יום שבת, 10 במרץ 2012

חתיכת טעות | "קומדיה של טעויות" בקאמרי




בהצגת "קומדיה של טעויות" ישבה מאחורי אשה שלא הפסיקה להתגלגל מצחוק, ולמען האמת גם דיברה ללא הפסקה. בין גלגול לגלגול שמעתי אותה אומרת שלוש מלים מתבקשות, ובכל זאת מייאשות: “שייקספיר מתהפך בקברו".


בואו נדבר על זה. אין דבר יותר קל מלהפוך את שייקספיר בקברו. זה יותר קל מלהפוך חביתה. זה יותר קל מלהפוך לבעל חוב במציאות הכלכלית הנוכחית. להפוך את שייקספיר בקברו זאת לא חוכמה. חנה מרון עשתה זאת בחמש מילים בתוכנית "קרובים קרובים”, כשאחזה חציל ואמרה: “להיות או לא להיות מוסקה".


השאלה היא לאיזה כיוון מחליטים להפוך את הבחור. ההפקה הנוכחית של מה שיתכן והוא מחזהו הראשון, הופכת אותו בדיוק כך שיישרף במחבת. הטעות העיקרית בקומדיה היא של הבמאי משה קפטן, שהחליט לאפוף את המחזה במחוות לתרבות ישראלית עממית למיניה, החל בסרטי בורקס, המשך במערכוני הגשש החיוור, וכלה באלה של ארץ נהדרת.


זה נשמע טוב, אבל זה לא טוב, ולא כי הרעיון עצמו פסול, אלא כי הוא מחייב תחכום, וכאן התחכום נעדר. שימוש בתרבות עממית היה עובד היטב אילו התקיים, למשל, מימד של ניגוד מול המקור. נכון, גם "קומדיה של טעויות" היתה תרבות עממית בשעתה, אבל היא היתה יצירה של שייקספיר, ולכן שרדה. למרבה הצער תרגומו של דורי פרנס, מפשיט את שייקספיר משייקספיר. אם אין כאן שייקספיר, הניגוד הוא רק בין סרט בורקס ישראלי עכשווי לסרט בורקס ישן ממקום אחר, וזה לא באמת ניגוד, אלא מתכון לוולגאריות.


על תרגומי שייקספיר של פרנס כבר קבלתי בעבר. חשוב לי לציין שהאיש בהחלט יודע להבריק, אבל פשוט מסרב לעשות זאת עם המחזות הללו, שחשיבותם רבה כל כך. הוא מתעקש להחליף את הברקות המקור בהברקות משלו, שאינן באמת הברקות. מישהו טוען שמגיע לו "צדק חברותי" (למה זה אמור להצחיק?), אשה מכנה את בעלה המאכזב: “גזר הבריאה" וסונטת באשה אחרת שהיא "שטן בשד". אין רע בעיני בכך שהמילה "פאק" תופיע בהצגה שכזאת, אבל רק אם יש מאחורי השימוש בה כוונה תחילה אינטיליגנטית. אבל בעבודה עם טקסט גאוני חייבים להזהר מלבזות אותו, ואפשר בהחלט להמנע מכך גם כשמלבישים אותו בלבוש רענן ודינמי.


מרגע שהטקסט בוזה, שייקספיר נעלם ואנחנו נשארים עם מין פעמיים בוסקילה, רק הרבה פחות מוצלח, כי “פעמיים בוסקילה” היה מוצר טראש אותנטי שלא חשב לרגע שהוא שייקספיר, וחי עם זה בשלום.


בעצם מדובר בארבע פעמים בוסקילה: שני זוגות של תאומים הופרדו אלה מאלה בתאונה ימית, כשכל תאום נותר במחיצת תאום מן הצמד האחר. עם השנים יוצא צמד אחד כזה למצוא את השני ומגיע לעיר אפסוס שבטורקיה. הצמד האחר מתגורר בדיוק בעיר זו, אבל עד שמתגלים התאומים אלה לאלה, נוצר בלבול ענק.


מעצבת התפאורה רות דר בחרה להציג את אפסוס כעיר חוף יוונית אידילית (העיר אכן היתה בתולדותיה יוונית, וכך כנראה תפש אותה שייקספיר). עבודתה היא כנראה הדבר הטוב ביותר בהצגה הזאת, ואליה מצטרפת מוסיקה יפה של שמוליק נויפלד – עם חיזוקים מאת גדולי המוזיקה היוונית – ותלבושות ססגוניות וכיפיות שעיצב מוני מנדיק.


את ארבעת התאומים מגלמים דן שפירא, יפתח אופיר, יניב ביטון ועידו מוסרי. באופן מדהים למדי, הם תאומים גם באיכות משחקם. יש בו אחידות שמעידה על מקצועיות ועבודת צוות טובה, אבל גם מעלימה במשהו את איכויותיהם כיחידים. הארבעה קופצים, נופלים ומתגלגלים לצלילי אפקטים קוליים זולים במכוון. הם משקיעים המון, אבל את ההצגה גונבות דווקא הנשים, בעיקר מיכל ברנשטיין כאדריאנה, אשת התאום המקומי.


מדי פעם צץ על הבמה עודד תאומי בתפקיד כרוז/במאי/מקהלה יוונית/אבי כל ארבעת התאומים/צ'ירלידר של ההצגה כולה. במונולוגים אותם הוא נושא, שציטוטים ממחזות שייקספיר אחרים בחושים בהם, הוא כמו מתנצל על היותו שם ומדרבן את הקהל למחוא כפיים. זה לא באמת נחוץ, כי הקהל נהנה וצוחק. “קומדיה של טעויות" בבימוי קפטן מאמצץ את הקודים של מדיום בו אנו מורגלים: הטלוויזיה. למדנו להתמסר לטלוויזיה ולהומור רדוד, אז יאללה, צוחקים.


אנחנו צוחקים כשנדב אסולין, בתפקיד צורף העיירה, מחליף כל ש' ב-צ', כי זה סבבה, כי שייקספיר בלי זה היה מה-זה-מצ'עמם. אנחנו צוחקים גם כשסצנה מסויימת נפתחת בציטוט מדוייק מתוך "קרקר נגד קרקר". זה באמת מצחיק, אבל הבדיחות אינן בדיחותיו של המקור, ובדיחותיו של המקור, שהן טובות, נזנחות לטובת המאמץ האדיר הזה למצוא חן בעיני הקהל.


קפטן, פרנס והקאמרי הפכו והפכו את שייקספיר עד שלא ניתן להפוך בו. לא ניתן להפיק ממנו דבר, לא יופי ולא חן וודאי שלא זיק של גאונות. מנגד, הם ביזבזו את ההזדמנות לעסוק בצורה מעניינת ומבריקה באוצר התרבותי המעניין והחי שהוא תרבותנו ה-”נמוכה". במקום לומר עליה משהו שיש בו טעם, הם העדיפו ליצור לנו, לוועדי העובדים ולמנויים השבויים מוצר של תרבות נמוכה באמת, גזרי בריאה שכמותם.


"קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר. התיאטרון הקאמרי. ביים: משה קפטן. משתתפים: דן שפירא, יפתח אופיר, יניב ביטון, עידו מוסרי, מיכל ברנשטיין, טל בלנקנשטיין, רונה לי שמעון, עודד תאומי, גילת אנקורי, אלי גורנשטיין ואחרים. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר". איור: יצירה של זמיר שץ.


מה בדיוק ביקשנו ממנו? | "מחכים לגודו" בתיאטרון פסיק


בכניסה להצגה "מחכים לגודו" שאלה בחורה את הסדרן שאלה פשוטה לכאורה: “כמה זמן זה נמשך?” זו שאלה נפלאה בהקשר הזה, שהתשובה הנכונה עליה היא כנראה: “לנצח". מחזהו הכביר של סמואל בקט האירי, שחובר בשפה הצרפתית והוצג לראשונה בשנת 1949, הוא מחזה אינסופי, הן משום שלעלילתו אין תחילה ואין סוף, והן משום שמרגע שצפית בו, הוא לעולם לא ירפה ממך.


בעצם, אין צורך אפילו לצפות בו. אני זוכר היטב את היום בו מורתי לספרות בכתה ט' איזכרה מחזה שלא מתרחש בו כלום. “הם עומדים ומחכים למישהו שלא בא. וזהו, זה הכל, כלומר, יש דמויות אחרות שבאות והולכות, אבל הן רק חוצות את העולם של שני הטיפוסים העלובים שעל הבמה, ושום דבר לא מתפתח.”


