חי, צומח, דומם | "מלכת היופי של לינאן" בהבימה

יש שיר עם אירי ששמו "היא התהלכה ביריד". הצ'פיטיינז מבצעים אותו וכך גם שינייד אוקונר. בשני המקרים מושרים שלושה בתים: בראשון מספר אדם שאהובתו הבטיחה לו להנשא לו, בשני הוא מתאר אותה מתהלכת ביריד “כמו הברבור השט על פני האגם עם ערב”. בשלישי היא שבה בלילה אל חדרו ומבטיחה שוב להנשא לו. לא דרמה גדולה.

לילה אחד, בפאב שבשולי עיר התעשייה האירית הנוראה והאיומה לימריק, שמעתי ילדה ג'ינג'ית בת תשע מבצעת את השיר. היא שרה בית נוסף, שנשמט מהביצועים המוקלטים. הבית מופיע לאחר תיאור התהלכותה הענוגה של האהובה ומסופר בו שהיא נעלמה מעין בין ההמונים ולא שבה יותר. הארוסה פשוט התפוגגה מעל פני האדמה, ולכן אפשר אולי למצוא בהבטחה שבסיום השיר איום מצמרר: "לא יחלוף זמן רב, אהובי, עד לבוא יום כלולתינו”. כלומר - בקרוב גם אתה תגיע למקום בו אני נמצאת.

כמה מוזר היה לחזור הביתה מהצגת "מלכת היופי של לינאן", לחקור קצת אודות המחזה ולקרוא בויקיפדיה שמדובר ב-”קומדיה שחורה". האם חוש ההומור האירי שונה כל כך משלנו? ישנם רגעים מצחיקים בהצגה, אבל קומדיה היא כנראה לא.

אולי מחברי הערך פשוט האזינו רק לשלושה מתוך ארבעת הבתים של "מלכת היופי", והחמיצו את האופל העמוק והנהדר שבמחזה. כדי להעביר משהו ממנו לכם הקוראים, בחרתי לשחק עם ההצגה משחק "ארץ עיר". לפעמים אמת עוברת רק באמצעות משחק. ואולי לכן היתה הילדה הג'ינג'ית מלימריק נועזת מכל המבוגרים והצליחה למסור את התמונה השלמה.

ארץ: אירלנד. המחזה, שעלילתו מתרחשת בבית חווה מבודד בערבות קונמארה, רבוד בגשם הזרזיפי ובדממה המופרעת בפעיות צאן של חיק הכפר האירי. יש בו מועקה שהיא אירית באופן תהומי. להציג אותו בשפה מדברית-מודרנית כמו שלנו - זה בהחלט אתגר, ובהבימה עמדו בו. מישהו (המתרגם דורי פרנס) האזין היטב ללשון מעמד האיכרים האירי ומצא לו מענה עברי. מישהו (חנן שניר אשר על הבימוי) הגה לעומק בצער האירי והצליח להעניק לנו אותו בעוצמה כמעט בלתי נסלחת.

עיר: לונדון, שמאז ומתמיד פיתתה אירים צעירים לבוא ולעבוד בה. ממנה נשלח מכתב חשוב למורין פולן, רווקה בת ארבעים המתגוררת עם אימה הזקנה. לא כל המסרים הנשלחים למורין מגיעים אליה. האם, מלאה חרדה מפני אובדן הבת היחידה שמואילה לתמוך בה, מצמצמת בתחבולות את סיכוייה של מורין למצוא לעצמה אהבה ולצאת ממלכודת חייה, גם הפעם היא מתכוונת לעמוד בפרץ, אבל בליבה של בתה נולדה תקווה והתקווה היא דבר חזק.

חי: דבורה קידר מגלמת את האם, מג. אנחנו רואים לנגד עינינו את צרכיה של הדמות ושומעים מפיה במפורש את פחדיה ואת מצוקותיה, ובכל זאת הזדהותינו עם בתה עזה כל כך שקל לנו לתעב אותה. במחזה שחלק מעניינו הוא הדילמה של שנות חיינו האחרונות, תיעוב כזה אינו אופציה, ולכן העבודה הקפדנית של קידר חשובה כל כך. אמנם אשה שישבה לצידי בקהל מלמלה את המילה "מכשפה", אבל לא הסכמתי איתה. קידר מחזיקה אותנו סנטימטר מעל העיוורון שבכעס, סנטימטר שהוא אמנות כשלעצמה.

