מחזאות היא התחום הספרותי הנאצל ביותר. קבלו תיקון: מחזאות יכולה להיות התחום הספרותי הנאצל ביותר, אם מאפשרים לה. לראיה, הדמות המצוטטת והמוערכת ביותר בתולדות ספרות העולם היא זו של ויליאם שייקספיר, מחזאי. אף משורר או מחבר רומנים לא השתווה לגדולתו. גתה, שהתקרב לכך, התפרסם במיוחד בזכות יצירתו "פאוסט" הכתובה כמחזה.
פסטיבל פותחים במה בבית לסין מעניק לנו הזדמנות לבחון מה מצבה של אמנות זאת בארץ. הפסטיבל השנה היה עשיר. הוא כלל שש הצגות קריאה, שתי הפקות ושתי קופרודוקציות בינלאומיות. הביקורת שתמתח להלן מבוססת רק על מה שהתמזל מזלי לצפות בו. היא גם אינה ביקורת על הפסטיבל, שהופק במקצועיות והיה מצויין. אולי היא בעצם לא ביקורת בכלל אלא הבעת דאגה.
לא אי בודד
המחזאות הישראלית מדאיגה, משום שמחזאות שנאחזת יותר מדי בזמן ובמקום מסויימים דינה הכחדות. קחו את ברטולד ברכט. אף אחד ממחזותיו אינו מתרחש בגרמניה. עלילותיהם מתרחשות בגרוזיה, בסין, בלונדון ועוד. שייקספיר כתב כמה מחזות היסטוריים אנגלים, אבל עיקר תהילתו היא על אלה המתרחשים בדנמרק, באיטליה, על אי בודד ובממלכת הפיות.
גם מחזאים שיצירתם מעוגנת בזמן ובמקום, כמו צ'כוב, תמיד שמו דגש על האוניברסאלי. אצלנו אין אוניברסאלי. יש ישראל, יש יהודים, לפעמים יש ערבי וזהו. התוצאה אינה מחזאות אלא כתיבה לתיאטרון, שהיא לפעמים עיתונאית, לפעמים היסטורית, אבל רק לעתים נדירות אמנותית.
הפן העיתונאי מוקצן מן הסתם במחזהו של גיא מרוז, “השבת השחורה". הנה רשימת שמות מקומיים הנזכרים בעשרים הדקות הראשונות שלו: אלפרון ואושרנקו, גלעד ונועם שליט, שלומי לחיאני, עופר גלזר ושרי אריסון, עליזה אולמרט ושרה נתניהו, יובל כספין, דודו טופז, אמנון לוי, רפי גינת, יעקב אילון ואפילו אורלי וילנאי ומרוז עצמו, כולם מוזכרים. מה יהיה על המחזה הזה בעוד עשר שנים? יש מקום על הבמה הישראלית למערכונים אקטואליים, יש מקום לניים דרופינג הומוריסטי, אבל יש גם המון מקום לדבר אחר שאינו נגלה כאן לעין. משהו שאפשר יהיה להאחז בו במקום אחר, בזמן אחר.
הגרמנים באים
הפסטיבל השנה הצטיין בהתייחסות לתולדות יהדות גרמניה. בלט בנושא הפרוייקט התיעודי “קוראים לי יקה", שניזום על ידי שתי יוצרות גרמניות, אבל גם גיבורת "נדל"ן" של רוני קובן היא יוצאת ברלין, ומשפחתה שאבדה באירופה מהווה מוטיב חשוב במחזה.
תולדות יהדות גרמניה הן אחד הסיפורים המרתקים והעצובים שסופרו. יש ערך עצום בהעלתן על הבמה, ובדיוק בגלל זה מגיע לנושא הזה עיסוק מחזאי שישאיר חותם ולא רק יגולל פרקי זכרון. “הפי אנד" של עידו נתניהו דומה כל כך לשיעור בהיסטוריה של ברלין הואיימרית שציפיתי לבוחן פתע אודותיו עם צאתי מהאולם.
נתניהו מתאמץ להפיח חיים מורכבים בדמות גרמנית לא יהודית, וזה יפה, אבל גם היא הופכת לקלישאה היסטורית. לאחרונה ארח התיאטרון הקאמרי את תיאטרון מוזונטורם מפרנקפורט בהצגה "מיי פירסט סוני". הרומן הישראלי עובד לבמה באופן מופתי. שחקנים גרמנים הפיחו חיים בסיפורה המורכב של משפחה ישראלית. האם שחקנים ישראלים מסוגלים לתאר לנו משפחה גרמנית? צרפתית? קמבודית? רק כשהמחזה מיובא.
גורלנו הקפקאי
זה לא תמיד היה כך. גם כשחנוך לוין התייחס לשואה, למשל במחזה "הילד חולם", נקודת מבטו היתה אוניברסאלית. איבדנו את נקודת המבט הזאת, החוויה שלנו כישראלים, אולי באשמת התקשורת, אולי מרוב חרדותנו הקיומיות, צרה מכדי לייצר מחזאות של ממש, אפילו כזו העוסקת בנו.
הצופה נדרש לנפות את המסקנות האנושיות מן המוץ. במחזהו של רון גואטה "אדמונטון" ניתן היה איכשהו לעשות זאת למרות איזכורים של מסעדת סטפן בראון ומתקן האופניים ברחוב מרמורק. גיבורו של גואטה משקיע השקעה אומללה בנדל"ן זר ומנסה לצאת מן התסבוכת הקפקאית בדרכים מקוריות. המחזה מזכיר לרגעים את "אמנות" של יסמינה רזה, בו רוכש צעיר שהתעשר ציור מודרני שכולו מלבן לבן, ומתחרט בהדרגה על הרכישה.
כשצפיתי ב-”אמנות" בלונדון נכנסתי לתיאטרון מבלי לדעת דבר על המחזה. בחשכת האולם ראיתי שלושה גברים לונדונים מתווכחים על ציור, צחקתי מן השנינות האנגלית ומן הביקורת על לונדון הממוסחרת והיאפית.
רק כעבור שבוע התחוור לי שהמחזה נכתב בצרפתית על ידי סופרת יהודיה ממוצא אירני והונגרי, ושגיבוריו אינם אנגלים כלל. זהו אתגרו של התיאטרון הישראלי. לקחת את התובנות שבחיינו, את הלקחים המיוחדים שאותם אנחנו מפיקים כאן, ולהפוך אותם, לא לתסריטי טלוויזיה, לא לסוחטני דמעות שלוחצים על עצב לאומי, אלא למחזות.