מה ששבה אותי בהערתה של המורה למעניינת היתה ההתלהבות בה נאמרה. כשאדם יודע ספרות ואוהב ספרות אומר לך "שום דבר לא מתפתח" בהתלהבות, זה מוזר. אין ברירה, אתה הולך וקורא את המחזה, ואז קורא על המחזה, ומגלה שיש בו, מתחת לפני השטח, רבדים מהממים של פילוסופיה ותיאולוגיה. אחר כך אתה יושב ומחכה שיעלו את זה הבמה, ומקווה שיעשו את זה טוב.


תיאטרון פסיק הירושלמי עושה את זה מצויין. אסי שמעוני ועוזי ביטון נפלאים בתפקידים הראשיים. הם מכניסים המון אישיות בתוך זוג דמויות שבקלות אפשר לוותר על אישיותן ולהסתפק בסימבוליות שלהן. ולדימיר זקוף קומה ורענן ביחס לאסטרגון הקוטר והסנילי. ועם זאת הם שיקופים זה של זה והדואט בינהם חי וטבעי. כשמופיעים על הבמה חביב מזרחי וליאור שגיא כפוצו הנפוח ולאקי – משרתו המתפקד גם כמעין סוס, התמוונה מושלמת. על הבמה ניצבות ארבע דמויות מלאות לחלוטין שכל אחת היא פרשנות מעמיקה וחיה לתעלומה שרקם בקט.


אנחנו מתעלפים ממש מן התלבושות הנהדרות של רקפת לוי (שעיצבה גם את החלל), מן הגרביונים המפוספסים של פוצו, שמצרים את רגליו וגורמות לגופו העצום להראות כאילו הו ניצב על קיסמים, לסחבותיו המשונות של אסטרגון, שאין בהן חולצה ולא מכנסיים, מתמסרים למוסיקה העדינה והמוצלחת של אשר גולדשמידט, ונפתחים אט אט בעזרת כל אלה לפואטיקה המיוחדת של בקט. נפתחים – וגם נסגרים, כי אין לנו באמת דרך להכיל אותה במלואה, וזה בסדר גמור, אין צורך.


זו הצגה דינאמית ומתנועעת מאוד. הכוריאוגרף אביב איבגי שקד על החייאת המימד הליצני של הדמויות מבלי להפוך אותן לליצנים מן המוכן ולהפיל אותן לבורות של סלפסטיק שבלוני מדי. היא דינאמית גם במובן אחר. אמנם המגבעות כאן הן מגבעות והערדליים ערדליים, אמנם שום עכשוויות או מקומיות לא הודבקו ל-”מחכים לגודו” הפעם, אבל חיבורה של ההצגה ליומיום של כל אחד מאיתנו עוצמתי. פשוט כי זה טבעה.


קחו את חילופי הדברים הבאים, (המוצגים כאן,מסיבה טכנית, לא בתרגומו היפה של בן בר שביט אלא בתרגום ספונטני שלי), והגידו לי האם אין לא מדובר בשיחה בין שני תומכים פסיביים של מאבק האוהלים, שדנים בתגובת ראש הממשלה לשוועת העם.


אסטרגון: מה בדיוק ביקשנו ממנו?

ולדימיר: אה... שום דבר ספציפי מדי.

אסטרגון: זו היתה סוג של תפילה

ולדימיר: בדיוק.

אסטרגון: מין תחינה מעורפלת.

ולדימיר: אכן.

אסטרגון: ומה הוא ענה?

ולדימיר: שהוא יראה

אסטרגון: שהוא לא יכול להבטיח כלום

ולדימיר: שהוא צריך לחשוב על זה.

אסטרגון: בפרטיות ביתו

ולדימיר: להתייעץ עם משפחתו

אסטרגון: חבריו

ולדימיר: יועציו

אסטרגון: מסמכיו

ולדימיר: חבריו לעט

אסטרגון: חשבון הבנק שלו.

ולדימיר: לפני שיגיע להחלטה.

אסטרגון: זה נורמלי.

ולדימיר: הלא כן?

אסטרגון: נראה לי ככה.

ולדימיר: גם לי.


אנחנו מחכים לגודו כמו גדולים, מחכים תמיד, מחכים בלי להתייאש: מחכים לשינוי, מחכים לשלום, מחכים למשיח. גודו לא בא, וגם לא מטלפן, ואפרופו משיחיותו: מעניין שבהצגתם של הפסיקים נשרו כמה הקשרים נוצריים, ובהם דיון ידוע בין שני הגיבורים אודות גורלם של הגנבים שנצלבו לצד ישוע. יש שיקולים הגיוניים מאחורי החלטה כזאת, אבל במחזה יהודי כל כך באופיו, שהמתנה האינסופית לגאולה במרכזו, ושיגון ליצני כמעט-אידישאי שורה עליו, אין סכנה בכמה מלים על כמה צלבים, ואפשר היה להותיר את המקור בלתי פגום.


ניחא, הוא לא נפגם. הוא חי והוא נואש והוא אינסופי בדיוק כמו שצריך. אין גבול לרובדים שבהם המחזה הזה נוגע לחייו של כלאחד מאיתנו: בין אם הם חברתיים, דתיים, פוליטיים או אישיים, ואין ספק שההפקה הנוכחית מעניקה לנו מפגש מושלם עם “מחכים לגודו”, על כל הקושי והמוזרות שבו.


"מחכים לגודו" מאת סמואל בקט. תיאטרון פסיק. בימוי: שמואל הדג'ס. משתתפים: עוזי ביטון, אסי שמעוני, חביב מזרחי, ליאור שגיא, נחמה פרל, גיא ישראל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: פבלו פיקאסו, "הלוליינים".


מצויידת בארון מתים | "ביקור הגברת הזקנה" בהבימה


על רציף תחנת רכבת של עיירת תעשייה אירופאית שכוחה, עומדים כל נכבדיה: ראש העיר, קצין המשטרה, הכומר, המורה, הרופא ובעל המכולת, ועימם בני משפחותיהם. הם ממתינים לשובה של קלייר זכאנאסיאן, בת העיירה שנטשה אותה בגיל 17, נישאה לתעשיין ארמני עשיר, נטשה אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר וכן הלאה. לאורך הדרך הספיקה לגרוף מיליארדים. המחשבה עליהם גורמת לעיני בני העיירה, שנפלה מגדולתה המפוקפקת בלאו הכי, לנצנץ.


הכל תלוי בבעל המכולת, ששמו אִיל. הוא היה החבר של קלייר בתיכון. היא ודאי תזכור לו חסד נעורים. בני העיירה ממנים את איל לדבר אל ליבה של הגברת זכנאסיאן ולנסות להפיק מכיסה נדבה. הגבירה, שהגיעה לעיר מלווה בפמליה משונה עד מאוד, שכוללת שני סריסים עוורים, ומצויידת בארון מתים ובפנתר נתון בכלוב, משוטטת איתו ביער בו חרטו את שמותיהם על גזע עץ, מתרגשת ומתלהבת ומסכימה לתרום לעיירה מילארד דולר, בתנאי אחד: שאיל יומת.


מבחינתה, קלייר מבקשת צדק. איל הכניס אותה להריון בנעוריה ואז זנח אותה, כשילד בבטנה, שיקר וברח. פרנסי העיירה נחרדים מן המחשבה שיעלו אחד מהם כקורבן בעבור בצע כסף. הם מסרבים להצעה בנחרצות ובקשיחות. אלא שהנחרצות והקשיחות מתחילות במהרה להתרכך. סיפור התרככותן הוא עלילתה האמיתית של "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמט השווייצרי. מדובר בשיעור מרהיב, מצחיק ועצוב, על כוחם של מנגנונים חברתיים: של הכחשה, של הצדקה, של התקרנפות, וגם, כמובן, על כוחו האדיר, המכלה כל, של האוברדראפט.


תיאטרון הבימה מוכה האוברדראפט בחר להפתוח דווקא עם ההצגה הזאת במשכנו החדש, שנוצץ נגד בתי הבטון של סדרות תרס"ט כמו היה היכל קבלות פנים למיליארדריות זקנות. לבסוף הוחלט להקדים את פתיחת הבניין ובכורת ההצגה, שנערכה בשישי בצהריים, איבדה משהו מהעוצמה שיועדה לה. זה מצויין, מכיוון שכך לא ניתן לחגיגיות לבלבל אותנו. בשישי בצהריים רואים הצגות בבהירות רבה, וביקור הגברת הזקנה היא הצגה נהדרת.


אילן רונן שביים נוהג במחזה כמו היה תלמידו של יבגני אריה שעלה על רבו. לאביזרים, לתפאורה ולתלבושות (מעשה ידי לילי בן נחשון וענת שטרנשוס) ניתן תפקיד בקידום העלילה שהוא כמעט שווה ערך לזה של המשחק. התוצאה היא סימפוניה מתוזמרת היטב ואפקטיווית של כלים תיאטרליים. לא אפרט כאן את ההברקות, כי כבר גוללתי כל כך הרבה מהעלילה, אבל בשלוש מילים: צפו לצבע הצהוב.


