יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

הצגה סופנית | "סוף טוב" בקאמרי


כמה ממחזות הזמר המוצלחים ביותר בהיסטוריה מבוססים על חומרים שלא נראים במבט ראשון מתאימים למחזמר. תחשבו על "עלובי החיים", למשל. מי העלה על דעתו לעשות מחזמר מרומן צרפתי של אלף עמודים שנכתב במאה ה-19 ונושא שם מדכא כל כך? דוגמאות אחרות לא חסרות, החל בניצול ילדים בעולם הפשע (אוליבר) וכלה בעליית הנאצים לשלטון (קברט). זה לא מקרי. עוצמתו של המחזמר כמדיום הוא ביכולתו להכיל אופל והומור שחור ולמהול אותם במוסיקה ובמחול.


ענת גוב הרחיקה מאוד לכת במהילה. היא חיברה פנטזיה מוזיקאלית על חווייה של סרטן אכזרי, שאותה היא חווה בימים אלה. אפשר בהחלט היה לחשוש מתוצר סר טעם. שורות כמו: "יום אחד תרגיש מיחושקלה, רופא יתן מישושקלה, ימצא שם איזה גושקלה וסוף כבר לקישקושקלה" הן חומר מסוכן מאוד, מתכון לתיאטרון חולה. אבל "סוף טוב" רק מוסיפה בריאות. היא אחת ההצגות המוצלחות והמרגשות שנראו כאן לאחרונה.


כשצפיתי בה לראשונה, לפני כחודש, יצאתי המום, אבל אילוצים טכניים עיכבו חיבור ביקורת. לפני כמה ימים צפו בהצגה הורי ובסיומה פגשו בי לקפה. הם לא היו מסוגלים לדבר על דבר מלבד "סוף טוב" ולאורך כל המפגש לא יצא לי אפילו ללמוד מה שלומם. התרגשותם עוררה אותי מחדש לכך ש-"סוף טוב" היא הצגה משמעותית המחייבת ביקורת, ולא רק משום שהיא מהלכת בצעדי מחול בין חיים למוות, אלא משום שהיא מעידה על הבשלתו של זרם בתיאטרון הישראלי, זרם שעד כה ראינו בו תיאטרון בורגני נינוח ותו לא.


כן, ההצגה נפתחת כקומדיית מצבים, עם כל החולשות והיתרונות של קומדיות מצבים. הדמות המרכזית, טליה, שאותה מגלמת ענת וקסמן ברגש מאוזן ומהודק, מגיעה ליום ראשון של טיפול כימותראפי, במחלקה בה יושבות נערת רוק מתבגרת, חסידת ברסלב ואשה מבוגרת מרירה. איפיון הדמויות סובל מכמה קלישאות (מתלמד הומו במחלקה מוצג כשידו שמוטה ברפיון מול חזהו. התחייבתי בעבר שכל הצגה בה נראה הדבר מאבדת אוטומטית חצי כוכב, וכך יהיה גם כאן) והשיחות נעות בין הצפוי לשנון, אבל בשלב מסויים הצפוי נעלם, השנינות נשארת ואליה מצטרפות שאלות קשות של חיים ומוות, חופש ומחוייבות. התשובות הניתנות להן אינן מובנות מאליהן כלל, קשה לדמיין אדם בריא שהיה מצליח להציג את הדברים כך.


טליה מבינה שהסרטן שלה אגרסיבי יותר מזה של המטופלות האחרות ומצוי בשלב מתקדם יותר. היא שוקלת שלא להתחיל בטיפול, אלא לקבל את המוות כגזירה. רופא המחלקה, ד"ר כץ, נכנס לתמונה ומנסה לשכנע אותה לא לעשות שטויות. בערב בו צפיתי בהצגה גילם יפתח קליין את התפקיד. בערבים אחרים מגלם אותו עודד ליאופולד, שמצטייר כאפשרות לקאסטינג הולם יותר. אבל כך או כך הרופא הוא דמות פריפראילית. התשובה האמיתית לדילמה נמצאת בתוך הקהילה הנשית המיוחדת שעל הבמה.


