יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

בתי-ברבי עם במות | על אדריכלות התיאטרון בישראל


כששחקן מגיע עייף לתיאטרון ונותן הופעה חלשה, הוא הורס ערב אחד לכל היותר. כשבמאית מעלה מחזה בלבוש לא אותנטי, מסורבל או טפשי, היא הורסת הפקה אחת לכל היותר, אבל כשאדריכל מעצב אולם תיאטרון, החותם שישאיר יתבטא בכל ההצגות ובכל ההפקות כולן. החלטה המתבצעת מול מחשב במשרדו - אין להשיב אותה. אי אפשר לבקש סליחה מהקהל, ללכת אחורה כמה רפליקות ולשחזר אותה, ולכן תפקיד האדריכל רגיש במיוחד.


בשבוע שעבר עלה המסך על בניין תיאטרון הבימה החדש בעיצובו של רם כרמי. באופן מסתורי זוכה כרמי בעוד ועוד פרוייקטים גדולים, גם אחרי שעיצב את התחנה המרכזית החדשה, שניתן במידה רבה להגדירה פשע נגד האנושות. את מה שיצר בקרן שדרות בן-ציון ורחוב תרס”ט עוד מוקדם לשפוט. רק אחרי שייכנסו כל האולמות לפעילות שוטפת נדע אם יש לנו כאן להיט או סקנדל.


בכל זאת, הייתי רוצה לספר כאן על שני אולמות בבניין החדש, מפני שהם מבטאים אבסורד שקיים כמעט בכל אדריכלות התיאטרון הישראלית. גיליתי אותם ממש במקרה. באחד מימות השבוע האחרון חלפתי ליד הבניין והדלת היתה פתוחה, אז נכנסתי. ניצבתי לי לבדי והסנפתי סיד טרי בפואייה הענק ושטוף האור, כשפתאום נכנסה למקום שחקנית אחת ממכרותי ושאלה אותי: “באת להרמת הכוסית?”


לא ידעתי על שום הרמת כוסית, אבל הצטרפתי אליה. ניסינו לשווא למצוא את הדרך לבימרתף ולבסוף הגענו בטעות לאולם תת קרקעי קטן אחר, זה המקביל למה שפעם היה "הבימה הייניקן קלאב”. השתאינו מיופיו: חלל מונמך, מלא שולחנות עגולים ומוקף במעקי עץ חמימים, ניבט על במה אינטימית. אין מקום יפה מזה לחוות בו הצגת יחיד או ערב של תיאטרון נסיוני. כרמי נראה נחוש להפתיע.


הרמת הכוסית לכבוד המעבר לבניין נערכה בפרוזדור סמוך. היא היתה מרגשת, ולא רק בגלל שהפרוזדור המה לבבות יצירתיים, אלא משום שאופק חדש נפתח עבורם. כמי שאוהב תיאטרון ואוהב את תיאטרוני הלאומי, אני מקווה שהמעבר לבניין החדש יבשר על עידן חדש ויזניק את הבימה. עם תום הברכות והצהלות נגררתי עם ההמון לאולם הבימרתף האמיתי, וזכיתי להאזין לתדרוך לקראת המעבר. שוב התרגשתי.


עם ההתרגשות בא גם תסכול: הבימרתף החדש הוא פשוט אולם מבעית. כסאותיו הצבועים בכחול לא סימפטי משתפלים מטה בזווית חדה אל במה שאינה במה, כאילו צובאים על זירת גלדיאטורים. משהו בעיצוב חידד את הידיעה שאנחנו מצויים בחדר תת קרקעי נטול חלונות (למרות שבאולם תיאטרון אף פעם אין חלונות). לא יכולתי להפסיק להתגעגע לאולם הסמוך, זה עם השולחנות, ששמו הזמני: "הבימה 4”.


איך יכול אותו אדריכל להצליח כל כך ולפספס כל כך בשני אולמות הבנויים באותו בניין, באותה קומה? כרמי הצליח להעשיר בעוד יצירה את ממלכת האבסורד של אדריכלות התיאטרון הישראלית, שאף יצירה בה אינה שלמה.


לא חסרות דוגמאות. קחו את אולם אריסון, שהבימה נפרדים ממנו עכשיו. עבור הקהל הוא נוח מכל בחינה, כולל נגישות וחניה, אבל השחקנים חווים אותו אחרת: חדרי ההלבשה והבמה אינם נמצאים באותה קומה, מה שמצריך להטוטים לוגיסטיים, וחוץ מזה ידוע שהוטלה על המקום קללה ושהצגות תמיד משתבשות בו. אולמות הקאמרי נוחים למדי לשחקנים ופטורים מקללות, אבל מושביהם עוצבו כך שלא היה ליושב בקהל לאן לתחוב את חרטומי נעליו. לפני זמן מה ניסרו בקאמרי את תחתיות המושבים ופתרו את הבעיה, אבל עד אז בוטלו כבר כמה מינויים.


לא כל אולמות ישראל הם מיטות סדום. אולמות הפריפריה נוטים להיות מוצלחים מהתל-אביביים, אם משום שהם חדשים יותר ואם משום ששוק הנדל"ן לא מחייב אותם להיות בתי-ברבי עם במות. היכל התרבות של כרמיאל, למשל, ידוע בקרב שחקנים כיהלום של תכנון יעיל, אבל מי שאין לו עניין לנסוע עד לשם כדי לצפות ב-”מוריס שימל”, תקוע עם אולמותנו המצחיקים.


בעצם, תשכחו מהמילה מצחיקים. הם מרגיזים. אין שום סיבה שכל ביקור בתיאטרון יכלול חוויה ביזארית של צפיה בהצגה מזווית של 90 מעלות (בצוותא 1), או צפיפות שהולמת את מחלקת התיירים של עזה-איירליינז (בבית ציוני אמריקה), או אקוסטיקה לקוייה, או גישה מפוקפקת ליציאות החירום, או, גרוע מכל - מיעוט תאי שירותים. אין שום סיבה לכך שבניין הבימה החדש, שהושקעו בו הרבה יותר שקלים ושנים מהצפוי, לא יהיה מושלם לחלוטין.


סליחה על השימוש בלשון לעז, אבל חבל מאוד שכל מה שעושים בארץ הזאת הוא half-assed. אדריכלות היא אמנות, אבל הנדסת אולם תיאטרון היא מדע. מדובר במדע חיוני, כי עיצוב האולם מהווה חלק מחויית ההצגה ממש כמו החרוז שחרז שייקספיר. כרמי מבין את המדע, כפי שמוכיח אולם "הבימה 4” שלו, ובכל זאת מתעקש להתחכם. אין ברירה, נאלץ לשחרר אותו בקומות התחתונות של התחנה המרכזית, שם יענש בנדודי נצח בעלטה.


הופיע לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: אדוארד מאנה.