בתוך קאסט מוצלח שכולל את דב רייזר כראש העיר, את אהרון אלמוג כמורה וכמה מן הכשרונות הצעירים המבטיחים של הבימה, זורח יהורם גאון בתפקיד איל הביישן, שהופך לניצוד. האיש הזה, המוכר בעיקר כזמר, הוא שחקן אדיר. כמה רגש הוא מכניס בעולם הגרוטסקי שאותו ברא דירנמאט! מי שזכה לראות את "קזבלן" על הבמה, ידע זאת מזמן, אנחנו חזינו בגדולתו של גאון ב-”קרובים קרובים" וגילינו אותה מחדש ב-”נבלות". יהורם גאון, עוד לא שיחקת די, ואני ממתין בקוצר רוח להצגתך הבאה.


בתפקיד קלייר מופיעה גילה אלמגור. בשנים האחרונות נדמה שהמנעד הדרמטי של אלמגור הצטמצם במשהו. היא קולעת בתפקידים מסויימים מאוד. קלייר זכאנאסיאן הוא בדיוק אחד מהתפקידים האלה, ואלמגור אכן משתחלת לתוכו היטב, אבל זה לא לגמרי מספיק. אם קלייר מרושעת ואיל הוא עלה נידף, הכל טוב. אבל אם איל הוא אישיות מורכבת, כפי שהוא מופיע בגילומו של גאון, אסור לקלייר להיות סתם מרושעת. ספקותיה וחולשותיה חייבים לעלות אל פני השטח. אלמגור מתקרבת לכך אבל לא ממש מגיעה. היא לא באמת מותירה אותנו בתחושה של חסר, אבל גם לא מרעיפה עלינו מליארד דולר של משחק.


לסיום עולה השאלה הפוליטית. על מה המחזה הזה בעצם? באחת הסצנות האחרונות בגירסה זו טמן רונן התייחסות ישירה לנאציזם. היא עשויה בטעם והיא אפקטיווית, אבל "ביקור הגברת הזקנה" אינו עוסק רק בנאציזם. כל חברה נכונה לקבל את סבלם של אחדים אם מובטח לה שגשוג בתמורה, וחברתנו שלנו אינה יוצאת מן הכלל. הרב י"ל מגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, נטש את הארץ בשנת 1948, כשהבין שהגשמה כפשוטו של החלום הציוני תחייב חיים על החרב ואלימות בלתי פוסקת. מאז למדנו לקבל את העובדה שאנשים חיים תחת שלטון ישראלי ללא זכויות ולפעמים גם מתים ללא זכויות. לשם הקלת מצפונינו, למדנו להתמקד בעבירותיהם ולהתעלם משלנו. הכוונה לא רק לפלסטינים, אלא לכל המוחלשים במרחב הישראלי – ממבקשי המקלט של גן לוינסקי ועד לנוער בסיכון בקריות. כולם רק רוצים לחבל בשגשוגנו הרוגע. איך לכל הרוחות נפטרים מהם?


דירנמאט, שחי בליבה של אירופה, מיקם את המחזה בליבה של אירופה, כך שהקהל שצפה בבכורת המחזה בבאזל לא חש ריחוק מן הביקורת. אם ניתן לעצמנו לחוש ריחוק כזה, נבזבז את ההצגה. “ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה שבכוחו לייצר מוסר, הוא כלי חינוכי אמיתי, וסיומו הנוקב הוא מתנה אותה מעניק דירנמאט לאנושות שקל לה כל כך ללכת שולל.


"ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט, תיאטרון הבימה. ביים: אילן רונן. משתתפים: גילה אלמגור, יהורם גאון, רב רייזר, אהרן אלמוג, מיכאל כורש, אלכס אנסקי ואחרים. הביקורת הופיע לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: דיוקן המלכה אליזבת הראשונה.


יום שני, 6 בפברואר 2012

זה כל כך מתאים לך, איראן! | "חוטאים" באנסמבל עיתים




לא פשוט לחבר את הביקורת הזאת. לא פשוט – כי אני כל כך אוהב ומכבד את האיש והיוצר שכתב וביים את ההצגה “חוטאים”. אני אוהב את עולם הערכים שלו, אוהב את הגישה שלו לאמנות המחזה, אוהב את הפרוזה שלו ואוהב מאוד את הזקן שלו, ובכל זאת מוצא לנכון להביע אכזבה מעבודתו פעם שניה ברצף.


יהושע סובול בא מאהבה, וזה מה שכל כך מעצבן אצלו. גם בהצגה שלפנינו הכוונות משובחות, ממש כמו באכזבה הקודמת: “בעל למופת", אותה עיברת ועיבד עבור בימת הקאמרי. הפעם, ביציאה מאולם נחמני, לא יכולתי שלא להזכר בסצנת הכמעט-סיום של הסרט "כשהארי פגש את סאלי” ובמילות התוכחה של סאלי: “זה כל כך מתאים לך הארי! אתה אומר דברים כאלה וככה אי אפשר לשנוא אותך.”


את המילים המונעות שנאה, או במקרה הזה, שלילה מכל וכל של ההצגה, כותב סובול במאמר המופיע בתוכניה. הוא מתאר כיצד נתקל תוך גלישה לילית ברשת בסיפור מזעזע על הוצאה להורג של בת 13 באיראן, וכיצד עוררה בו חקירת הנושא צורך להגיב בלשונו, שהיא לשון התיאטרון. בהמשך המאמר הוא מתאר את התחבטותו בבואו לחבר מחזה כזה כגבר ישראלי.


האוריינטליזם והקושי לעסוק במצב האישה כגבר אינם בעיותיו העיקרית של המחזה "חוטאים", גם אם ניתן למצוא שרידים בלתי נמנעים להם פה ושם. בעייתו העיקרית היא לשון התיאטרון שבה הוא כתוב ומבויים. “חוטאים" הוא דואט לאשה הקבורה בתלולית עפר, מחכה לסקילתה ולגבר אוסף את האבנים בהן תיסקל. היא אהובתו הנשואה, החזקה, המשכילה והמבוגרת ממנו. הוא מאהבה, שאף הוא נשוי ואף הוא בוגד. ניתנה להם שעה אחרונה להיות יחדיו, שעה שתהיה שעת יאוש, שעת מדון ושעת אהבה.


זו לא תהיה, מן הסתם, שעה של תנועה מרובה, שהרי הגיבורה לכודה. במחזה "ימים יפים" של סמואל בקט, קבורה הגיבורה בדיונה של חול במשך ההצגה כולה ושוקעת לתוכה בהדרגה. במחזה ההוא גם הגבר סטאטי, ואיכשהו זה עובד. גם "חוטאים" מתחילה לצבור גובה כאשר הגבר מפסיק לחוג סביב האשה הכלואה ומתיישב לצידה. הם מגוללים זכרון בזמן עבר ולאחר מכן מתחילה האשה, העוטה כיסוי ראש מוסלמי לבן, לזמר שיר אמריקאי שאהבו. זה רגע מוזר ומהפנט, הטוב בהצגה כולה.


אבל רגע, בואו נשוב כמה שורות לאחור. "מגוללים זכרון בזמן עבר,” הו ג'יזס, כמה מעייפת הצגה כשהיא מלאה בתיאורים, כשהיא מספרת "על" ולא "את". כמה מתסכל מחזה חדש כשמופיעות בו מלים כמו "ברנשים" וקלישאות כמו "לעולם אינך יכול לעבור באותו נהר פעמיים.” סובול אולי לא חוטא לאיראן. הוא מתאר אותה תיאור רבגוני ובו סקילות ציבוריות לצד זכרון לילות אהבה בסוכות מציל, אבל הוא חוטא לאוזנינו. תיאטרון עברי עכשווי שנשמע כך לא יכול להיות אפקטיווי.


על שני השחקנים, אייר וולפה ואייל צ'יובן, מוטל להפוך אותו לאפקטיווי בכל זאת. מבין השניים, נגעה בי יותר עבודתה החריפה והבוגרת של וולפה, זאת אומרת: ברגעים שבהם לא נפלה למלכודות של פאתוס. יש לוולפה יכולת נדירה להפוך את דבריה למוזיקה של ממש, כשרון המשרת אותה במצבה הנייח כל כך. צ'יובן, לעומתה, מינורי מדי, כאילו הוא משחק תפקיד קטן המחייב אי-נראות מסויימת, ולא דמות ראשית. מדובר בעניין של אנרגיות שיתכן והוא משתנה מהופעה להופעה, אבל יתכן שלא.