שרית וינו אלעד, בתפקיד אם חד הורית לנערה מתבגרת שהסרטן קרב בינה לבין בתה, שופעת אנרגיות קומיות מן הסוג המצויין במיוחד. רוני שובל שובה בתפקיד הברסלבית, שהמורכבויות של עולמה נחשפות הן בפנינו והן בפניה ככל שהזמן עובר, ורותי אסרסאי, הבטחה אמיתית ההולכת ומתממשת מהצגה להצגה, היא האחות עמליה הסימפטית.


עולה על כולן זהרירה חריפאי בתפקיד אשה מבוגרת, נרגנת וצינית אבל נחרצת במלחמתה במחלה. הסולו השירי שלה, הכרזת מלחמה בוטה כנגד מבקש נפשה, הוא פנינה חנוך לווינית בלתי נשכחת. החיים, לדבריה, חירבנו עליה וובכך מנעו ממנה את האופציה לרגשנות מתקתקה. “אני גיטרה, מישהו מחרבן עלי,” שרה חריפאי, בפראפרזה על שיר ערש הדווי של בני אמדורסקי “הגיע זמן שכבר אומר לו די!”.


כן, יש יופי של מוזיקה באונקולוגית ב'. על מקלדת המלחין יושב שלומי שבן, שיצר כאן הפתעות. שבן, אמן פופולארי עם שורשים קלאסיים, הוא מלחין ורסאטילי ואיכותי והתיאטרון נותן לכך ביטוי מעבר למה שניתן למצוא באלבומיו. יש כאן קטעי שירה ומחול שיחרטו היטב בזכרון, כן, מחול, כי החולות אמנם מרותקות לאינפוזיה, אבל מקהלה כשרונית מפיקה על הבמה קטעי פנטזיה מעולמן ובמסגרת הפנטזיה ניתן לקום מן הכיסא ולחולל אפילו עם הסרטן בכבודו ובעצמו, יד אוחזת צבת. נשמע כמו קישקושקלה? אני רוצה לראות אתכם אחרי שיורד המסך.


את הנשמה החיה המפעמת בהצגה הפיחה עדנה מזי"א שבכסא הבימאית. קשר אמנותי-רגשי עמוק בין מחזאית לבימאית ניכר לכל אורך ההצגה והוא שמעניק בסיס איתן של קסם לכולה. קשה יהיה לשחזר קשר כזה אם תתורגם "סוף טוב" ותתחיל לעשות את דרכה בין ברודוואיי לווסט אנד. ההזדמנות לצפות בה כיום, כאן, בקאסט הזה, בעוד יוצרתה אמנם נאבקת על חייה אבל עודה איתנו (והלוואי שתשאר איתנו עוד הרבה שנים ותחבר עוד המון שירי ברבור כביכול), היא הזדמנות שאסור להחמיץ.


"סוף טוב" מאת ענת גוב, בתיאטרון הקאמרי, בימוי: עדנה מזי"א, משתתפים: ענת וקסמן, שרית וינו אלעד, רוני שובל, זהרירה חריפאי, יפתח קליין, רותי אסרסאי, אליחי לויט, גילה פוליצר, הגר דנון, רועי קקון, דורון ישינסקי, מתן ריכליס. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר", 18.8.11. איור: "בית החולים הנרי פורד" מאת פרידה קאלו.

