כן אדיר | "מראה מעל הגשר" בתאטרון בית ליסין

אמירת "לא" ארוכה, נוקשה ובלתי מתפשרת היא נושאו של המחזה "מראה מעל הגשר". אדי, סוור איטלקי ברציפי ברוקלין, שגידל את בת אחותו היתומה קתרין מאז ילדותה, אינו מוכן לראות אותה נישאת למהגר הטרי אלברטו.
אלברטו הוא טיפוס יצירתי, עדין נפש ומגונדר. מעין נוסח מוקדם של המטרוסקסואל. אדי מעמיד פנים שתעובו לבחור נוגע לתכונות האלה, שאלברטו אינו "גבר" מספיק עבור בת חסותו. למעשה אף גבר לא יהיה גבר מספיק. אף גבר לא יוכל לקנאתו של הדוד, שרואה בעלמה רכוש פרטי שלו. קשה לחשוב על מחזה שעוסק בצורה עצמתית יותר בפטריאכליות, בסכנות שהיא מציבה ובכוחות הנסתרים המניעים אותה.
אין לי אלא להשיב לאותו "לא" מוחלט ב-”כן" אדיר. כן, לכו לראות. כן, כך עושים תיאטרון. יגאל נאור מושלם ממש בתפקיד אדי, קודח מרוב בלבול ורגש. רבקה נוימן כרעייתו ביאטריס מעצבת את אחת הדמויות המציאותיות ביותר שנראו על במה תל-אביבית מזה זמן רב. כאשר היא לוקחת את הדס מורנו המגלמת את קתרין לשיחת נשים, סוחפות אותנו חוכמתה ובגרותה של הדמות ואנחנו מייחלים שהנערה תאזין לה.
מעצב התפאורה ערן עצמון קרע את קירותיה של דירה ברוקלינאית מהוהת טפטים וביטל את ההפרדה שבינה ובין הרחוב. ההצגה מתרחשת אם כן בתוך הרהור על מציאותו של מושג "הבית". האם דברים יכולים באמת להתרחש "בתוך הבית”, כשהפחד מן הלשונות הרעות בשכונה עז כל כך? האם הבית מוגן יותר מן הרחוב? האם הבית הוא מיתוס?
דבר אחד מבהירה ההצגה הזאת: תאטרון טוב אינו מיתוס. הלל מיטלפונקט, שתרגם וביים, אינו מתחכם לטקסט הגאוני של ארתור מילר. הוא מעניק לדמיות עברית אמיתית, עירונית, מאפשר לאלימות האצורה במחזה להתממש על הבמה ומעניק לנו מתנה שכבר זמן מה לא זכינו בשכמותה.

החופש הגדול | "תעלולי סקפן" בתיאטרון החאן

שוב אנחנו נוכחים שאכסניה ישנה לעולי רגל בירושלים היא אולם התיאטרון הישראלי שהכי משתלם לפסוע לתוכו. החאן מהתל ביתר התאטראות הרפרטוארים הגדולים והממומנים יותר ממש כפי שסקפן, המשרת הפרחח אותו הגה מולייר, מהתל באדונו ובאדון חברו.
קשה לדמיין מחזה קליל יותר מאשר "תעלולי סקפן". גיבורו, ארלקינו קלאסי, נקרא לעזרת שני צעירים מאוהבים. האחד נישא בהחבא לנערה אביונה, ימים ספורים לפני שהגיע העירה אביו, מלווה בשידוך הולם יותר עבורו. השני נשבה בינתיים בקסמיה של צועניה. אבותיהם של השניים, שניהם "פנטלונים" אשמאים, במיטב האיפיון של הקומדיה דלארטה, הולכים שולל אחרי שקריו של המשרת גם כשהם מופרכים ומגוחכים לחלוטין.
הבמאי אודי בן משה ומעצבת הבמה פרידה קלפהולץ-אברהמי הוסיפו לקלילות הזאת ערך מוסף: אמירה על תיאטרון וחופש. הבמה, שכל כולה מרובע לבן שטוף אור, היא חלל פתוח שלדמויות ניתן לנוע לתוכו ומחוצה לו בחופשיות. אין אחוזה של זה או אחוזה של זה. יש במה והיא כל העולם, כולל עולם הדמיון. כאשר דמות מספרת סיפור, הוא מתרחש במקביל על פני הריבוע, במעין שחזור-תקציר מבדר להפליא.
בכלל, כל העניין מבדר להפליא. בן משה ושחקניו מזכירים לנו שוב שתיאטרון יכול להיות כיף. הם עשו זאת לאחרונה בהצגה "הקסם הגדול" הנפלאה. הם עושים זאת שוב. ויטלי פרידלנד אנרגטי ושובה בתפקיד הראשי, אריה צ'רנר ויהויכין פרידלנדר מעצבים שני פטריארכים שונים בתכלית זה מזה ומבדחים איש בדרכו בעוד נילי רוגל מבצעת מונולוג בלתי נשכח שכולו נאמר מתוך צחוק היסטרי.
כולם מתמודדים עם קלאסיקה כפולה: המקור של מולייר והתרגום של אלתרמן. אם יש בהצגה ליקוי, הוא ברמה הלשונית. השפה האלתרמנית "רועננה" מעט והפכה בלתי אחידה, אבל אי אפשר לומר שזה לא עובד. זה עובד, הכל עובד, כמו שסקפן עובד בהצלחה על כל פרצוף נפוח.