צומח: הלב. כבר הרבה זמן לא צפינו במחזה נראטיווי-מסורתי שיש לו השפעה כזאת על הרגש. לא תמיד קל ללב, אבל תענוג להרגיש שלא לשווא טירטרנו אותו לתיאטרון הפעם.

דומם: את חוותן של מג ומורין עיצבה אלכסנדרה נרדי בשילוב מוצלח מאוד של ביתיות וקור. אנחנו מרגישים את החפצים: את קומקום התה, את הקמין, את פסל הבתולה על השידה, את הדלת הנפתחת אל חצר החווה ועוד. ארז מעין עיצב את התלבושות בחוכמה שוות ערך. ברגע בו נכנסת מורין לחדר לראשונה, אנחנו יודעים שנכון לנו מפגש עם אדם של ממש. הקפוצ'ון שלה, המגפיים, מצב שיערה, כולם אומרים אמת. דניאל סבאג בתפקיד בן הכפר הצעיר ריי דולי לבוש בחליפת טרנינג שרק ערס פריפריאלי באיים שמעבר לתעלת לה-מאנש היה בוחר זה. זה מדוייק וזה נהדר.

ילד: אמנון וולף, בתקיד אחיו הגדול של ריי, פאטו, מקסים ומרגש.

ילדה: ליליאן ברטו, בתפקיד הראשי, מסעירה. היא שחקנית גדולה שעושה כאן תפקיד גדול ורגעי השיא שלה כמורין הם כנראה רגעי השיא של תיאטרון הבימה בשלוש השנים האחרונות.

סה"כ: זאת הצגה יוצאת מן הכלל, לא קלה ומתגמלת באמת בדיוק משום שהיא לא קלה. אילו ניתן היה לי להזמין את כל יוצריה לסיבוב של גינס בפאב ההוא בלימריק הייתי בשמחה עושה זאת, ומזמין מהילדה הג'ינג'ית שיר, לא ההוא על היריד, אלא האחר, הכועס: “עוד אקח לעצמי גרזן טוב וחד / עם פלדה שלובנה באש לוחכת / ואכרות אותך, כמו עץ ישן ומת / עיירה קטנה ומלוכלכת / עיירה קטנה ומלוכלכת.”

"מלכת היופי של לינאן" מאת מרטין מקדונה. בימוי: חנן שניר. משתתפים: דבורה קידר, לילאן ברטו, אמנון וולף, דניאל סבג. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" באוקטובר, 2011. איור: "נערת קונמארה", מאת אוגוסטוס ברק.

ההצגה חייבת להיפסק | על היכל התרבות בקריית ארבע

אחד מהתעלולים היפים של מלאכת המחזאות הוא ״תיאטרון בתוך תיאטרון״. שייקספיר הרבה להשתמש בכפילות כזאת בתור כלי דרמטי. ב-״המלט״ מעלה להקת השחקנים מחזה שרומז לגורלן של הדמויות. ״חלום ליל קיץ״ מסתיים בהצגה אותה מציגים דרי היער במסיבת הכלולות של זוג האצילים. היא ממצה את הפוטנציאל הקומי של המחזה.

הפוטנציאל הקומי של טור זה מבוטל למדי. רק טרגדיה מסוגלת לגרום לביקורת השבועית להתחלף בהרהור פוליטי. היכל התרבות שנפתח בימים אלה בקריית ארבע מעלה דילמות קשות. שוב נשאלות שאלות מימי פתיחת ההיכל באריאל: האם יתכן קהל שאינו ראוי לתיאטרון? האם חרם תרבותי יכול להיות לגיטימי? ומנגד - האם הופעה בהיכל תרבות ששוכן בישוב כזה אינה תרומה לכיבוש נפשע? האם לא ראוי לקרוא תגר על מפעל שמבטל את האפשרות שלנו, של ילדינו ושל שכנינו ושל ילדי שכנינו לעתיד נורמאלי?