זה הכל בעצם. נשארה לי רק שאלה אחת עבור סובול, שאלה של שתי מלים: למה איראן? מובן שהמחזה נולד מתוך אירוע שהתרחש שם, אבל על הבמה יוצר ההקשר הפרסי דווקא הרחקה. הקהל הישראלי למד להביט בחברה האיראנית כ-"אחר" קיצוני. כאשר אנחנו רואים לפנינו עוולות איראניים, ועוד איומים כל כך, הדבר האחרון שעולה על דעתנו הוא להביט בעצמנו, גם אם אנחנו נחרדים למראה בזיון האשה בחברה הישראלית ומרבים לומר "איראן זה כאן".


אם איראן זה כאן, עדיף לכתוב מחזה על כאן, או על מקום שאינו כאן ואינו איראן. זכורה לטובה ההצגה “סכינים בתרנגולות” שעלתה לפני מספר שנים על אותה במה ממש ועסקה אף היא בדיכויה של האשה - בסקוטלנד של ימי הביניים, כלומר כאן ועכשיו.


אם איראן אינה כאן, כלומר כאן, אצלנו, בלב, אין צורך לעשות עליה תיאטרון. ברגעים מסויימים במהלך "חוטאים", זיהיתי רגשות מוכרים. זיהיתי את החטאים שלי כלפי נשים בחיי, את הצורך שלי להימלט מסיפורי אהבה ואת הכאב שהייתי מוכן לעורר כדי שיסתיימו. התחושה הזאת ארכה שניות ספורות ואז חנק אותה הצ'אדור של לילה והיא נעלמה. זה כל כך מתאים לך, איראן! את מספקת מודל מושלם של אכזריות תיאוקראטית וככה אי אפשר להפיק ממך כלום: לא לשנוא, לא לאהוב, בקושי ללמוד משהו.


"חוטאים" מאת יהושע סובול ובבימויו, אנסמבל עיתים. משתתפים: אייר וולפה, אייל צ'יובן. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: אשה מוצאת להורג, מאת צייר לא ידוע.

שלוש סיבות | "חובזה" בסמינר הקיבוצים.



בדרך חזרה מסמינר הקיבוצים חשבתי על השיר של חזי לסקלי עם השירה והכתפיים. הנה הוא למי שלא מכיר:


אני שונא שירה

ויש לכך שלוש סיבות

האחת: איני יכול להניח את ראשי על כתפיה של השירה

השניה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי

השלישית: לשירה אין ראש או כתפיים

וישנה גם סיבה רביעית.


כבר שנים שאיני פוקד הצגות סטודנטים לשם ביקורת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה: אלה בסך הכל סטודנטים, הם לא אנשי מקצוע עדיין וטרם הומצא פרמטר לשפוט באמצעותו את איכותן של הצגות כאלה. השניה: קל מדי להתאהב בנשמות היצירתיות הצעירות האלה ולשכוח את כל הפרמטרים שבעולם. השלישית: הצגות סטודנטים רצות מספר מוגבל של פעמים, כך שכאשר הקאסט שלהן מורכב מכיתה שלמה, הסיכוי שיהפכו להפקות פרינג' ויוצעו לקהל הרחב מוגבל מאוד, וישנה גם סיבה רביעית.


בכל זאת, הלכתי לסמינר לצפות ב-”חובזה", הפקה בביצוע תלמידי שנה ב' במסלול תיאטרון מחול, על פי סיפורי אתגר קרת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה היא שההצגה באמת נשמעה כיפית. “געגועי לקיסינג'ר" הצגת היחיד של אורי הוכמן על פי סיפורי קרת, היתה כיפית ממש, ובכלל, סיפורים קצרים הם אולי הסוגה המחזאית המענגת ביותר, כשנוהגים בהם נכון.


הסיבה השניה היא רוני ברודצקי, בוגרת הסמינר הצעירה שביימה את ההפקה. לפני כשנתיים העלתה ברודצקי בשיתוף עם ניבה דלומי את אחת ההצגות המקסימות והצנועות שידע התיאטרון העברי בעשור האחרון: “כי אמיתית היא", מסכת קצרה על ילדות בקיבוץ. מעניין היה לגלות לאן המשיכה משם.


הסיבה השלישית היא ספרותו של קרת. אנחנו נוטים לראות בה מוצר רענן ומצליח של תרבות ישראל שלא זקוק לעידוד או דירבון, אבל לא פחות מ-20 שנה חלפו מאז ראה אור ספרו הראשון "צינורות", ויצירות גאוניות אינן נשארות בתרבות מעצמן. צריך, מדי פעם, להפוך אותן לתיאטרון מחול, וכשהן הופכות לתיאטרון מחול, צריך ללכת ולצפות בזה ולכתוב על זה. וישנה גם סיבה רביעית.


ברודצקי ומעצבת התלבושות איה ציגלר עשו מן השחקנים להקת מוקיוני גות'. כולם על הבמה לבושים בשחור, אבל לחייהם סמוקות בעיגולים לייצניים כחולים. תנועתם בלתי פוסקת. כל מילה ומשפט בסיפורים נענים בתנועה. לפרקים זה מוגזם ומעצבן, מי שאמונתו בתיאטרון-מחול מוגבלת עלול לרטון שהקונספט מאולץ, אבל בסופו של דבר ניתן כאן מלוא המקום הן לסיפורים והן לכשרונם הרב של המבצעים. בסיפור הראשון, על כל פנים, זה עובד ממש. “נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים" מבוצע על ידי אנסמבל של חמישה, הוא מצחיק, הוא מוזיקאלי, הוא דינאמי והוא מרגש עד דמעות ממש.


הסיפור השני "שלמה הומו כוס-אל-אומו", חלש יותר. לא יכולתי שלא להתגעגע להוכמן, שעשה ממנו קטע היפהופ, והפיק מתוכו כל אטום של אפקטיוויות טראגי-קומית. שלמה, ילד שכל חטאו הוא היותו טיפ-טיפונת חריג, מוקנט על ידי התלמידים האחרים בכיתה לעיניה של המורה המחליפה שלא יודעת מה לעשות עם העניין וגם לא ממש אכפת לה. במהלך רינה-ירושלמיסטי שאינו לחלוטין הכרחי מפצלת ברודצקי את המורה המחליפה לשלוש שחקניות שונות המעניקות לשלמה המסכן תשומת לב אירוטית תמוהה. אם הוכמן, בהצגת היחיד שלו, עשה מאמץ להחיות את ילדי הכתה דווקא, ברודצקי מוותרת עליהם ומשאירה אותנו עם ריק מוזר.


מיד לאחר מכן מגיע פיצוי מושלם. מוריה קלטר המרשימה מספרת את סיפורו של קרת “צבעים עליזים”, בעוד צליל אטלן מנפחת לצידה בלונים בצבעים עליזים, שהולכים ומתרבים דווקא ככל שהסיפור נעשה אפל ועגום. גיבור "צבעים עליזים" מתחיל את דרכו כפותר כפייתי של "הציור השבועי לילד" וסופו שהוא הופך לאימת העולם כולו, כי אין דרך להסתיר דבר מפניו.


הסיפור מסופר בגוף שלישי, ללא התחפשות. המימד התנועתי מהודק, מתוחכם, מושלם. אף אחת מן השתיים אינה מאיירת את הסיפור בתנועותיה. קלטר קוטעת כל כמה משפטים בתנועות איגרוף מסוגננות שכאילו נלקחו מתוך סרטון אנימציה יפני. אטלן מעלימה את פניה מאחורי עוד ועוד בלונים, מבלי לשחרר אותם משפתיה. זה עובד.


הסטוריטלינג היא אומנות בה במידה שהיא אמנות, כל הסיפורים מסופרים כאן יפה, חלקם בזכות התנועה וחלקם למרות התנועה, ובעצם בדיוק זאת אמורה להיות התוצאה כשמבצעים ניסוי מעניין. בסיפור האחרון, עיניים נוצצות, משתלבים כל הגורמים לכדי חגיגה שברגע מסויים נעשית אנרכית ואז שוב מתהדקת. ההצגה מסתיימת בדיוק ברגע הנכון ואנחנו יוצאים החוצה עם טעם של עוד.


