אבל לא מספיק | "תופעות לוואי" בתיאטרון חיפה

קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך עולה ולפתע הוא רואה מולו חבר ילדות. ידעתי שיונתן מילר היה לשחקן, ושהוא משחק בתיאטרון גשר ובזירות אחרות. היה נחמד לראות אותו על הבמה בחיפה, ומצד שני התעוררו בי מחשבות נוגות.
"תופעות לוואי" היא הצגה של "החיפאית" קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. זוהי מקלעת סיפוריהם של שמונה אנשים צעירים, תוצאת פרוייקט קבוצתי שתכניו נובעים מעולמם של שחקניו. אלמלא היה הפרוייקט אישי כל כך אולי לא הייתי חולק את מחשבותי הנוגות, אבל הוא כזה ואני מכיר את אחד מן השחקנים ויודע משהו על עושר עולמו ועל יוכלותיו. מילר הצטיין תמיד בהומור פיזי, ביצר מרדני ובעוצמות מיוחדות ומפתיעות. כל אלה מופיעים ב-"תופעות לוואי", אבל לא מספיק. מציאות חייהם של ישראלים עירוניים צעירים מופיעה ומתגלמת כאן, אבל לא מספיק. הכל חינני ומצחיק ומעניין, אבל לא מספיק.
אם אפשר להגיד נושא להצגה, הרי הוא הבטחון העצמי. ארבעה גברים וארבע נשים מתנסים למול עינינו במשברים שונים של בטחון. האחת מאובחנת כחולה בסרטן השד, אבל פוחדת להתמודד עם המציאות של מחלתה ולטפל בה, אחת מקבלת מחמאה הזוקפת את קומתה והיא שוגה בהזיות של אהבה. שניים מנסים את מזלם עם הבנות, אבל הם מלאים מתח זה מפני זה וסופם התכתשות אלימה (משכנעת ומוצלחת להפליא). אמנית מצליחה להביא את יצירתה לאירוע אמנותי ענק בברלין, אבל שם היא מתמלאת רגש געגוע וחולשה המונעים ממנה לנשוק לשמים.
כל זה יפה, אבל להצגה עצמה חסר הבטחון העצמי שיהפוך אותה למרתקת. "תופעות לוואי" יכולה היתה להרחיק לכת הרבה יותר, היא יכולה היתה לשחרר ברמות אחרות לחלוטין את יכולותיהן של שחקניה, למצוא עומק ולרגש באמת. קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך יורד והוא יודע שההצגה בה צפה עסקה כולה בו ובחולשותיו, ותוהה למה לא חידשה לו שום דבר.

גן עדן עכשיו | "פרדייז" בתיאטרון קליפה

יש תיאטרון טוב, יש תיאטרון נפלא, ויש תיאטרון קליפה. יש תיאטרון שכותבים עליו ביקורת ויש תיאטרון שכותבים עליו מכתב תודה.
תודה לכם, קליפות וקליפים. תודה שהכאבתם ללחיי מרוב צחוק, שהזכרתם לי מהו התענוג שבצפיה בסרטים מצויירים ובסרטים אילמים, במחול יצירתי ובקומדיה תיאטרלית צרופה וכל זה בשישים דקות שכמעט אין בהן טקסט ושאין בהן רגע אחד מיותר או מעושה.
ההצגה פרדייז מתרחשת מאחורי הקלעים של מופע בלט פומפוזי, המתאר את בריאת העולם. ה-”במה" נמצאת הרחק מעינינו ואנחנו מצויים בשוליים הלא רומנטיים, בין סולמות ופריטי תפאורה. כאן מתלבשים אלהים, האדם, חווה והנחש בחיפזון, בעוד פועל הבמה ניצב בשוליים הפונים ל-”במה", מנופף ביריעות בד כחולות כדי ליצור את אפקט "יום שני".
הדרמה של בריאת העולם מתגמדת לעומת האינטריגות של קבוצת השחקנים/רקדנים. פועל הבמה מתקנא בנחש על תפקידו החושני וזומם דרך לתפוש את מקומו. אלהים, שהוא גם הבמאי, מעורב רומנטית עם חווה, שהיא גם המנהלת האדמיניסטרטיווית של התיאטרון ואדם הנרקיסיסט מקפיד לתעד את עצמו במצלמה דיגיטאלית בסיום כל סצנה. הוא לא מרוצה מעלה התאנה שסופק למבושיו ומחליף אותו בחבצלת מים מצועצעת, בלי לשאול אף אחד.
זה מצחיק, זה יפה, זה מקורי וזה צומח הישר מתוך קרקע של עבודת צוות אותנטית ואהבת היצירה. לכל אחד מהשחקנים שעל הבמה יש חלק אחר ביצירה, אם זה עיצוב התפאורה או עריכת הפסקול. אני מנחש שאפילו הכלב הקטן והחמוד, המככב בתמונה הראשונה, תרם באופן נוסף להצלחת היצירה הזאת. תודה מקרב לב נמסרת גם לו.