התשובה לשאלות טמונה בדיוק במילה האחרונה הזאת: נורמאלי. אילו היה בקריית ארבע מימד של נורמאליות, קל היה הרבה יותר להצדיק את ההופעה בהיכלה (שהוקם באופן מסתורי בתמיכת הרשות לפיתוח הנגב והגליל) אבל קריית ארבע אינה נורמאלית, קריית ארבע היא חזיון תיאטרלי.

צאו לכל סיור באזור חברון, בין אם מטעם המתנחלים או בהדרכת פעילי שוברים שתיקה, ותחושו שאתם מתהלכים בתוך מיצג תיאטרון אוונגארד מן הסוג שמותיר חותם מטריד בנפש. המתנחלים יכניסו אותכם לחדר מלא צילומי גופות ופצעים מדממים של קדושי תרפ״ט. בעוד הפעילים יוליכו אותכם ברחובות דוממים של עיר רפאים מאובקת:על פי פקודה של הצבא אסורה על הפלשתינים ההליכה ברחובותיה הראשיים ביותר של העיר העתיקה. הם נאלצים לצאת מבתיהם דרך הגגות ולהתנהל אל אזורים מותרים.

חזיתי פעם באירוע תיאטרון בהלסינקי שבו ״הוקפא״ רחוב שלם. כל העוברים והשבים בו ניצבו ללא נוע בתנוחות המעידות על היותם מצויים בתנועה, כאילו נקטע חלוף הזמן. זה היה תיאטרון רצוני, מודע. מיצג תיאטרון האכזריות של חברון מודע אף הוא, אבל קשה לקבוע מי מביים אותו. האם אלה הם שש מאות המתנחלים החיים במרכז העיר וכופים את הסגר המתמיד על תושביה? האם זו מדינת ישראל, שאיפשרה ומוסיפה לאפשר מדי יום את המשכו של סטטוס קוו הזוי?

למעלה ממחציתם של מתנחלי קריית ארבע, הם עולים מחבר המדינות שהגיעו למקום בהכוונת מדינת ישראל. האם גם הם שותפים להפקה? התשובה היא חד משמעית כן. תפאורת ההצגה ששמה חברון נמתחת עד למעלה הגבעה, שם שוכן קברו של ברוך גולדשטיין במרכז פארק מאיר כהנא. גם כאן אסור לפלשתינים להתהלך ברחובות. ערבים, אפילו בעלי אזרחות ישראלית או מעמד ירושלים, מנועים באופן לא רשמי אך גורף מלהכנס לקריה, והש״ג האזרחי שבשער מוודא שרכבים הבאים לתוכה נקיים מהם. מי שמסכים לחיות במקום שגזענות כה חריפה מאפיינת אותו, נושא באחריות גם לנגזרותיה.

אמנים הבוחרים להופיע בקריית ארבע צריכים לזכור שבעלותם לבמה החברונית הופכת הופעתם לתיאטרון בתוך תיאטרון, למונולוג בתוך מחזה עצום ששמו הכיבוש. אמנם בבואם הם יבחרו שלא להחרים קהל ישראלי אבל הם יחרימו ערבים, שהכניסה לאולם אסורה עליהם. צריך לזכור זאת: הופעה בקריית ארבע אינה שונה מהותית מהופעה באולם ששחורים או יהודים מנועים מלהכנס אליו.

ראוי שהבוחרים להופיע בקריית ארבע ידעו משהו על המתרחש בתמונות אחרות של המחזה בו ישתתפו. בתמונה אחת יורדות תלמידות בית ספר לבנות במורד גבעה, במשעול צר שרק בו מתיר להן צה״ל להתהלך. מתנחלים צעירים אורבים להן מדי שבת ומנצלים את חופשיותם הרבה יותר לנוע במרחב כדי ליידות בהן אבנים ולהכות אותן. ארגוני זכויות אדם פנו למשטרה בבקשה שתהיה נוכחת בשטח, שכן הצבא אינו פועל לרסן אלימות מתנחלים, אז המשטרה נוכחת, ברכב סגור שאיש לא יוצא מתוכו ומתערב.