כשמדובר בהצגת סטודנטים, המילים "טעם של עוד" אומרות המון, כי יהיה עוד. “חובזה" היא סיפור ראשון בספר ארוך שאותו עוד יחברו הצעירים הללו. כבר עכשיו הם מזכירים לי כמה אני אוהב את התיאטרון, ולמה. יש לכך, למעשה, שלוש סיבות: אני יכול להניח את ראשי על כתפי התיאטרון, התיאטרון יכול להניח את ראשו על כתפי, לתיאטרון יש ראש וכתפיים (ורגליים רוקדות וקופצות, ושפתיים מספרות סיפורים ומנפחות בלונים, ושמלות שחורות ועיניים נוצצות) וישנה גם סיבה רביעית.

.

"חובזה" על פי סיפורים מאת אתגר קרת. בית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים. ביימה: רוני ברודצקי. משתתפים: בועז דן, נגה נויפלד, אורטל צבר, מור שאנן, ידידיה אנקרי, יותם ליבנה, סיון צוקרמן, דנה קופלביץ, מוריה קלטר, צליל אטלן, נופר בלכנר, הדר זוסמן, הגר משולם-ויצמן, ענבל סנדל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: ג'קי, מתוך דף הפייסבוק של "הציור השבועי לילד"


ובימים האפלים | "מהגוני" באופרה הישראלית



בתוך אוצר היצירה שהשאיר אחריו הצמד ברכט ווייל, מצויות כמה יצירות שמרכז הכובד שלהן הוא מוזיקאלי, ושאפשר בהחלט לומר שיצר אותן הצמד וייל וברכט. כמה מן היצירות הללו הן אופרות ממש, שאפתניות ויפות ועשויות לתלפיות, אבל דווקא ה-"אופרה בגרוש", שאינה אופרה אלא מעין מיוזיקל, נשארה בתודעת העולם. התחילו לשרוק את "מקי סכינאי" בכל חדר הומה אדם בעולם המערבי, ומישהו יצטרף אליכם.


אצלנו דווקא עושים חסד עם האופרות הצרופות. לפני כשנה וחצי עלתה הפקה יפהפיה של האופרה הקצרה "האומר כן". עמלו עליה בהצלחה תלמידי בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מעלה האופרה הישראלית את "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", מצד אחד אופרה מלאה ועשירה, מצד שני: התקפה מכוונת של וייל וברכט על הצורה האופראית והקהל האופראי. במילים אחרות, זו יצירה שיש לנהוג בה בתערובת כמעט בלתי אפשרית של רצינות וחוסר רצינות. מי מסוגל לזה?


התשובה היא: עמרי ניצן. לא צפיתי שהטור הנוכחי יהלל במאי שלרוב יש לי קושי עם השפה התיאטרלית שלו, אבל הפעם מגיע לו בגדול. “מהגוני" תחת ידיו הופכת להיות דואט מרגש ומרתק בין מלחין לבמאי. ניצן ממצה את כלי העיצוב והתאורה הפנטסטיים של בית האופרה, הופך את הזמרים לשחקנים, כפי שרק במאי תיאטרון אמיתי מסוגל לעשות, וחשוב מכל: עושה מ"מהגוני" מסיבה.


כיוון המחשבה שלו מובן מיד עם עלות המסך. מאחורי מסך מצוי מסך אחר, עליו מוקרן מרדף מכוניות כפי שצולם מהליקופטר. מכונית אחת מוקפת בעיגול לבן, כמו בשידורי הטלוויזיה שעקבו אחרי לכידת או ג'יי סימפסון. במהרה מופיעה המכונית על הבמה. היא ורודה, היא מלאה בטיפוסים מפוקפקים שנמלטים מן החוק והיא תקועה באמצע ישימון אמריקאי: אלבמה.


אה כן, שכחתי להזכיר, גם "מהגוני", על כל היותה אופרה של ממש, כוללת להיט שהצליח דווקא בביצועיהם של הדלתות ושל דיויד בואי. “שיר אלבמה". כאשר עולה לבמה להקת הנשים המזמרת אותו מתבררת הבעיה העיקרית של ההפקה הזאת, והיא קולית. למריסול מונטלבו, המגלמת את נערת הליווי ג'ני סמית', יש בעיה של עוצמות, שיתר מקהלת הנשים לוקה בה. בכלל, המוזיקה היא הפן החלש יותר בהפקה. מאסטרו דיוויד שטרן הפיק יופי מן התזמורת אבל נכשל מלייצר תקשורת מושלמת בינה לבין הבמה ומצויינות אמיתית מצד הסולנים.


אלמלא היה כאן תיאטרון, זה היה מטריד, אבל יש כאן תיאטרון. ג'ני וחברותיה חוברות לפושעים מהמכונית התקועה ולחבורת גברים שנמלטה מעיר תעשיה סמוכה ויחדיו הם מקימים את העיר מהגוני המתירנית, שהיא ספק עיר, ספק בית בושת, ספק מכבסת כספים, ספק אומה טוטאליטארית. אל אותה עיר מגיעה גם חבורה של חוטבי עצים מאלסקה, שצברו כסף רב בעבודה קשה ביערות הצפון והחליטו לחיות באמצעותו חיים לאס וגאסיים עליזים. גלגלי העלילה מונעים כאשר אחד מן החוטבים, ג'ים מהוני (אותו גילם, בקאסט בו צפיתי, ג'ון אולנהופ המוצלח) מואס בסתמיותה של מהגוני וקורא עליה תגר.


כמה קריאת תגר יש באופרה הזאת. כמה תגר קורא קורט וייל. הוא מזג כאן אינספור סגנונות מוזיקאליים, מאופרה ואופרטה ועד ג'ז, בלוז, רביעיות ספרים ואוונגארד מוזיקאלי אירופאי בן זמנו. התשובה הנכונה לחופשיות מוזיקאלית כזאת היא חופשיות בימתית וניצן נוהג בה, מוזג עוד ועוד צבע בעזרתם של מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו, מעצבת התלבושות מגאלי גרברון ומעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי), וכמובן בעזרת שחקניו – זמריו.


ככל שהחגיגה נעשית אפלה כך היא גם מעניינת יותר. טבעת העלילה מתהדקת אט אט סביב נושא בו עוסקת החברה הישראלית כולה מאז הקיץ האחרון: רודנותו של הכסף והאמצעים בהם משתמשת החברה להכשיר רודנות כזאת. ברגע האמת, רגע הסיום של האופרה כולה, שהוא עוצמתי בין כה וכה בזכות עובדתם המוצלחת של קורט וברטולד, ברטולד וקורט, עושה ניצן את הבלתי יאומן: הוא מנחית את מלוא עוצמתה הסאטירית של האופרה על ראשה של המציאות הישראלית בת זמננו.


אחזור על זאת. עמרי ניצן אשכרה אומר אמירה חד משמעית, כועסת ומדרבנת מחשבה. מי שמע על דבר כזה בשדרות שאול המלך? הרי בתיאטרון השכן, שהוא מנהלו האמנותי, עדיין עולה "בעל למופת" של יהושע סובול על פי אוסקר ויילד, הזדמנות מוחמצת עד בכי לזעוק זעקה בעלת ערך. הפעם, מעל במת האופרה, מול קהל של אופרה, שהפרוטה בכיסו והשאננות בנפשו, מוציא ניצן את המסור החשמלי מן השק, מפעיל אותו, מצמיד אותו באופן מטאפורי לקרשי הבמה, ונותן לנסורת לעוף.


אולי לא כולם ימצאו את זה עד כדי כך מטריף ואקסטטי, אבל אני בכנות חשתי כך וכשיוצר ישראלי מן המיינסטרים מעז, זה בכל מקרה אירוע. על כן אני מקדיש לניצן, לאופרה, לקרמנקו וליתר היוצרים המוכשרים את השיר הקצרצר של ברכט שפותח את ספרו "ובימים האפלים", והוא האהוב עלי מבין יצירותיו:


ובימים האפלים

האם גם אז יושר עוד שיר?

אכן, גם אז יושר עוד שיר,

על הימים האפלים.


עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני, מאת קורט וייל על פי ליברית מאת ברטולד ברכט, האופרה הישראלית, במאי: עמרי ניצן. משתתפים: ג'ון אולנהופ, מריסול מונטלבו, סוזנה הברפלד, אלן וודרו, יוהאנס פון דויסבורג, גיא מנהיים, נח בריגר, ולדימיר בראון. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר. איור: "לאס וגאס רזמאטאז", מאת ארי רוסימוף.

ערב עם מאדאם בונור | "קברט וולטייר" בתיאטרון יפו



הביקורת הזאת היא שלישית בסידרה. כשכתבתי על המחזמר "קברט" לפני כמה שבועות עדיין לא ידעתי שמדובר יהיה בטרילוגיה, אבל מסתבר שהקברט, חוויית בידור שמעטים מאיתנו חוו אותה ישירות, מעוררת את דמיוננו ומעניקה לנו השראה ללא גבול.