סדקים בקירות הבית | "הביתה" בתיאטרון הנגב

“יש סדק בכל דבר, וכך חודר פנימה האור". האמירה הזאת, שורה משיר של לאונרד כהן, נכונה להפליא למחזותיו של פינטר. שום דבר אינו שלם בהם. תמיד נותר סימן שאלה תלוי באוויר, פתח של מסתורין שהצופה צריך להשלימו לפי הבנתו. כך חודר פנימה האור, גם אם הוא אור אפל.
כן, אבל סדק הוא סדק. צריך לשמור שיהיה צר.
לילה אחד שב טדי לבית אביו, אותו נטש לפני שנים. הוא שב מבלי להודיע על בואו, שלווית אשתו אותה המשפחה אינה מכירה. הבית אליו הם מגיעים הוא מקום מוזר. אחד מאחיו של טדי הוא טיפוס מפוקפק ביותר, ספק נפקן חלקלק, ספק סרסור ממש. אח אחר הוא אתלט רפה שכל, הדוד סם המתגורר עמם הוא נהג לימוזינה מושחת, וכולם מתעבים את אבי המשפחה חם המזג והישיש, מתעמרים בו מילולית בכל הזדמנות ובכל זאת מנצלים אותו כטבח.
אין כאן מפגש בין תמימות ללכלוך. טדי ואשתו צופנים סודות אף הם. גם בהם יש סדק. פינטר מחבר מחזות למבוגרים, אין בהם חד צדדיות והם מצריכים עבודה, הן מצד הקהל והן מצד השחקנים. בתום ההפקה הזאת חשתי כי יותר מדי מן העבודה הוטלה על כתפי כצופה. ודאי שלא מוטל על השחקנים והבמאי להשלים כל פרט, אבל הפער הקסום והחיוני שבין המובן לסתום נותר רחב מדי.
שמואל שילה בן השמונים בתפקיד האב עושה את העבודה המרשימה ביותר על הבמה. היא יותר ממרשימה, היא חריפה ובלתי נשכחת. יתר השחקנים מפיקים תמהילים שונים של סימני קריאה וסימני שאלה. דומה שתפאורה היתה מסייעת להם, או לפחות במה. הקהל יושב סביב זירה ריקה בה חלה ההתרחשות. ישנם עוד אנשים בחדר: צופים הנשקפים אלינו מעבר לראשי השחקנים. כך קשה לנו לחוות בעוצמה את תחושת המלכודת בה מצויות הדמויות ולדעת שהסדקים האמיתיים הם אלה שבין סורגי הבדידות.