סצנות אחרות מוכרות יותר: יציקת צואה והשלכת לבנים על ההולכים בקסבה, גדיעת עצי זית. ״שרמוטה שרמוטה״, השתלטות לא חוקית על חנויות ומבנים, ועוד. תושבי קריית ארבע שותפים לכל אלה, בין אם בפועל ובין אם בהיותם ברקע, כגב תומך. אמני ישראל כעת מוזמנים לתמוך אף הם.

נכון, גם חברון הפלשתינית יודעת להיות אלימה ופעילות הצלפים של שכונת אבו סנינה גבתה חיי אדם רבים, בהם חיי ילדים חפים מפשע. מנגד, אי אפשר להתעלם מן הגרוטסקיות של קטעי המחזה הכתובים עברית. מדינת ישראל יצרה בועה של סאדיזם שכל יהודי יכול לעשות בה כרצונו בלי לשלם מחיר. בועה כזאת מושכת מן הסתם טיפוסים שאוהבים לחיות מבלי לשלם מחיר.

עד כה נאלצו מתיישבי קריית ארבע לשלם מחיר פעוט: היה עליהם לנסוע חצי שעה צפונה, עד ירושלים, כדי לספוג תרבות. זה היה הדבר ההגיוני היחיד לגבי המקום וכעת גם ההגיון הזה אבד. היענותם של התיאטראות הגדולים לקריאה להופיע בקריה היא טראגית. אם אמני ישראל רוצים לתמוך בתושבי הקרייה, הם צריכים להביא אליה לא תיאטרון אלא מחאה. תיאטרון יש שם מספיק.

הופיע במקור ב-"עכבר העיר", ספטמבר 2011. איור: "יופי" מאת אוטו דיקס.

השתקפות בחלון פריזאי | "שם פרטי" בבית לסין

קומדיות בורגנים צרפתיות הן עניין של ווין ווין (או בצרפתית: “גנייה גנייה"). הצרפתים אוהבים לצחוק על הבורגנים, אנחנו אוהבים לצחוק על הצרפתים. כולם מאושרים. אמנם, מאחר וקהל היעד של הקומדיות הללו בורגני בעצמו, יוצא שהצרפתים נהנים גם ממימד של עקיצה עצמית שנחסך מאיתנו. הם בורגנים, אנחנו לא צרפתים. כנראה שאף תענוג אינו שלם.

האם טוב היה בכל זאת להשלים את התענוג ולאזרח את הקומדיות הללו? האם לא כדאי שנצחק קצת גם על עצמנו? הנטיה בתיאטרון הישראלי היא לא לעשות זאת, אלא להשאיר את הדמויות צרפתיות ועם זאת להעניק להן לשון ישראלית עכשווית עם כל האמריקניזמים הכלולים בה, כמו צעקת "שיט!” ברגע של תסכול. זה פתרון נחמד. יוצא שגם אם איננו מביטים במראה ממש, משהו מפרצופנו משתקף בחלון הניבט על פריז.

מימד ההשתקפות משמעותי במחזה "שם פרטי", שהפריזאיות בו אינו המרכז ועלילתו יכולה היתה להתרחש גם בצהלה. עלילת ”אידיוט מושלם" העולה במקביל בהבימה, מתארחת בסלון טיפוסי ברובע השביעי ואחת הבדיחות בה נסבה סביב בקבוק של יין שאטו לאפיט שאין לו ממש מקבילה במציאות הישראלית (גראן קסטל ב-260 ש"ח זה לא אותו דבר). גם ב-”שם פרטי" יש בדיחת יין, אבל היא שולית והיין זול יותר. ניתן לנו לראות את עצמנו בסלון הזה. ולכן אולי חבל שכולם שם נשארים קוראי "לה מונד".

למה אני מתפלסף כל כך הרבה על קומדיות כאילה ומקומנו בהן? כי אי אפשר לספר אף פרט מעלילת "שם פרטי" בלי להפיל פצצת ספוילר מיותרת לחלוטין. כעקרון, עשר הדקות הראשונות מתות למדי. בביתם של בני הזוג לארשה מתכוננים לארוחת ערב. פייר (דב נבון) ואליזבת (יעל לובנטל) מתכוננים לארח את אחיה של אליזבת, ונסן (ליאור אשכנזי) את אשתו אנה (מיכל לוי) ואת ידידן הטוב של שתי הנשים, קלוד (מורדי גרשון).

