הישראלי ערבי, נושא אחר הוא זכרון השואה.
השנה עסקו לא פחות מחמש מההצגות בפסטיבל ישירות בנושא השואה ואחרות נוגעות בה בעקיפין. במסגרת של פסטיבל חג, זאת הסתכנות. אבל היא הסתכנות ראויה, ובלבד שתעניק לנו משהו חדש.
סיכום הניסוי הוא הצלחה מרובה, גם אם לא כל החוויות היו קלות לעיכול. במהלך ההצגה "גברת בורוכוב" נמלט חלק משמעותי של הקהל מן האולם, מחמיץ כמה רגעים תיאטראליים עוצמתיים ויוצאי דופן. בהצגה דוברות שתי נשים במקביל זו לזו. האחת (ענת זוננפלד) יושבת ומדקלמת ברובוטיות זכרונות ילדות המעורבים בקטעי שירים וישראליאנה. השואה נוכחת בכל. “בתוך הרחם שלי יש עוד שישה מליון רחמים," היא אומרת.
האשה השניה מתהלכת כמוטרפת ומשוחחת עם הקהל בטון של חולת נפש. זוהי יוצרת ההצגה תהל רן. היא תימניה, לא קשורה משפחתית לבת הדור השני לשואה המדברת בגבה אבל כבולה אליה בכבל הישראליות. אלה הנותרים יושבים מודים בעצם בהיותם כבולים באותם כבלים. רן וזוננפלד זכו שתיהן לאות הוקרה על משחק מאת שופטי הפסטיבל.
"גברת בורוכוב" אינו כולל תיאורים של זוועות בירקנאו. תודעת השואה שבו מורכבת מפחד כמעט מופשט מדמות משופמת ששמה נאמר שוב ושוב, דמות שבצל שפמה גדלנו כולנו. אותו שפם מככב בהצגה הפנטסטית "חינוך מחדש", שיצר ערן טובול הצעיר, שזכתה בפרס הראשון בתחרות השנה, ובצדק רב. כל שחקניה הגברים מתהדרים בו ובשלב מסויים, לאחר השלמת החינוך מחדש, זוכים בו גם כמה מהיושבים בקהל.

מלכודת פשיסטית

"חינוך מחדש" מפגיש אותנו עם משלחת של בני מדינה אלפינית בדיונית. הם באו לכאן כדי להפוך את ישראל לחברה אידאלית. לטענתם, המובעת בתערובת מצחיקה של גרמנית, עברית, יידיש ואנגלית, העם היהודי אינו מגיע למימוש היכולת שלו בשל העדר סדר ומשמעת. קבוצת מקסימה של ילדים, חברי להקת "קולות בתנועה", לבושים במדי תנועת נוער, מזמרת "שושנה שושנה”, ו-”איפה הן הבחורות ההן" וסוחפת אותנו אל תוך המלכודת הפשיסטית.
ההתייחסות לקלישאות גרמניות ב-”חינוך מחדש" מופתית והלשון בה מוצגת ההצגה היא הברקה. רק כאשר יורד האופל על הקונגרס החינני והמשופם והעסק הופך אלים, ניכרות מגבלות ההלצה. קשה להכיל בתוך מופע סטירי כזה את עוצמתו של האסון. “חינוך מחדש" אינה עוסקת בזוועה אלא בטכניקות סימום ההמונים של הרייך השלישי. בזה היא מצליחה מאוד.
גם ההצגה "משורה ישחרר רק המוות", מאת נטלי כהן וקסברג, אותה ביים יוצא רשת MTV ג'ייסון דנינו הולט, עוסקת בסימום המונים, והפעם דווקא במסגרת המיליטריזם של החברה הישראלית. בהצגה מופיעים צמד חיילים בביתה של ניצולת שואה בשנות השבעים לחייה, על מנת לגייסה לצה"ל. הם מעניקים לה מספר אישי המורכב ממספרה באושוויץ בתוספת שתי ספרות: אפס ואפס. “כמו השירותים,” הם מסייעים לה.
מדובר בבדיחה ווגלארית שהיא חלק מהצגה וולגארית במתכוון, אבל ניתן למתוח קו ישר ממנה לאמירות הנאמרות ב-”חינוך מחדש" וב-”גברת בורוכוב". בעצם נאמר לנו שהשואה הפכה עבורנו למושג מנותק ממשמעות, בעוד האמת הצפונה בו חבוייה בכל אחד מתאינו. עלינו לחבר בין המושגים למציאות, אחרת קל יהיה לנפשותינו הפצועות ולחברתנו החולה לשחק בהם ולעוות אותם.

להרוג את כל הג'ינג'ים

הצגה אחת שיוצאת אל מעבר למושגים ולסמלים ומספרת סיפור היא "הבית על שפת האגם.” שיצרה יעל רסולי. שלוש ילדות נכלאות במהלך המלחמה בחדר קטנטן על ידי אמן. היא מנחה אותן להמשיך בלימודי המוסיקה ובאימוני הלשון שלהן ונעלמת.
שגרת החיים בחדרון מתוארת באמצעות משחק בבובות. בהמשך אנו למדים שרק אחת מן האחיות שרדה את המלחמה והוסיפה לשחק בבובות במשך שארית חייה. אנו בעצם צופים במשחק שלה, בשחזורה את הימים ההם באמצעות בובותיה. לא ניתן לנו לחוות את השואה אלא דרך הטראומה והטירוף שהולידה. אכן, למרות השירים שבה וההומור הויזואלי הרב מדובר בהצגה עצובה עד מאוד.
סיפורים אחרים מאוד מסופרים בהצגה הרעננה והמיוחדת "דקת דומיה", שזכתה בפרס הראשון בקטגוריית “עכו 2” - הצגות שהתארחו בפסטיבל מחוץ לתחורותו הרשמית. אלה הם סיפוריהם העכשוויים של ישראלים צעירים שבחרו בברלין כביתם. הם מנסים לספר אותם ודיבורם נקטע שוב ושוב על ידי צפירת האזעקה של יום השואה.
בין הסיפורים שזור סיפרה של אנקה ראוטמן, שנסעה בכיוון ההפוך: היא גרמניה שבחרה לגור בארץ ונישאה לישראלי. ראוטמן מספרת על המפגש הראשון שלה עם נושא השואה. כשהיתה בת שש הסבירה לה אמה שהיטלר "הרג את כל היהודים".
"מה זה יהודים?” שאלה אנקה.
"הם בני אדם.”
"אז למה הוא הרג אותם?”
"זה כמו שמישהו יחליט להרוג את כל הג'ינג'ים, וישכנע את כולם שזה רעיון טוב,” הסבירה האם הגרמניה לבתה, האדמונית היחידה במשפחה.
משהו בפסטיבל השנה הזכיר מעמד כזה. שוב ושוב ניצבנו כקהל מול אמיתות טראגיות שאין דרך לבטל אותן או להמתיק אותן. על היטלר אנחנו כבר יודעים, אבל אודות החותם שנותר בנפשנו ובנפשו של העולם עוד יש לנו מה ללמוד. אי שם במעמקי המרתפים הצלבניים של עכו, למדנו משהו חדש.