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

דייב, אמה בגדה בך עם ג'יי ג'יי | "מונוגמיה" בהבימה


בימי החמישיה הקאמרית השתתף רמי הויברגר במערכון מבדח למדי שעקץ את התיאטרון הישראלי. בראשית המערכון מתארח באולפן טלוויזיה במאי ההצגה "היום שבו מתה מרילין מונרו", שגם משחק בה באחד התפקידים הראשיים. המנחה מסבירה שעלילת המחזה האמריקאי מתרחשת במהלך לילה אחד בשכונת עוני בדרום קנטאקי, על רקע הנחיתה על הירח ומאורעות אחרים של שנות השישים. לשאלתה מדוע בחר דווקא במחזה זה, משיב הבמאי (שי אביבי) שהוא "מאוד חשוב ומאוד רלוונטי לחיים שלנו ולמה שקורה היום בארץ”.


מיד לאחר מכן מוקרנים קטעים מן ההצגה. גיבוריה, ג'ון הודג'ס ודייב קארווש, נזכרים בימים בהם היו כולם יחד: הם שניהם, סם, טימי בוי, ג'יי ג'יי, אליס (שלא גרה שם יותר) ברברה וולטרז ואיזדורה דאנקן. מדי פעם נכנסת קרן מור בשמלת בטי פרנסיס ומשקפי קרן ומצהירה שהתרחש אירוע מסוים בהיסטוריה האמריקאית. כל המניירות והקלישאות לקוחות מתוך אמריקה מרוחקת ודי מדומיינת שאין לצופה הישראלי דרך להפיק ממנה דבר.


בראיון המופיע בתוכניית ההצגה "מונוגמיה", אותה ביים על פי מחזה בריטי ושבה הוא משחק באחד התפקידים הראשיים, מצהיר הויברגר: “אחרי "השחף" זה נראה לי הדבר הראוי לעשות, להתרענן במשהו עכשווי, שעוסק במילייה שלי ושל האנשים שאני עובד איתם. מחזה שהוא באמת על החיים שלנו...” זה נראה כמו הכנה לאירוניה מטורפת, בעיקר משום שהמחזה מציג שלושה מעשי בגידה שונים, כשששניים מהם מחבלים באותה זוגיות, ברוח וידויו של ג'ון הודג'ס: “דייב, אמה בגדה בך עם ג'יי ג'יי והיא בגדה בג'יי ג'יי עם טימי בוי בוי. בלילה שהוא מת מת היא בגדה בו איתי.”


הויברגר נזהר שלא ליפול לתוך המלכודת המצחיקה הזאת. “מונוגמיה" עבר עיבוד דקדקני למציאות ישראלית, ולא רק ישראלית, אלא "גלוקאלית”, כזאת שהגלובאליזם משתקף בה בניב מקומי. לא רק השמות שעוברתו, צליל הכריזה בנתב"ג או קריצה לשערוריה באל עראקיב מפיחים את המקומיות בהצגה. גם השימוש בקללות באנגלית בה הוא ישראלי, ואפילו צלצול האייפון של גיבורתה.


הויברגר בחר בהיפר ריאליזם וזוהי בחירה נכונה. הלשון (בשזירתו של המתרגם יוסף אל-דרור) קולחת, הבדיחות עובדות, הזדהות עם הדמויות אפשרית תמיד. סיכום העניין: ההשקעה ביצירת האפקט העכשווי- מקומי משתלמת. נשאלת רק השאלה: האם המחזה מצדיק השקעה כזאת? הוא סקסי וסוחף לפרקים אבל הרבה הפתעות אין בו: מתכון להצגה מהנה אבל נשכחת.


הבוגד הראשי, ניר (הויברגר עצמו), הוא כתב טלוויזיה שמתמחה בסיקור איזורי אסון ושמשתמש בזוועות דרפור כדי להשכיח מעצמו את אסונה של משפחתו. קיצור העניין, הוא דוגמא שטחית לניכור גברי. מאהבתו, מאיה (ריקי בליך), היא שחקנית לא מצליחה, שמסתפקת לעת עתה בתפקיד בגירסת היפהופ לסיפור עליסה בארץ הפלאות. סצינת אודישן בה מביכה מאיה את עצמה היא שיחזור של עשרות סצנות כאלה בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. בליך עושה עבודה בימתית טובה, אבל הפגם הוא במקור: גם מאיה היא קלישאה, כמעט כמו דייב קארווש.