את גלגלי העלילה מניע ונסן, כשהוא מספר לאורחים איזה שם בחרו הוא ואשתו לתת לבנם. זה לא שם מוצלח, בלשון המעטהף אלא שם בעייתי ביותר מבחינה פוליטית והיסטורית. דמיינו ישראלי שמתארח בערב שישי אצל חבריו בצהלה ומודיע שהוא ורעייתו החליטו לקרוא לבנם יאסר, לא על שם ערפאת, חס וחלילה, אלא על שם השחמטאי הסורי יאסר סראוואן הנערץ על שניהם. קלטתם את התמונה.

עניין השם יורד יחסית מהר מהשולחן לטובת דיסאינטגרציה מוחלטת של המשפחה, שכל סודותיה, מאבקיה הפנימיים, תיסכוליה ושקריה מתחילים לצוף אל פני השטח. בסך הכל, מדובר בברדק מהנה ובהצגה מהנה. שיהיו צרפתים, למה לא. בין כה יש ב-”שם פרטי" בעיות בוערות יותר מהצרפתיות.

בעיה ראשונה היא הצעקנות. לא ייתכן שכל הדמויות יצעקו כל הזמן. בסדר, הבנו. אתם נרגשים, כואבים, זועמים, ובכל זאת – זאת הצגת תיאטרון, ותיאטרון פירושו במקרים רבים הימנעות מצעקה. בתיאטרון, גם בקומדיית מצבים בידורית, ניתן לומר כל דבר בלי צעקה. לא מאמינים לי? תחזרו לבית הספר לתיאטרון או תשלחו אליו את הבמאי, ואל תצעקו עלי שהבמאי הוא משה קפטן ויש לו תעודות. פשוט אל תצעקו, תודה.

לבעיה אחרת קוראים ווייס אובר. ההצגה נפתחת ומסתיימת בקריינות מוקלטת. אם כבר החלטנו להגדיר מהו תיאטרון, הבה נחדד את ההגדרה. תיאטרון הוא מדיום שבו, מלבד באירועי קצה נדירים ביותר, לא צריך ולמעשה אסור להשתמש בווייס-אובר. ווייס אובר הוא אנטי-תיאטרון. אם לא ניתן לתאר את הדמויות על פי ההתנהגות שלהן והרפליקות שלהן, עדיף לוותר עליהן ועל ההצגה בכלל.

מחזאות היא מלאכה של איפיון באמצעות סיפור וסיפור באמצעות איפיון. ווייס אובר, גם אם קריינותו ניתנת בפי אחת הדמויות, הוא ויתור הן על מלאכת האיפיון והן על מלאכת הסיפור וצריך להמנע ממנו כמו מחומצה הידרופלואורית. אם מדובר בטעות של המחזאי (ובמקרה הזה שני המחזאים צעירים ועדיין פגיעים לטעויות), כדאי מאוד לתקן אותה, ויש דרכים.

ועכשיו למה שמצויין. קודם כל: ליאור אשכנזי. היו לאיש רגעים קומיים טובים בעבר הן על הבמה והן על המסך, אבל ב-"שם פרטי" הוא מהווה את מעיין הצחוק של ההצגה. למעשה, אשכנזי הרבה יותר ליצני כאן מדב נבון, שעשה קריירה כשחקן הומוריסטי. יש לו טיימינג חזק, תנועה מצויינת ותקשורת טובה עם הקהל. הוא אלוף.

יעל לבנטל מספקת קרקע דרמטית במונולוג של אשה שבעת ויתורים, שמופיע מאוחר יחסית בהצגה. המונולוג מעט בנאלי, אבל אנחנו מאחרים לחוש זאת כי הוא נמסר היטב. מיכל לוי במיטבה כשהיא מנסה לפשר בין הנצים ומורדי גרשון לקח על עצמו אתגר מיוחד: דמות של גבר שיש בו מימד נשי אבל שאינו בהכרח הומוסקסואל. הוא עושה את התפקיד בעידון רב.