כמה שבועות אחרי "קברט" כתבתי על מופע הקאלט ”פרפקטלי מארוולס קברט", והנה אני פוסע מתחת ללוגו "קברט וולטייר" עשוי אורות חג המולד, שנקבע בשערי תיאטרון יפו. אכסדרת התיאטרון מולאה שולחנות עגולים, משל היתה מועדון הסבליים שבו מוצג "פרפקטלי מארוולס קברט", אבל מה שהוצג בפניהם קרוב יותר ברוחו למחזמר של הקאמרי. בעוד "פרפקטלי מארוולס" הוא קברט ממש, זה אינו קברט, אלא הצגה שמשתמשת בקברט ככלי אסתטי וכציר עלילה.


עלילה? מדובר יותר בקונספט עלילתי. מחזאי ששכל את בנו בורא עבור אשתו מופע קברט שהדמויות המזמרות והשרות בו מייצגות כמיהה לחיים והכחשת השכול. עם השנים הוא מתבגר ומתגבר ומבין שהשניים זקוקים להתאבלות נורמאלית. הוא מנסה לסגור את המופע, אבל אשתו מתנגדת והקאסט עומד לצידה. לפחות הופעה אחת אחרונה תערך ואנחנו נוכחים בה, ישובים סביב שולחנות ולוגמים יין לבן.


את המחזאי מגלם מוחמד בכרי, שחקן ותיק ורציני שמביא איתו ערך מוסף של הילת יוצר רב תחומי ונוכחות עוצמתית. על הבמה איתו ארבעה כשרונות של ממש: רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי ויעקב תמרי. הם שרים היטב, רוקדים היטב ומשחקים היטב. (אזרזר, בתפקיד "ליידי מג'נטה" בולטת במיוחד ומצליחה לשחק באופן אקספרסיבי למרות שעיניה עטורות בריסים מלאכותיים אדירים ומקושטים) השירים, אותם הלחין שחר גלזר, חגיגיים ומלאי און, התאורה, מעשה ידי עדי שמרוני, דרמטית ואפקטיווית. התלבושות, אותן עיצבה ליהי זורר, מלאות בהברקות. כל אלה הן סיבות להצטער על כך שמדובר בהצגה ולא בקברט ממש.


סיפור מסגרת אינו הופך מופע להצגה, צריך לדעת כיצד לספר אותו. את קברט וולטייר כתב וביים יובל רוזמן, שחקן מצויין, איש תיאטרון בכל שס"ה גידיו, ואמן דראג כשרוני. רוזמן הוא דמות עולה בתיאטרון המקומי. זוהי זכות לגשת ליצירה שלו בשלב זה ולהעניק לה ביקורת בונה.


תיאטרון הוא כלי תקשורת. אחד מתפקידיו של המחזאי הוא למצוא דרך להעביר בבהירות את היסודות העלילתיים של ההצגה בשלב מוקדם של הערב, מלבד אלה שאותם הוא שומר כהפתעות. האקספוזיציה של "קברט וולטייר" אינה רגישה מספיק לצורך של הצופים בבהירות והקהל מגיע לשלבי ההצגה המתקדמים בלי הכלים לפרק ולנתח אותם. בשלבים המתקדמים האלה אנחנו מופגזים בהתייחסויות לשירת העולם, לתפילות מדתות שונות ולתרגום הערבי ל-”נה מה קיטה פה”. אין שום סיבה שסיפור מסגרת פשוט כל כך יהפוך לרכבת שדים שבה ז'אק ברל בחיג'אב מזנק על הנוסעים ההמומים ללא הסבר.

ועכשיו משהו על הציטוטים. כל בן-תרבות מכיר את נה מה קיטה פה. אנחנו מזהים גם את הקוראן ואת תפילת אבינו מלכנו. אפילו שורה ארוכה של ברכט שמצוטטת ללא קרדיט קבילה בעולם פוסט-מודרני מלא שאילות, אבל מונולוג שלם מאת המחזאי והתסריטאי האוסטרי פטר הנדקה, שנאמר בפי בכרי, מחייב קרדיט. קהל שאינו מכיר את הסרט "מלאכים בשמי ברלין" ממנו הוא לקוח, או שצפה בו ושכח, יחשוב שמדובר בהברקה של רוזמן, ולא כך הוא. שוב ושוב עברתי על דף התוכניה בחיפוש אחר שמו של הנדקה. הוא נעדר ממנה. רוזמן אישר בשיחה שהקרדיט יתווסף בתוכניית ההצגות הבאות.


חולשה אחרונה הראויה להתייחסות קשורה בדמות "המחזאי", בגילומו בכרי. בניגוד למאדאם בונאור, אשתו (רביד סביל המצויינת), המחזאי אינו עובר שינוי משמעותי במהלך ההצגה. הוא מגיע להתרחשות כשהתהליך הרגשי מאחוריו, דמות סטאטית, לא אניגמטית. בכרי מזין את הדמות במסתורין, אבל אין לו הרבה מה לעשות נגד הסטאטיות שלה. רוזמן מבזבז אותו, וזה ממש חבל.


מבין שלושת הקברטים, קברט וולטייר הוא היחיד שאינו נפתח בשיר "ווילקומן, ביאנוונו, וולקאם.” הדגש כאן הוא על הביאנוונו. קברט וולטייר הוא פרנקופילי, בעוד המחזמר קברט עוסק ברפובליקת ויימר והפרפקטלי מרוולס קברט שואב מברודוויי. בשלושת המקרים אנחנו נוגעים במושג מדומיין, רומנטי ואנטי רומנטי של תרבות מערבית אחרת.


עד כמה אנחנו למדים על התרבויות הללו מצפיה בהצגות קברטיות? הרי קברט בישראל בשנת 2012 הוא לא יותר משורה של סימולקרות. הטלוויזיה קטלה את סגנון הבידור הזה. נותרו ממנו מופעי החשפנות מחד וספקטקלים מעושים לתיירים אמריקאים מאידך. הקהל לא יודע קברט מהו, הוא אפילו לא באמת נוסטלגי לקברטים. עד כמה מאפשרת הסימבוליקה הנגישה אבל החלולה הזאת לחקור את גרמניה, אמריקה או צרפת באמת?


במקרה של המחזמר קברט – החקירה מעמיקה ומצמררת. במקרה של הפרפקטלי מארוולס קברט, מוגש לנו מימד לא צפוי של התרבות הניו יורקית: זמרת ברודוויי פרינג' הזימתית והפוליטית שאינה מגיעה לבימות הגדולות. במקרה של קברט וולטייר הצרפתיות היא רק קישוט. זירת ההתרחשות האמיתית שלו אינה המולן רוז' אלא החור שבלב המקומי. זהו ערכה המיוחד של ההצגה הזאת, זו תעוזתה ועל כן היא חשופה גם לביקורת מיוחדת.


"קברט וולטייר" מאת יובל רוזמן ובבימויו, תיאטרון יפו. משתתפים: מוחמד בכרי, רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי ויעקב תמרי. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר". איור: דיוקן מאדאם לוסי, מאת אנרי דה טולוז לוטרק.

שקר ישן | "כולם היו בני" בתיאטרון חיפה והקאמרי



אם יש מילה אחת שממצה בתוכה את המציאות הישראלית העכשווית, המילה הזאת היא "שקר". אנחנו חיים בתוך מבוך של שקרים, החל בשקר הקוטג' ושקדי המרק, שנמכרים במחיר נמוך פי כמה בלונדון, וכלה בשקר "המאחזים הבלתי חוקיים" שאין בעצם הבדל חוקי בינם לבין התנחלויות רגילות; החל בשקרי איומים מבחוץ וכלה בשקרי איומים מבפנים. תקשורתנו מתחסלת ומוחלפת באמצעי תעמולה שהשקר הכלכלי והשקר הבטחוני מאיימים לפרוח בהם.

במציאות ישראלית שושואיסטית, למדנו לקבל שקר והסתרה כהכרח, אבל בימים אלה של הדרדרות הדמוקרטיה, וחשיפת חולייה של כלכלת ישראל, השקר ותועלתו עומדים למבחן מחודש. אנחנו בעצם מצויים במערכה השניה של "כולם היו בני.” השקר נחשף, ועכשיו בא שלב ההצתדקות: לולא השקר, נאמר לנו, הכל כאן היה קורס. חלקנו מאמינים, היתר מתקשים לסלוח. אם ישראל היתה משפחה, היו קוראים לה משפחת קלר והיא היתה חיה באוהיו שבדמיונו של ארתור מילר.