זוג בימתי נוסף הוא אדם (אמנון וולף) ואלזה (יפית אסולין). בראשית המחזה אדם הצלם הוא בן זוגה של מאיה (שבוגדת בו עם ניר ועם ג'יי ג'יי) ואלזה מנהלת את לוח הזמנים של שף טלוויזיוני אותו הוא נדרש לצלם. בשתי הדמויות יש זיק של משהו, בעיקר כתוצאה מקסמם האישי של השחקנים, אבל מדוע עלינו להסתפק ב-”משהו"? אולי באירופה מחדיר רגש של אשם והכחשה כלפי העולם השלישי עניין בדמותו של ניר וממרכז את העניינים, אבל ההצגה בהבימה נטולת מרכז ונעדרת גילוי מעניין. כולם בוגדים, הילדים נפגעים, ברגשות קשה לגעת, לעזוב את הבית מבאס, 2=1+1.


כאשר הקונטקסט העמוק של הצגה הוא עקר, אלוהים מתגלה בפרטים. ב-"מונוגמיה" ניתן להתענג למשל על עיצוב התלבושות של כנרת טופז. כאשר תופשת אשתו הנבגדת של ניר, מיקי (אסנת פישמן העוצמתית תמיד) את מאיה להתעמתות בחדר ההלבשה, היא לבושה כחתול צ'שייר בסגנון היפהופ, כולל קפוצ'ון ושרשראות. גם התפקידים הקטנים מתבלטים. דוב רייזר שב ומופיע בחמש דמויות שונות וכיף בכל פעם לקבל את פניו. עם זאת, אני מתחייב שמעתה והלאה כל הצגה שמגולם בה הומוסקסואל כשהוא שומט את ידו, משל היה מתהדר במניקור, מאבדת אוטומאטית חצי כוכב בציון הכולל. אולי יש גם הומואים כאלה, אבל על הבמה העברית הם מוצגים כך כמעט במאה אחוז מהמקרים וחייבים העדפה מתקנת.





מונוגמיה מאת סטלה פילי. תיאטרון הבימה. נוסח עברי: יוסף אל-דרור. בימוי: רמי הויברגר. משתתפים: רמי הויברגר, ריקי בליך, אסנת פישמן, אמנון וולף, יפית אסולין, דוית גביש, דב רייזר ויערה פלציג. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" ב-12.8.11. איור: סצנת שירותים מאת אריק פישל.





יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

מדורת החסד | "תש"ח" של הקבוצה החיפאית


בעיצומן של שנות ה־90 מצאתי את עצמי תופס טרמפ לילי מהעיר השוויצרית סנט גאלן. לא נמצאה בה אכסניה זולה מספיק לתקציבי, וקיוויתי למצוא פתרון לילי אחר. הנהג שהואיל לעצור עבורי אסף ביציאה מן העיר גם שתי בחורות צעירות, פליטות בוסניות בדרכן למועדון של פליטים בעיירה רורשאך. הצטרפתי אליהן והאזנו יחדיו לזמר נורא שניגן בסינתיסייזר. אחר כך יצאנו והקמנו מדורה על שפת האגם, ושם העזתי לראשונה להפנות לדוברת האנגלית מביניהן את השאלה.


"היית במלחמה?".


"הייתי".


"מה ראית?".


היא שתקה.


"ראית דברים קשים?".


"כן. קשים".


לא היה לאן להמשיך מכאן. הסיפורים לא יצאו מפיה באותו לילה ואני המשכתי בדרכי כששתיקתה ממלאת אותי. השתיקה הזאת היתה בשבילי לדימוי החזק ביותר של המלחמה ההיא.