בסופו של דבר, מחבר שורות אלה מעט חצוי. כשבאים לערוך השוואה, "שם פרטי" מעט נחלשת בשנים האחרונות ראינו בבית לסין "הצגות סלון" חזקות באמת ("רוחל'ה מתחתנת”, לדוגמה) והצגות שהפליגו הרחק מעבר לסלון (כמו "מנדרגולה" המדהים) ההצגה המתחרה מאותו ז'אנר, “אידיוט מושלם”, בהבימה, מצחיקה קצת יותר, גם אם רק קצת.

“שם פרטי" היא הצגת אמצע ובמקרים כאלה עדיף לנטות לה חסד, גם כי היא באמת חביבה, וגם כי אין לדעת איך היא נראית בערבים אחרים, שהם אולי צעקניים פחות. יופיה של האמנות הזאת היא בכך שהכל יכול בעצם להשתנות על הבמה, הכל – מלבד הווייס אובר המוקלט, שלא ישתנה לעולם.

"שם פרטי" מאת מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר. תיאטרון בית ליסין. משתתפים: ליאור אשכנזי, מורדי גרשון, יעל לבנטל, מיכל לוי, דב נבון. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" בספטמבר, 2011. איור: "העריסה" מאת ברת מוריזו.

בין עזה לברלין | "הוקי פוקי" בתמונע

אחת ממנות הקובה היותר מוצלחות שאפשר לטעום בירושלים מוגשת במזנון קטן ששמו "בין עזה לברלין". השם הוא ציון של מיקום, שהרי המזנון נמצא ברחוב עזה פינת רחוב הרב ברלין, אבל יש בו גם משהו פיוטי. האם לא זה מיקומנו המדוייק במרחב ההיסטורי-תרבותי-פוליטי? כולנו תקועים בין עזה לברלין, תכלס.

האמנות הישראלית עושה מאז ומעולם מאמצים לספק את הסחורה שמופיעה בפשטות כה רבה בשלט המזנון. איך באמת אפשר לדחוס הן את השואה והן את הסכסוך הישראלי-פלשתיני בהצלחה לתוך ספר, סרט או הצגה? מצד אחד, זה ה-מתכון מספר אחת לחוסר טעם וגועל נפש. מצד שני, זאת האמת. אנחנו תקועים בין עזה לברלין. חייבים לספר את זה.

אייל וייזר אחראי הן לכתיבתו והן לבימויו של נסיון נוסף לעשות זאת. ההצגה "הוקי פוקי”, מוצגת לקהל כפרזנטציה לפרוייקט בלתי גמור שיעדו ברלין. לפני תחילתה מתחנף השחקן יונתן בר לנציגים דמיוניים של אגודת תרבות ישראלית גרמנית, היושבים כביכול בקהל, ומסביר ליתרתנו שאם תצליח ההצגה, היא תיוצא לתיאטרון השאובינה, כאילו, אולי. מאחוריו תלוי דיוקן ממוסגר גדול של היטלר. הוא מזכיר את דיוקנה של סוהא ערפאת שהיה תלוי בבר המנוח "ריף רף" ברחוב גרוזנברג. להם עזה, לנו ברלין.

אבל לנו גם עזה - היא מופיעה מהר מאוד. גלעד פרידמן מגלם מחזאי צעיר שצויין פעם, אבל רק פעם, כממשיכו של חנוך לוין. הוא מאזין למונולוג של ליידי מקבת מפי שחקנית ערביה (יפעת ישראל) ומתאהב במשהו שם, משהו בערביות שלה, או בערביות שבכלל אינה שלה. הוא מחליט לשבץ אותה לתפקיד הראשי במחזהו ההולך ונרקם, וללמד אותה מהו הסבל הפלשתיני, כדי שיובע במסגרת התפקיד.

השחקנית עצמה לא מי יודע מה מתחברת. היא מורה לבלט וצאצאית לפרופסור מצליח. עזה ממנה והלאה וכל נסיונותיו של המחזאי לעורר בה את תחושת ההשפלה והזעם עולים על שרטון תל-אביביותה. הוא עצמו הולך ונרקם למול עינינו לכדי אחת הדמויות המאוסות המוצלחות יותר שנראו על הבמה לאחרונה. טור דה פורס של פדיחה מהלכת.

