פרידה מהבית הישן | "גן הדובדבנים" בתיאטרון החאן

זאת תהיה כנראה קידה אחרונה. מחבר שורות אלה פורש השבוע ממערכת העיתון ישראל היום ומפנה את מקומו לאוהבי תיאטרון אחרים. חיפשתי לי הצגה מושלמת לטור פרידה ומצאתי: תיאטרון החאן מעלה בימים אלה את "גן הדובדבנים.”

היא מושלמת משלוש סיבות. הראשונה: זוהי הזדמנות להסיר את הכובע בפני התיאטרון הירושלמי הצנוע ומלא הכשרון. לאורך כל תקופתי כמבקר "ישראל היום" החאן לא איכזב. כמה מהצגותיו היו חלשות מן האחרות, אבל זה פשוט כי האחרות היו כל כך נפלאות.

הסיבה השניה: גן הדובדבנים הוא מחזה מושלם. מי שיקרא אותו כמשל למצבנו כעם וכמדינה ייצא מן ההצגה המום מכוח הנבואה והביקורת של צ'כוב. ליובה ובני משפחתה מסתכנים באובדן אחוזתם הנפלאה וגן הדובדבנים שבגבה. אם יסכימו לאפשר את חלוקת הנכס, יוכלו לשמר את בעלותם, אבל הקשר הסנטימנטאלי למקום, לחפצים, לפנטזיה, מונע מהם לאמץ פשרה ולהציל את הבית.

ליאורה ריבלין מגלמת את ליובה, בעלת האחוזה הפזרנית, עדינת הנפש והמבולבלת. היא יוצרת ממנה דמות מוחשית ומובנת וזה נפלא. ארז שפריר עיצב את דמות אחיה לאוניד כהומוסקסואל מזדקן שובה לב. מיקי ג'ורביץ' ביים בחום ובעדינות. פרשנותו את רוח המחזאי היא הטובה מבין אלה שנראו על בימותינו בשנים האחרונות.

"גן הדובדבנים" הוא מחזהו האחרון של צ'כוב. טמונים בו אלמנטים סימבוליים המנבאים תיאטרון עתידי, שאת מחזותיו יחברו אחרים. אחד מהם הוא צליל של מיתר פוקע הנשמע מעל לגן, מבלבל את הדמויות ולא זוכה להסבר.

הצליל הזה הוא הסיבה השלישית לבחירה ב-"גן הדובדבנים". התיאטרון הישראלי הוא במיטבו כשצליל של מיתר פוקע מהדהד בו: כשמשהו מאי-השלמות של חיינו ניכר בו, טמון בתוך השלמות החווייתית שאותה מעניק רק התיאטרון. זה קורה כאן מדי פעם, ולא רק בחאן. יש למה להתגעגע.

הצגה על כלום | "אדם גייסט" בתיאטרון תמונע

"אדם גייסט" הוא מחזה קיומי שאפתני שזכה להכרה רבה בחו"ל. הוא אמור היה להיות אחד משיאי פרוייקט “העונה הגרמנית” הנפלא של תיאטרון תמונה ומכון גתה, אלא שבעיני מדובר דווקא בשפל.

מה הבעיה? הבעיה היא שכאשר הצגה קודרת אינה מתובלת בצל של הומור, מוחמצת גם קדרותה. הקהל לא יכול לקחת ברצינות את המימד הטראגי ללא קרס שיהדק את המימד הזה לחיים על כל מורכבותם. החיים, מה לעשות, אינם מלווים באנחה תמידית של מוזיקה אלקטרונית פסימית. להפך, הפסימיות שלהם מועצמת דווקא כשהיום בהיר.

גיבור "אדם גייסט" הוא תלמיד בחינוך המיוחד שמאבד את אימו, הוא מתגלגל לסמים, מבצע מעשה של פשע מיני אלים, מתגייס ללגיון הזרים ועוד ועוד. יש כאן הכל: מלחמה, משפחה, פשע, פדות ומחלה. הכל מלבד אהבה פשוטה. שוב מדובר בטעות. הצגה שמנסה להיות על הכל או אפילו כמעט על הכל הופכת בקלות להיות הצגה על כלום.

יותר מכל נזכרתי ביצירה "החומה" של פינק פלויד ובסרט שביים בעקבותיה אלן פארקר. גם כאן וגם שם מסופר סיפור של יתמות, התדרדרות נפשית, אלימות כלפי נשים ושותפות בארגון פשיסטי. אלא ש-”החומה" מיועדת מראש לבני הנעורים, ואילו אדם גייסט מוצגת בעטיפה שאפתנית יותר. יש בה התייחסויות לתולדות המלחמה בבלקנים ולפוליטיקה של אוסטריה העכשווית. פרוסה אחת מתוך השטרודל הזה היתה יכולה להיות חוייה. לנסות להאכיל את הקהל בכולו, זאת התגרות מיותרת.

לפחות עבודת התאורה והוידאו, רגעי תנועה מיוחדים ועבודת משחק יפה של נדב נייטס בתפקיד הראשי מפצים במשהו על ילדותיות היצירה עצמה. הם מחזקים את הרושם שמדובר במוצר בעייתי מיסודו ולא במשהו שהוחמץ במהדורה המקומית. מצד שני, הפקה אחרת אולי בכל זאת היתה מסוגלת לשחרר מאדם גייסט אמינות ובגרות רבה יותר. הטריק הוא כפי הנראה לקחת את המחזה עם קורט מלח ולא לחבק אותו חיבוק עז מדי.