רשמי מלחמת תש"ח עברו אלינו כשהם סרוגים בשתיקות. בעשורים האחרונים, אלה שלאחר בני מוריס, נדמה אף שהלא מסופר רב על המסופר. הספר "תש"ח" של יורם קניוק, שראה אור לפני יותר משנה, שבר במידה רבה את הדפוס המוכר, הן משום שהוא מספר ממקור ראשון על אירועים כגון הרג מכוון של ילדים ופינוי ערים, והן משום שהוא נמנע מקנוניזציה של הפלמ"חניק ומציג אותו באנושיות עמוקה. במקומות שהיתה בהם שתיקה, קניוק שם ספרות.


זה המקום לגילוי נאות: כותב שורות אלה מקורב למחבר הספר, בין השאר בזכות ויתורו על השתיקה. במפגשי הראשון עם קניוק שאלתי אותו על המלחמה ההיא והוא סיפר לי דברים שלא ידעתי ושפקחו את עיני. החוויה היתה מרתקת והובילה למפגשים ושיחות נוספים. נכונותו של קניוק לספר היתה בשבילי כמו פיצוי על שתיקתה הנוראה של הבוסנית ברורשאך. מגיע לנו לדעת ממה מלחמות עשויות. אין דבר בעולם הזה שחשוב יותר שנדע.


הספר "תש"ח" הוא אם כן מתנה יקרה שראויה לעיבוד תיאטרוני הגון. "החיפאית", קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה בניהולו של ארי רמז, לקחה על עצמה את האתגר. נויה לנצט, כמעבדת ובמאית, העמידה שמונה צעירים על במה שאין לה קלעים. כמו שדה קרב, אין לאן לחמוק ממנה, וכל השחקנים מצויים עליה בכל רגע נתון. רוח ההצגה היא רוח של ספר - סטוריטלינג ולא המחזה - ומילות המפתח הן אכן שבירת השתיקה. זו שבירה אנרגטית, מוזיקלית, שמלווה לפרקים במוזיקה קצבית, לפרקים בבאך ולפרקים בספוקן וורד.


ספוקן וורד? איך מתלבש מושג מתחום ההיפ הופ על לוחמי תש"ח? מתלבש יפה מאוד. ההצגה מצליחה משום שהיא צעירה באופן אותנטי. אין בה אנכרוניזם, יש בה חיבור אמיתי של שחקניה הצעירים לחווייתו של קניוק כפי שתיאר אותה. כן, הכעסים והפחדים של דור תשע"א אחרים, אבל הם נובעים בין השאר מאותו מקום. הם רלוונטיים. החיפאים מצליחים לגעת במציאות הפלמ"חניקית מבלי שננוע באי נוחות בכיסאות, וגם רגעים של משחק בוסרי מעט לא מקלקלים את ההישג הזה.


זהו הישג מעניין גם מכיוון שאותה חבורה ממש החמיצה בעבר את העיסוק בבעיות דורה שלה: "תופעות לוואי", הפקה קודמת של החיפאית שעסקה בסיפורי חייהם של צעירים ישראלים, לקתה בהיעדר ביטחון והיתה אנמית.


קניוק תיאר את מותם המיידי של מפקדי חטיבתו עם בואם להחליף את פקודיהם בקסטל, בעוד שהפקודים נסים ביניהם. הרגע הזה, מוחיה ומומת על הבמה בכוריאוגרפיה מעודנת, הוא בלתי נשכח. יכול להיות שאנחנו באמת בני דור מפונק שלא קורה לו כלום, אבל לפחות יש לנו יכולת לגעת בדרמה הגדולה של קודמיו.


ההצגה במיטבה ברגעים שבהם היא מתקרבת לתיאטרון מחזאי. הטריגר להתגייסותו של קניוק לפלי"ם הוא מפגש של אביו (רביע חורי, שכמו שאר השחקנים מחליף כמה תפקידים במהלך ההצגה ושנוכחותו על הבמה כערבי מעוררת באופן טבעי עניין מיוחד) עם אלמוני דובר יידיש שמתדפק על דלת בית המשפחה (רון ריכטר) ומתגלה כדוֹד שניצל מטבח יהודי טרנופול ומגיע, מלא געגועים וזעם, לפגוש את קרובו שזוועות השואה נחסכו ממנו. תחושת האשם הממלאת את הנער הצופה במפגש תגלגל אותו לבסוף אל זוועת נבי סמואל ולפציעה בהר ציון.