קשה לחשוב על מחזה שעוסק בשקר בעידון ובתחכום רב יותר מאשר “כולם היו בני". זוהי יצירה דרמטית חריגה המציגה שלושה קטעי זמן המשכי המתרחשים בחצר משפחה אחת, הרבה מאוד דיבור ומעט התרחשות פיזית. המחזה מצליח פשוט כי בלב עלילתו טמון חומר נפץ רגשי שמתפרק בהדרגתיות מטרפת. הוא מצליח בזכות עוצמתו ואפלוליתו של שקר.


בראשית המערכה הראשונה יושבים בני המשפחה בחצר ומפטפטים עם שכניהם החביבים. שנות הארבעים עומדות להסתיים. מלחמת העולם השניה תמה והקלרים, בעלי מפעל לעיבוד מתכות, נהנים מרווחה כלכלית, אלא שבהדרגה מתברר שהמשפחה עברה טרגדיה: אחד מבניה נפל בקרב. בעצם, זאת לא היתה הטלטלה היחידה: אבי המשפחה, ג'ו, נשפט על כך שסיפק חלקי מטוסים פגומים לצבא ארה"ב. הוא זוכה, אבל חברו ושותפו לשעבר הושלך לכלא והקשר האיתן שעמד בין המשפחות נפרם.


נפרם? לא באופן חד משמעי, קשר אהבה עקשן בין בנו של קלר, כריס, לבת שותפו, אנני, מתמיד, והוא מאיים לשחרר את השלדים מהארון. כשישתחררו, צפויה לנו הצופים חוויה מטלטלת, והיא אכן מטלטלת, אבל רק בזכות רגעי חסד ספורים של משחק. משהו בהפקה כמכלול משמים ועקר עד כדי כך שלמרות מימד השקר העוצמתי, מימד השכול הקרוב לליבנו, עוצמת הכתיבה הדרמטית של מילר והתרגום המוצלח של יוסף אל דרור, היא זקוקה לליאורה ריבלין שתציל אותה.

במהלך הצפיה ב-"כולם היו בני" נזכרתי בהצגה הראשונה שהיתה לי הזכות לחבר אודותיה ביקורת, היא עלתה על אותה במה ממש בקאמרי, אבל היתה יבוא זר. התיאטרון הלאומי הנורבגי הפיק את "אויב העם" של הנריק איבסן, מחזה שגם הוא עוסק בשקר שנועד להגן על חוסנה הכלכלי של קהילה קטנה. גם "אויב העם”, שחובר למעלה מחצי מאה לפני "כולם היו בני", הוא מחזה שרובו שיחה וששיאיו בשיחת גברים על ענייני רווחה והקורבן שהיא מחייבת.


בהפקת ”אויב העם" היתה הבמה ריקה לחלוטין והדמויות נעו לפי צירים של גובה בהתאם לעוצמה הפוליטית המשתנה שלהם במהלך המחזה. בסופו של דבר הונמך גשר התאורה מהתקרה שמעל הבמה ולחץ כלפי מטה את אלה ששרדו את הסערה.


אני לא טוען שחייבים לנהוג תמיד בכזאת גישה אוונגארדית, אבל "כולם היו בני" הוא בהחלט מחזה מוכר, אם לא לעוס. ניתן וראוי להעניק לו עיבוד מרענן, או לפחות מעניין ובכל זאת בחר הבמאי משה נאור ללכת על עיבוד "קלאסי" לחלוטין. מעצבת התפאורה לילי בן נחשון העניקה לקלרים חצר מזמינה וחזית בית משכנעת אך לא מעניינת. זו תפאורה שפעם ניתן היה לקרוא לה "בית-לסינית" עד שבבית לסין החלו לנהוג בקצת יותר דמיון.


נתן דטנר הוא טייפ קאסט מושלם לדמותו של קלר, מושלם מדי. התפקיד נשען על הכריזמה הרבה שלו כשחקן וכאדם, ורגעי ההיסדקות של הדמות נכשלים מלהעפיל לשיא. אוהד קנולר וזוהר שטראוס מגלמים לסירוגין את כריס. בערב בו נכחתי שיחק קנולר. צפיתי בו ולא השתכנעתי. האשמה אינה אשמתו של קנולר בלבד, כאשר מטרת העיבוד היא "לשכנע", כלומר לשחזר את החיים ולא ליצור תיאטרון, חירותו היצירתית של השחקן מוגבלת מאוד ושני הגברים בתפקידים הראשיים נפגעים מכך.


לנשים לא קל בהרבה. נטע גרטי, בתפקיד אנני, נעלמת במידת מה. רק ליאורה ריבלין, שבחרה למרות הכל לעשות תפקיד מסוגנן, זוהרת. לקייט קלר שלה יש אינטונציה מוזרה, שאינה מרפה, והיא המצלצלת באוזניים גם לאחר היציאה מן האולם. ריבלין מורדת מרידה ווקאלית, תנועתית ורגשית במסגור העצלני של ההצגה, ומגביהה בתעוזתה גם את השחקנים האחרים.


התיאטרון אינו שקר. התיאטרון הוא אמת. אין צורך להתאמץ ולשכנע אותנו שאנחנו באוהיו של שנת 1947. אנחנו יודעים שאנחנו בתל-אביב ובחיפה של 2012. עלילה של מחזה ענק כמו "כולם היו בני" תישבה אותנו גם אילו הבמה תהיה ריקה, גם אילו המשחק יהיה פחות נטורליסטי ויותר משמעותי. בעבר קבל הבמאי נאור באוזני על האילוצים שאותם מכתיבה לתיאטראות מדיניות השיווק המקובלת בתחום. עם גב משותף של תיאטרון חיפה והתיאטרון הקאמרי ניתן היה להתעלות מעל האילוצים הללו ולייצר תיאטרון משמעותי, תיאטרון של אמת.


"כולם היו בני" מאת ארתור מילר. בימוי: משה נאור. משתתפים: נתן דטנר, לאורה ריבלין, אוהד קנולר, זוהר שטראוס, נטע גרטי, ישי גולן, ירון מוטולה, אפרת ארנון, דיויד בילנקה, כנרת לימוני. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "בית ליד התחנה" מאת אדוארד הופר.


שמחה גדולה הלילה | "פרפקטלי מארוולס קברט" בסבליים




בסיום ה-”פרפקטלי מארוולס קברט", במועדון הסבליים, זולג החוצה הקהל, חלקו בשמלות קצרצרות ומחוכים, כיאה לקהל של קברט קאלט. השעה אחת בלילה וכולנו ספגנו שעתיים של שירי זימה מצחיקים, כמו גם כמה בירה ויין שהצליחו להגיש המלצריות בהתחשב בצפיפותם המטורפת של השולחנות.


מול דלת היציאה עומדים ארבעה חסידי חב"ד חמושים בדגל "מלך המשיח" צהוב. הם מבקשים להכנס לסבליים והמאבטח בכניסה מונע מהם. אני נכנס איתו לוויכוח: למה לי מותר ולהם אסור? איזה טעם יש להפלות את מי שאינו מתכוון לנהוג באלימות? המאבטח נכנע והחסידים נכנסים. הם מדליקים חנוכיה על הבר ומתחילים לרקוד "משיח משיח משיח איי יאי יאי יא יאי" בין שולחנות הביליארד. טל אנגל, ששימש כאמסי בערב הקברט ושנשיקה של שפתון דבוקה ללחיו, רוקד איתם.


זה רגע הנצחון של אנגל מבחינתי: הרגע בו אני נשבה ומתמסר לחוויה שעברתי. לא שלא היתה שובה קודם. היא בהחלט שבתה את הקהל, שמכיר את מילות השירים ומנהל דיאלוגים עם אנגל ועם דמויות אחרות על הבמה. אני, שנסחבתי לכאן על ידי ידידה, לא נמניתי על קהל המעריצים הטבעי. התגלגלתי מצחוק בכמה מהקטעים ובאחרים הצטמררתי מאיכות השירה. המחסום היחיד היה מחסום התמיהה: מהו הערב הזה? מיהם האנשים האלה? ובעיקר – מהו קברט ומהו משמעותו בתל-אביב של 2011?


בחיפוש אחר תשובה לשתי השאלות הראשונות אני פונה למחרת המופע לאנגל, האמסי שמוגדר בגלויית התוכניה “מפיק” אבל מצטייר שהוא ממלא במופע הקבוצתי - דמוקרטי הזה את התפקיד הקרוב ביותר לזה של במאי. מגיל חמש עד חמש עשרה גדל אנגל באנגליה והאנגלית הפכה ללשון עיקרית בפיו. ב-2009 יזמו הוא וחבריו ערב של שירי מחזות זמר באנגלית, במטרה למצוא ליצירות האלה "קהל צעיר יותר מזה שמגיע לתיאטראות", ולהציע אותן באווירה פחות פורמאלית. על הקבוצה נמנו כמה בוגרי בית צבי וכמה חובבי מיוזיקלס אחרים, מקצועיים וחובבים.