טיוטה עגומה | "איחש פישר" בתיאטרון הקאמרי

זאת היתה טעות. לא טעות נוראה – כי אין שורה של חנוך לוין שהבמה לא תישא אותה, אבל טעות. המחזה איחש פישר לא נבחר על ידי לוין להיות מופק בימי חייו. הוא נמנה על כמעט שלושים יצירות כאלה, שמנהלי עזבונו של המחזאי מבקשים להפיק בזו אחר זו. זו טעות. לא כל המחזות מן העזבון נמנים על המיטב של לוין. עוד כמה איחש פישרים כאלה וזכרו יפגע ממש.
בראשיתו של המחזה עומד גיבורו, האיש ושמו איחש, ומשתין. “הקטן" שלו נושר לאסלה ונישא אל תוך הים. פישר, בגילומו של שמואל וילוז'ני, יוצא למסע בעקבות האבדה, מסע שמביא אותו, כמו את אברו, אל הים הפתוח ומשם אל ארמון נסיכות מונקו ואל אסלה מהודרת פי כמה.
וילוז'ני עושה עבודה יפה ומעניינת, אבל יש לו דמות של ממש לעבוד איתה. יתר הדמויות, בגילומם של קרן מור, אלברט כהן ואחרים, נראות כלקוחות מתוך טיוטה. השורות הנתונות בפיהן הן לויניות במהותן, אבל נטולות את הברק ואירוניה של מיטב מחזותיו של האיש. אם לוין ידוע בגרוטסקיות המאוזנת על ידי חוכמה עמוקה, חוש של תזמון ושנינות, כאן נשארת בעיקר הגרוטסקיות, מקושטת בקליפת תפוז מרה של תוגה קיומית.
ישנן שורות טובות, אבל הן ספורות. מפגש בין פישר לספן הנושא אותו למרחקים מלא בפיוט עדין. לרגע נדמה להם שהגיעו ליפן. ליפן? בלילה אחד? הם מקבלים את העובדה כמציאות, עד שמסתבר שהיפני שעל החוף הוא מהגר: מחזרה של פילגשו של המנצח הראשי בתזמורת הפילהרמונית של וינה.
ממתקים לויניים שכאלה צפים כאן בתוך הסחי, בין האסלות הנהדרות שעיצבה אורנה סמורגונסקי. המון מאמץ השקיעו הבמאי רוני פינקוביץ' וצוותו בנסיון להפוך את איחש פישר למחזה ראוי, אבל בסופו של דבר הוא מזכיר את המוטיב המרכזי בו: בדל מתהילתו של אדם שאבד בבית הכסא ונסחף איכשהו אל ארמון מונקו של התיאטרון הקאמרי.

עם שיעול קטן | "החולה המדומה" בתיאטרון באר שבע

להלן תוצאות הבדיקות: ההצגה "החולה המדומה" בתיאטרון באר שבע בריאה לחלוטין. המשחק מקסים, הבימוי קצבי, והמכלול משעשע, רענן ונחמד. בתחומים מסויימים ההצגה ממש זוהרת: קחו למשל את עיצוב התלבושות.
המעצבת אולה שבצוב העניקה לנערה אנז'ליק שמלה ורודה הנסגרת בריצ'רץ' חזיתי, כמו חליפת טריינינג משנות השמונים. מחזרה המגוחך, תומאס, טובע בים של מלמלה ואמה החורגת המושחתת, בלין, עוטה שילוב בין שמלת אלה יוונית למדי תזמורת הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. כשכולם עומדים על הבמה בתוך תפאורתו החכמה של אלכס ליסיאנסקי, המראה הרמוני וססגוני כאחד.
אביה של אנג'ליק, ארגאן, מעוניין שתינשא לתומס למרות שליבה נתון לאחר. הטיעון פשוט: תומאס עומד להפוך לרופא, האב היפוכונדר והוא מעוניין ברופאים סביבו. יידרשו תעלולים מולייריים רבים כדי לשכנע אותו שאושרה של בתו אמור לעמוד בראש מעיניו, ולא הטחול הבריא ממילא שבבטנו.
מלבד ענייני משפחתו וייסורי גופו נגזר על ארגאן להתמודד עם אתגר נוסף, והוא תרגומו של דורי פרנס. פרנס עשה את מולייר עכשווי, כפי שעשה בעבר לשייקספיר ולמחזאים אחרים. ניתן לעשות כך למחזה ולטעון אותו בברק עכשווי אותנטי אבל כאן הברק מעושה מעט, אלא אם כן נפשכם נמשכת אחרי התחכמויות כגון אלה: “מכל ביצה יש מוצא, אחרת היינו עמוק בבוץ", “דופק דפקטי", “שפוך את חמותך על הגויים" ולסיום: “הרופא שלך הוא בר ברבר בבון ברבוניה בריבוע.”
מולייר הוא מצחיקן אותנטי, ובכל זאת לא חיבר תוכניות בידור של הגשש החיוור. החולה המדומה היא הצגה קלאסית שהכל עובד בה מלבד המחזה. אני רושם לה שתי כמוסות של שאר רוח אמיתי ליום, סטייל או 1670 או סטייל 2010, לפי בחירתה.