האגרופים והחיבוקים שבפגישה, היריקה על הנעל והדמעות, המסתורין העצום והכאב שהיא מותירה מצליחים להניע באמת את הלב והתודעה. לנצט והשחקנים מוצאים ברגע כזה איזון נהדר של מלל, שתיקה ותנועה. יש לקוות שביום שבו תקים נכדתה של הפליטה הבוסנית מדורה על במה בסראייבו, כך זה ייראה.


"תש"ח" על פי יורם קניוק בביצוע הקבוצה החיפאית. עיבוד ובימוי: נויה לנצט. משתתפים: קרן אור, סיון הכוכבי, מעיין ויסברג, עומר זוננשיין, רביע חורי, רותם לוי-וגה, אסיה נייפלד, רון ריכטר. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" ב-5.8.11. איור: פרט מתוך "גרניקה", פבלו פיקאסו.

.

יום שני, 1 באוגוסט 2011

בחירות מוטעות של נסיכים ומנצחים | "הנסיכה איבון" בגשר



מעניין כמה יצירות פולניות עוסקות בשתקן מסתורי שמתגלגל לבית אצילים. לפחות שתיים כאלה הפכו ידועות מאוד. הספר "להיות שם" של יז'י קושינסקי מספר על גנן מאותגר שכלית, שהופך לבן בית באחוזת מליונרים שאליה נסחף במקרה. הנסיכה איבון, גיבורת מחזהו של ויטולד גומברוביץ', היא פשוטת עם צעירה שנאספת מן הפארק אל ארמון המלוכה, ונוכחותה השותקת מקימה בו מערבולות.


משה איבגי אינו אלמוני שתקן, ובבית תיאטרון גשר מכירים היטב את כישוריו, אבל במאי התיאטרון שבו הוא דמות מסתורית, שזו לה התגלות ראשונה. מהו במאי? במאי הוא מנצח על תזמורת של אנרגיות. לאיבגי יש יד מביימת דינמית. ראינו זאת לאחרונה בסרט הביכורים שלו "וביום השלישי", שעם סיומו חש הצופה כאילו זה עתה חצה את העיר כולה על אופניים בברד כבד. אני כותב זאת כמחמאה. העולם זקוק לחוויות כאלה ושמח שיש בו משה איבגי, אמן רציני שמתנסה במדיה חדשה בביטחון.


"הנסיכה איבון", הצגתו הראשונה של איבגי כבמאי תיאטרון, גם היא סופה. הארמון סוער: הנסיך פיליפ החליט לקחת לו לאשה נערה מפשוטי העם, שתקנית, לא יפה ואולי אפילו מוגבלת התפתחותית. הוא מתארס לה מתוך שעמום, או כדי לבחון את תגובת החצר, או אולי כדי לבחון את עצמו. הנערה עצמה שומרת על שתיקה. רק מילה אחת היא אומרת לאורך המחזה כולו, ובכך הופכת לשקט שבעין הסערה, לסמל של תמימות שכולנו נכונים לאחוז בו.


תפקיד שכולל מילה נאמרת אחת אינו בהכרח תפקיד קל. אפילו אמירת המילה עצמה אינה קלה (הזדמן לי פעם לגלם תפקיד כזה במחזה של סמואל בקט. המילה האחת היתה "אותו" ואיכשהו לא הצלחתי בשום אופן להגיד אותה לשביעות רצונה של הבמאית). גם להיות שקט אמיתי בעין סערה זה לא פשוט. דאנה איבגי, בתו של הבמאי, עושה את זה יפה. אלון פרידמן מוביל את ההוריקן כפיליפ, וגם הוא בסדר גמור. אפרת בן־צור מפיקה אנרגיות מעניינות באמת מתפקיד אמו המלכה, והיא השחקנית הבולטת על הבמה.