לא חומר נפץ | "בחורים טובים" בתיאטרון בית לסין

שני חיילים ביצעו מעשה חמור. בעיני הציבור – מדובר במקרה מזעזע, בעוד ביחידתם, זוהי שיגרה. הם בסך הכל פעלו בהתאם לנוהל, נוהל לא כתוב אמנם, אבל מקובל. הפצ"ר מורה להעמידם לדין ודרמה של צדק או של אי צדק מתחילה.

זה קורה במציאות. זה קורה בארץ. זה קורה גם בתיאטרון, בהצגה "בחורים טובים". כאן הזירה היא אמריקאית מאוד. את המחזה חיבר המחזאי והתסריטאי המצליח ארון סורקין. גיבוריו הם חיילי מרינס וזירת התקרחשותו היא מחנה מפרץ גוואנטנמו שבקובה. קשה שלא לחשוב מה היה קורה אילו היה המחזה עובר "ישרול" ומועבר לבסיס של צה"ל. הוא היה הופך לחומר נפץ אמיתי.

בבית לסין לא רצו חומר נפץ, רצו עוצמה מסוג אחר. הם גייסו את משה קפטן כבמאי שיודע להעניק מימד בימתי עז ואת ליאור אשכנזי לתפקיד הקולונל שהורה או לא הורה על ביצוע ה-”נוהל". אשכנזי אכן מפיק לקראת סיום ההצגה רגע של עוצמה בימתית שרק לכבודו ראוי לבוא ולצפות בה ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש החמצה. היה כאן מקום לעוצמה אחרת.

"בחורים טובים" היא דרמת בית משפט. מורדי גרשון מגלם את הפרקליט שמונה לשני הנאשמים, הדס קלדרון היא פרקליטה צבאית המתעקשת להיות מעורבת בתיק, משוכנעת שמותו של חייל נגרם מפקודה שהגיעה מגבוה, לא מגחמה פתאומית של שני חבריו לחדר. כל אחד מהם מעניק הופעה מעניינת שהרבה בה נותר בלתי פתור, בעיקר בתחום מלחמת המינים, נושא טעון ורלוונטי יותר מכל מלחמות המרינס כולן.

בדרך כלל ממעט התיאטרון העכשווי לנהל דיאלוג עם המקצבים האפקטיוויים והלשון הנגישה של הוליווד ושל הטלוויזיה, וזה חבל. “בחורים טובים" מנהלת דיאלוג כזה אבל לא מעמידה את הרוח ההוליוודית במבחן וכמעט ולא מעניקה לה ערך מוסף תיאטרוני. מהנה לצפות בהצגה, כפי שמהנה לצפות בסרט (למשל “בחורים טובים” שבייר רוב ריינר לפי מחזהו של סורקין), אבל הצגת תיאטרון היא חוויה יקרה בהרבה מהשאלת די וי די, ראוי שתעניק לצופה יותר.

לב, עידון, אינטימיות | דיסטאנץ בצוותא תל אביב

למירי לזר יש לב. לב, הרי זה הדבר הראשון שמאפשר אמנות אמיתית. ליבה, כמו יתר אבריה, היה נתון במצב של סכנה. במהלך שנתיים התמודדה עם מחלה קשה וזו איימה עליהם. התמודדות היא דבר נוסף שמאפשר אמנות אמיתית: ללזר יש סיפור, סיפור על אתגר, סיפור על נצחון איטי שלא הושג בקלות.

דבר נוסף המאפשר אמנות אמיתית הוא עידון. דיסטאנץ, יצירה שלמרבה הצער לא ניתן איות עברי לשמה, היא יצירה מעודנת באמת. חמישה אמני תנועה ניצבים על הבמה, לבושים בלבן. שניים באו מתחום המחול, שניים מתחום המשחק ואחד מתחום תיאטרון התנועה. הם לבושים בלבן ומספרים סיפור שיכול להיות כמה סיפורים, שיכול להיות גם הסיפור שלי.

לזר יוצרת אמנות אמיתית כי היא טווה מציאות שכל אחד יכול לגעת בה. יש בה זכרון ותוגה, אהבה ושאלות זהות המתעוררות לאור דרמה גדולה בחיים. גיבורתה טובעת בתוך שימלתה ומגיחה ממנה שונה. משחק של נערות על חוף הופך לתמצית כל זכרון מתוק. הכל נמסר במסגרת של טיפול היפנוטי שהצופה מוצא בו את עצמו ואת היוצרת ואז מאבד ומוצא שוב.

כן, אין כאן מחול הישגי שעוצר את הנשימה בברק שלו (מלבד ברגעי הסיום ממש), אבל יש תוכן אדיר, יש לב. אנחנו חשים אינטימיות עם כל העומדים על הבמה ובייחוד עם דניאל גל בתפקיד המפתח. מזמן לא חשתי קירבה כזאת לאנשים שאינם משוחחים איתי והזדהות איתם.

הטריגר ליצירה היה דווקא עניין טכני. התאורן מאיר אלון רכש פנס מיוחד והודיע ללזר שהוא מעוניין לחנוך אותו על יצירה שלה. נפלא עד כמה הטכני והרגשי משתלבים כאן. קטעי וידאו ארט, משחקי תאורה ופסקול מוזיקאלי עשיר, חכם ומרגש מעניקים לשעה של דיסטאנץ נפח והופכים אותה להרבה יותר מסך כל דקותיה.