הלצות שחורות ומתוקות | "גיבורים" בתיאטרון הבימה

לכאורה, מדובר במחזה הכי פחות סקסי שנכתב. שלושה גברים מבוגרים, כולם נכי מלחמת העולם הראשונה, נפגשים מדי יום בפטיו של בית האבות הסיעודי שלהם ומשוחחים על החיים. ברגעים הפתיחה חשבתי לעצמי: האם אשרוד את הפטפטת של שלושת החתיארים הצרפתים האלה במשך שעה וחצי? מה אפיק ממנה? האם אי אפשר היה לפחות להעמיד אשה אחת על הבמה לשם הרענון?
האשה מופיעה בתמונה השניה, כדמות בשיחה. אחת מן השלושה, אחד טייל אל הכפר שליד בית האבות ופגש בה. הפטפוט המבדח על נשים מתחלפ בשיחה מרתקת עוד יותר: תוכנית למנוסה מבית האבות אל גבעה מרוחקת. זו שמעבר לבית הקברות, המחזה הופך לסיפור של מסע ושל פנטזיה ואנחנו הולכים ונכבשים בו, הולכים ומתאהבים בכל אחד מהשלושה. בסופו של דבר, אין יותר סקסי מאהבת אמת. הרושם הראשוני נמוג.
"גיבורים" (במקור נקראה ההצגה "הרוח בעצי הצפצפה") מגיעה לשלמות בזכות שלושה שחקנים שהמילה "נפלאים" קטנה עליהם. יוסי פולק, שגם ביים, ספי ריבלין, שמעניק הופעה מושלמת הן מבחינה קומית והן מבחינה רגשית ואהרון אלמוג המעודן והשובה. כל אחד מהם בלתי נשכח, ובמכלול אותו הם מגישים יש ערכים קיומיים, מימד פילוסופי מורכב, ופיוט.
יש בו גם הומור רב. ימים אחרי ההצגה אני מתהלך מבודח מן ההלצות שבה, שחלקן שחורות וחלקן מתוקות. גוסטאב, בגילומו של ריבלין, מתעלף תדירות, פעם אחת לתוך קבר חברו בהלוויה (עם קומו הוא "לא יודע איפה לקבור את עצמו"), פולק, בתפקיד אוגוסט, חרד ממפגש עם זרים ומפחד לצאת מתחומי בית האבות. הוא זוכה מידידו רנה (אלמוג) לשיעור נהדר בהענקת מנוד ראש מנומס לעלמות. ברגעי השיא של תכנון המסע המופלא, מתאחדים כל אלה: המגוחך עם המקסים, חוסר התקווה שבזקנה ובמחלה עם העושר שבחיים ונוצר תיאטרון כביר.

אין שמחה כשמחה לאיד | "ארוחה עם אידיוט" בתיאטרון הבימה

לכל סגנון יש את ה-”מאסטרפיס" שלו. יש שירי פופ זולים שהם יצירות מופת בדיוק כמו שהרקוויאם של מוצרט הוא יצירת מופת. אין להם את אותה רמת עומק כמובן, אבל הם ממצים את הז'אנר שלהם באותה רמת שלמות.
“ארוחה עם אידיוט" של פרנסיס ובר, הוא יצירת המופת של קומדיית המצבים הבורגנית- בידורית. ככזה, הוא חולק משהו עם יצירות המופת האחרות של אמנות התיאטרון, או בקיצור: זה מחזה ענק. במה מתבטאת איכותו? קודם כל בצחוק. הקהל בבית החייל בתל אביב פשוט געה בצחוק, וזה לא דבר שלוקחים כמובן מאליו.
במידה מסויימת, זהו צחוק לאיד, אבל צחוק לאיד הוא נושאו של המחזה. פייר ברושאן, מו"ל פריזאי נהנתן ונפוח, עורך מדי יום שלישי ארוחת ערב עם חבריו. בכל פעם מצרף כל אחד מהם אדם אותו הוא חושב לאידיוט. זה שהביא את האידיוט הגדול ביותר – מנצח.
אנחנו נקלעים לביתו של ברושאן בלילה בו התוכנית לא יוצאת לפועל כראוי. כאב גב מאלץ אותו להשאר על הספה, לכוד במחיצת האידיוט שלו: פקיד מס הכנסה בעל אובססיה לבניית מודלים של בניינים וגשרים מגפרורים. אשתו של ברושאן עוזבת אותו לאנחות באותו הלילה, היא מותירה אותו ללמוד משהו חדש על החיים ואותנו: לצחוק.
רמי הויברגר מצויין כברושאן ויעקב כהן עושה עבודה נהדרת כאיש הגפרורים פרנסואה פיניון. אמנון וולף ושמעון כהן נחרתים אף הוא בזכרון. בקיצור, אין בצוות אפילו אידיוט אחד, אבל אם מגיע למישהו ציון לשבח, הרי זה למתרגם יוסף אל דרור שלקח מחזה צרפי בעליל, הכולל בדיחות על בלגים ועל יינות בורדו משנת 1966, והפך אותו לאפקטיבי כל כך עבור קהל ישראלי מבלי לרדד או לסרס אותו במאום.