קצפת כפרית | "סיפורי שוקשין" של תאטרון האומות

אעיד על עצמי: אני פרנקופיל, אוהב כל דבר צרפתי. אני אוהב גם את תרבויותיהן של יפן, אנגליה, הודו וארגנטינה וכמו כולם אני חי בעולם מלא בתרבות המונים אמריקאית שחלקה מוצלח למדי. כך או כך, כשהופיעה יצירת אמנות בשנים האחרונות וממש שינתה את חיי, היא היתה בכל המקרים וללא יוצא מן הכלל רוסית.
כך היתה האופרה "יבגני אונייגין" בפסטיבל הים האדום באילת, כך היו סרטי האנימציה של יורי נורשטיין, אותם גילו לי חברים, כך היה הספר "מוסקבה פטושקי" אותו השאילה לי יודעת דבר, ואותו הדבר אמור במחזה "סיפורי שוקשין,” של תאטרון האומות המוסקבאי, המתארח בתאטרון הקאמרי.
עצם הגעתה של ההפקה לארץ הוא כמעט נס. “סיפורי שוקשין" היא ההצגה הסנסציונית ביותר ברוסיה היום ומתהדרת בשני כוכבים אדירים שעשו לעצמם גם שם קולנועי: יבגני מירונוב וצ'ולפן חמאטובה. אבל עוצמתה אינה טמונה בזוהרה כי אם בצניעותה. סיפוריו של הסופר ואסילי שוקשין כולם עוסקים בחייהם של בני כפר סיביריים הפוגשים ברסיסים של עולם עירוני נוכרי. תשעה מהם מוצגים על במה שטופת אור, מעוטרת רק בצילומי ענק שצולמו בכפר הולדתו של המחבר. ההומור, האופל, הרגש, התמימות, המיניות, הגעגוע, השקר והאמת, כולם בורקים במשך ארבע שעות שהלוואי והיו ארבעים.
אל הכפר הסיבירי מגיעים זוג מגפיים ומיקרוסקופ, ילדים אובדים שבגרו, רופאה מלאת תשוקה ואסיר משוחרר נרגש אחד. הטיפוסים הכפריים קמים לתחיה מבלי להיות לסטריאוטיפים, הימים הסובייטים משוחזרים ללא בנאליות. מה שמתרחש לעיני הקהל הוא המצאה מחודשת של התאטרון שאינה מתנשאת עליו לרגע ואינה חדלה לספק.
מירונוב הוא שחקן במימדים היסטוריים ויתר צוות השחקנים הצעיר משמר את הרעננות גם בסיפורים שעניינם זקנה וכאב. נכון, הביקור חפוז וכרטיסים להצגות שנותרו קשה למצוא. אבל יש לקוות שהמפגש עם הערב הזה יותיר אצלנו משהו, ושחוכמתם של שוקשין ושל מפרשיו תתגלגל גם בלשון עברית ובדמויות משלנו, כך שנוכל גם אנו לשנות את חיינו.

מפולת דומינו של אהבות נכזבות | "השחף" בתאטרון הבימה

בתוכניית ההצגה "השחף" מתראיין הבמאי רמי הויברגר. הוא נשאל שם: “למה לעשות את 'השחף' היום?” ומשיב: “מאותה הסיבה שצריך לעשות את בטהובן ואת באך וללכת לראות את המונה ליזה בלובר או כל יצירה קלאסית אחרת. עומק היצירות הללו הופך אותן לאלמותיות ולבסיס שדרכו אפשר תמיד למצוא את עצמך.”
לא לגמרי נכון להשוות יצירת תאטרון דינאמית לציור סטאטי כמו המונה ליזה, שניתן רק לחזות בו ולא להחיות אותו. כאן טמונה הבעייתיות שבהפקה הזאת, שאינה פורשת כנפיים. זה מוזר משום שבאמת לא חסר כאן כלום. צוות השחקנים נהדר, והדבר אמור גם בהויברגר עצמו, שצר דמות מעיקה ונהדרת מזו של הסופר והמאהב הסדרתי טריגורין. אסנת פישמן קודחת לצידו כשחקנית ההולכת ודוהה אירינה. דנה איבגי שובה כנינה, השחקנים בדמויות הקטנות יותר כולם נהדרים ובכל זאת, משהו חסום.
"השחף" מספר על מפולת דומינו של אהבות נכזבות, אהבתה של מאשה לקוסטיה, אהבתו של קוסטיה לנינה ואהבתה של נינה לטריגורין, בו מאוהבת גם אירינה. צ'כוב לא עשה להולכים בעקבותיו חיים קלים. דרוש מאמץ רב כדי להחיות מערכות רגשיות רבות כל כך על הבמה. זהו אתגר שמקוריות עשויה לסייע לעמוד בו, וכאן היא דלה במקצת. הרי רק לא מזמן ראינו, בהפקת "הדוד וניה" בתאטרון בית ליסין, חליפות בהירות, וסטים ושפמים. שם נשענה ההצגה על הכריזמה התאטראלית של ששון גבאי. כאן מחפשים הצופים אחר מרכז להתלות בו.
יהיו שימצאו אותו, אין ספק, אולי בעדינותה של אבגי או בבערתה של פישמן, אולי ברגע הסיום הגאוני, שאינו מוחמץ, אבל במחזה שגיבורו הטראגי הוא מחזאי צעיר ובלתי מתפשר, שיש בו הרבה עיסוק בתאטרון, בחדשנות ובהעזה הדרושה להגשים חלומות (גם אם הם חלולים) ולשבור סדרי עולם, אפשר להרחיק עוד לכת ובכך להעניק כיוון. מרסל דושאן צייר למונה ליזה שפם. הויברגר יכול היה להרשות לעצמו לצבוע עוד כמה נוצות של של השחף.