הלשון אף היא דינמית. רועי חן תירגם באלגנטיות ובקלילות. מעצבת התלבושות ענבל שוקי הלבישה את משפחת המלוכה בעילגות אלגנטית, או באלגנטיות עילגת, ובכל אופן באמירה. מעל כל אלה, ולפעמים מתחתם, מתנדנדת דיסקית מתכת, פרי מוחו היצירתי תמיד של מיכאל קרמנקו. פעם היא שמש שוקעת, פעם היא תקרה בין מפלסי הארמון, פעם היא נדנדת שעשועים, תמיד היא מתנועעת. הסערה מניעה אותה ואני עוקבים אחר ההתרחשות לקצב תנועתה.


בכל שצף התנועה הזה יש משהו אחד שלא זז והוא אנחנו. גומברוביץ' חיבר את המחזה בראשית שנות ה־ 30 , תקופת שקיעתה של האצולה בארצו. זאת נקודה חשובה, כי מדובר בראש ובראשונה במחזה פוליטי. הוא מועלה על במת גשר בלי שיוענק לו קונטקסט מקומי או עכשווי ובלי שיינתן פיצוי של ממש על היעדר קונטקסט כזה.


הנסיך פיליפ אינו המלט של האהבה. הוא דמות שטוחה במכוון, שאמורה הנסיך פיליפ אינו המלט של האהבה. הוא דמות שטוחה במכוון שאמורה להפעיל אותנו בכך שנזהה בה את חולשותינו או את חולשות השלטון שעלינו. פרידמן נוהגבו נכון, אבל הוא מתנהל במרחב שהוא בסופו של דבר מעגל סגור. כל האנרגיות מתנקזות אל הנדנדה של קרמנקו, שמצויה בדיוק במרכז הבמה ושואבת אותן. המעצב אכן גאון, אבל עבודתו דומיננטית מדי, ובתום ההצגה אנחנו נשארים בעיקר עם תנועת המטוטלת שלה.


צריך היה להישאר ממנה גם דבר נוסף. אנחנו נמצאים במציאות דומה מאוד לזו שאותה מתאר גומברוביץ'. הפערים בין המעמדות עצומים ומתרחבים, הניצול רב והאהבה ממוסחרת ומוזנית מדי יום. אם לא ניתן לנו לחוש כעס אישי בהצגה הזאת. משהו בה חסר.


קל מדי להאשים בעניין את פרח המנצחים איבגי. אני סובר שהבעיה נובעת דווקא מהנהלת התזמורת, כלומר מן הקו האמנותי הנוכחי של תיאטרון גשר. בגשר מעוניינים בראש ובראשונה ליצור תיאטרון יפה, "בר יצוא". כתוצאה מכך הבחירה ב"איבון" היא בחירה מוטעית והיא מקבילה במשהו לבחירתו המוטעית של הנסיך האוסף את דמותה לארמונו. אותה בעיה בדיוק קיימת בהצגה "רביזור" המועלית במקביל, שגם בה מוצגת סאטירה פוליטית כתיאטרון אסתטי. לא צריך להפוך את "הנסיכה איבון" למערכון של "ארץ נהדרת" או אפילו של "פולניה נהדרת", אבל אפשר וצריך לתקשר עם הנפח האמיתי של המחזה.


הנסיכה איבון מאט ויטולד גומברוביץ'. תיאטרון גשר. במאי: משה איבגי. עיבוד ונוסח עברי: רועי חן. משתתפים: דאנה איבגי, אלון פרידמן, אפרת בן-צור, מיקי ליאון. הביקורת הופיעה בעכבר העיר, 28.7.11. איור "אירן קאהן מאנטוורפן" מאת רנואר.