התפקיד, אגב, יועד במקור לאשתו של המחזאי שבהצגה (נעמה גולדשטיין). יועד? הוא מבוסס על דמותה. נסיונו של הבעל היצירתי למהול בסיפור מצוקת נישואיו המומחז גם את מצוקת דיר אל בלאח מבדר ומתסכל בעת ובעונה אחת. וייזר מצטט בחן את 8.5, ובמקביל מציג בפנינו על הבמה את בור חוסר הטעם שלתוכו לא נפל. אין בהצגה הזאת רגע אחד שאינו מודע לחלוטין לעצמו, ולכן היא עובדת.

"הוקי פוקי" יותר מאשר עובדת, היא מצחיקה ומחכימה. בפגישה אצל יועצת הנישואין שלהם, מתרעמת אשת המחזאי על הנטייה האוריינטליסטית של בעלה ועל הקסם המיוחד בו בורכו כביכול שחקניות ערביות. עם עלות הדם לראשה, היא מציגה שיחה דמיונית היסטרית בין שחקניות ערביות המקימות קנוניה: להשתלט על כל התפקידים הראשיים בהפקות שייקספיר בארץ. הטקסט אינטיליגנטי כל כך וההעבודה של גולדשטיין מהוקצעת כל כך שלא ניתן אלא להתמוגג.

להתמוגג ככה? מול תמונה של היטלר? מול סבלותיה של רווקה נכה (דריה אברם) הנדחית שוב ושוב על ידי גברים? מול ביטויי מחלת הנפש של יועצת הנישואין (אביטל אדר הנהדרת) שמשתוקקת לשואה, כי רק היא תוכל להכניס משמעות לחייה? כן, כי ההתמוגגות הזאת היא אמיתית. הוקי פוקי מצחיקה כמו שקומדיה צריכה להיות ומתובלת בפיחס אמיתי. אם אין בה מלח של דמעות ממש, מה שהיה מדרדר אותה אל תהום המבוכה אליה היא סמוכה כל כך, יש בה לפחות מלח של זיעה ישראלית.

ידוע, אגב, שקיץ הזה הכניס שינוי מסויים בהרכבה הכימי של זיעתנו. הוקי פוקי, הגם שהיא הצגה בת מספר חודשים, מצליחה איכשהו להגיב לטון של הימים האלה. רק בשבת דיברה דפני ליף על הבמה בכיכר המדינה על בידודנו כיחידים בחברה שקמה כאן. הבידוד הזה הוא הנושא האוניברסאלי יותר של ההצגה והוא שהופך אותה לתיאטרון ממש ולא לסאטירה.

איש על הבמה לא רואה באמת דבר מלבד את עצמו. ליף דיברה על העוינות אותה זורעת תחרות קפיטליסטית. על הבמה מתרעמת ליצנית מסיבות ילדים (ענת גת) על ליצנית אחרת המאפילה עליה. לשתיהן קוראים פיצי, אבל אחת היא פיצי הליצנית והשניה היא פיצי הליצנית והקוסמת.

פיצי שאינה קוסמת רוצה להיות קוסמת בדיוק כפי שאשת המחזאי רוצה להיות ערביה. גם היא, כמו כולם, משתדלת מאוד להפוך את עורה כדי לזכות בתשומת ליבם של אחרים. טוב שוייזר לא עשה כך. הוא דבק באמת תיאטרונית קלה-כבדה, נכנס ללוע הארי של תיאור מציאותנו, ומלבד גמגום מסויים בסיום, יצא בהחלט ללא פגע.

"הוקי פוקי", תיאטרון תמונע, כתב וביים: אייל וייזר. משתתפים: דריה אברהם, אביטל אדר, יונתן בר-אור, נעמי גולדשטיין, ענת גת, יפעת ישראל, גלעד פרידמן. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר", בספטמבר, 2011. איור: נוף העיר עזה מאת דיוויד רוברטס.