ההצלחה היתה בלתי צפויה. כעבור שתי הצגות נטשה הקבוצה את הבר התל-אביבי הקטן שבו החלה את דרכה ועברה לסבליים, שמסוגל להכיל מאות בני אדם. במקביל התרחב הרפרטואר אל מעבר לשירי מחזות הזמר. טל וייס, המוגדר "מנהל אמנותי", העשיר את הרפרטואר בשירים מן הפרינג' של ברודוויי, שירים שלא נולדו עבור מחזות זמר אלא הוצגו במופעי רביו קומיים בניו יורק. ה-”פרפקטלי מרוולס קברט" הוא המקבילה המקומית לעולם היצירתי הזה בדיוק, עולם שאנחנו בדרך כלל לא ערים לקיומו ושלכן בילבל אותי במפגש ראשון איתו.


הציפיות שבאים איתן לרביו קומי הן אחרות לגמרי מאלה שבאים איתן לכל סוג אחר של מופע בימתי. בראש ובראשונה: מדובר בבידור והיעד הוא להתענג. מהבחינה הזאת, אין ספק שהחבורה עושה את העבודה. נוגה מורג, ה-”סאלי בולז" של הקברט בסבליים, מבצעת שלושה שירים בכשרון קולי ותיאטרלי כה רב, שמתעורר בצופה רצון עז להשליך לעברה זר פרחים, אבל אילו פרחים מתאימים לשירים כאלה? אחד עוסק בתאווה לסבית, שני הוא "אל תספר לאמא" מתוך המחזמר קברט, על כל המשתמע, ושלישי עוסק בזרמים פוליטיים בארה"ב השמרנית. שירים אחרים עוסקים במחלות מין ובסאדו מזוכיזם, כולם שנונים ומצחיקים. זהו בידור.


המסגרת הקברטית, שמתנגשת בימים אלה עם הפקת "קברט" בקאמרי, מעניקה חומר למחשבה. תלבושות רמזניות (אותן עיצבה ליאנה רוזן פלד, האחראית גם על הכוריאוגרפיה) מוסיפות לאווירה, אבל גם גורעות משהו. יש בהתעסקות שלנו בקברטים של עשורים עברו מעין "אוקסידנטליזם", להבדיל מאוריינטליזם. הערב שואב מעולם מושגים של אירוטיקה מערבית זולה. זה לא נורא, אבל זה לא מי יודע מה מקורי.


עם שובי מהמופע סיפרתי עליו לידידה. היא אמרה שלפי התיאור מדובר ב-”סצנה של חנונים כבדים". בהתחשב בכך ששתי מלוותי לסבליים מעריצות מדע בדיוני ואת מופע הקולנוע של רוקי, אולי יש בכך משהו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמרבית הנושאים הנידונים בשירים נעדרים לחלוטין מכל בימה אחרת בארץ, ושעד כה, בשנים של כתיבה על תיאטרון, לא ראיתי מופע שהעלה בי שאלות מורכבות כל כך על מהות התיאטרון וגבולותיו. חבורת הפרפטקלי מרוולס קברט מביאה לנו משהו מן החוץ שיש בו ערך ויש בו יופי ושמן הסתם, גם יש לו קהל.


נותרו מאה מילים לביקורת ואני רוצה לנצל אותן כדי להחמיא לכשרונות אחרים בהפקה: חן משיח הוא הבולט בהם. הוא פותח במונולוג מושר מהמם של מחזר אובססיבי וחוזר לאחר מכן כאיש מערות הומוסקסואל. יעל יקל, שמשתתפת גם במקהלה של "אחים בדם" בבית לסין, שרה על ג'יגולו כפתרון לשעמומה של עקרת בית נואשת, וגם שיר תמים יותר על התמודדות עם רעש בבניין דירות. מגיע קרדיט גם לחסידי חב"ד שהשלימו את החוויה. בלעדיהם היה המופע, המוצג כולו באנגלית, מנותק קצת יותר מדי ממציאותנו, למרות שירי חנוכה וקריסמס שנמהלו בליוויים המוזיקלי של יוני אלקן ופרנקי סימון. לסיכום: חמוד, מפתיע, קצת טיפשי (אבל במודע), ובעיקר שופע כשרון.


"פרפקטלי מארוולס קברט", מועדון הסבליים. מפיק: טל אנגל, מנהל אמנותי: טל וייס. משתתפים: אסתר ראדה, ג'סיקה אוזן, קייטי רוז אדבוקט, ליאן רצרסדורפר, נועה משיח ברנקין, נוגה מורג, אור משיח, יעל כהן ויעל יקל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "ברודויי בוגי ווגי" מאת פיט מונדריאן.

קורדובה לצדיקים! | "אורטל חייבת למות" בתיאטרון החדר


הצגה טובה, כמו חתיכה של גבינת גרוייר איכותית, נפתחת לאט. בחדר המדרגות של בניין הדירות בו מצוי תיאטרון "החדר" הזעיר, מתקבלת מכה ראשונה של טעם. מוצבת בו כרזה גדולה וירקרקת המפרסמת מפגש עם הסופר בציר קרמניצר, מחבר סדרת רבי המכר "אורטל". האפקט ריאליסטי עד כדי מבוכה (אם מה שהולך לקרות כאן הוא מפגש עם סופר, לא תהיה לי ביקורת למסור לעורכת ביום ראשון), ומנגד הומוריסטי (תכלס, לאף אחד לא קוראים בציר קרמניצר). התחוושה היא שהגענו למקום טוב.


בתיאטרון החדר יש פינת קפה ותה ויש ספה נוחה שנעים לצפות ממנה בהצגה. האולם מלא. טוב, זה לא קשה, יש בו מקום לכעשרים איש. אחד מהם הוא כתמיד אמיר אוריין, אביו של המקום ויועץ אמנותי להצגה הזאת, הנודדת בין תיאטראות זעירים כמו זה. אין מסך, אין סאונד, אין במה מוגבהת ואין תאורה שלא ניתן למצוא בכל חדר מגורים רגיל, מלבד פנס ספוט אחד הנותר כבוי במהלך ההצגה. גבינת גרוייר צריכה לעבוד כפי שהיא, בלי סיר של פונדו ואפילו בלי קרקר.


איתמר נצר נכנס אל החדר. הוא מתיישב מאחורי שולחן הערוך לכבוד הסופר קרמניצר. על השולחן: משקפי קריאה בנרתיק, בקבוק חצי ליטר של ג'יימסון וערימת ספרי "אורטל". ההשקעה בעיצוב הספרים היא ייחודית, בשום תיאטרון גדול יותר לא היה נמצא צורך לעצב כך את כריכותיהם של ספרי כיס, אבל אנחנו, יושבים לא יותר משלושה מטרים מן השחקן, מהבעותיו ומכריכותיו. המפגש איתו הוא אינטימי מיד ואנחנו רואים שמשהו לא כשורה. כבר בארבע הדקות הראשונות למפגש נצר - קמניצר גומע יותר מדי מן הוויסקי, משתעל ומכריז שהוא מתכוון לקרוא תיגר על דפוס המפגשים הרגיל, שאותו הכתיב מנהלו (רן בן עזרא).


אלה הם הרגעים בהם הגרוייר פורקת חריפות עדינה אל חלל הפה. יש בישיבה בחדרון משהו מסוכן. תיאטרון הוא חומר נפיץ, וככל שהוא נתון בחלל קטן יותר, כך הוא מסוכן יותר. כשאחת מהיושבות בקהל קוראת קריאת ביניים ומפריעה לדבריו של הסופר, אנחנו נדרכים, ברור שהיא חלק מההצגה, ברור שהדרמה מתקרבת, וברור שהיא תתרחש לנו סנטימטר מהפרצוף.


הפיצוץ לא נורא בכלל, ודווקא המפגש עם הזרה הקוראת תגר (שרון שלומי) מוביל את ההצגה למקום שהוא בסופו של דבר הרהור אינטלקטואלי על יוצר ויצירה. קרמניצר בגד באמת הספרותית שלו, כדי לחבר רבי מחר שמתנדנדים בין ארוטיקה זולה למותחנות דבילית. גיבורת ספריו היא אורטל גבאי, דוגמנית/בלשית/עיתנואית/ מרגלת, וקטעי הקריאה בהם היא מתוארת מתנה אהבים עם אב מנזר אותו נשלחה לחסל הם משיאי ההצגה.


ברבות הימים התחרט יוצרה של אורטל, אבל נכשל מלשנות את הדמות וכעת הוא מתכוון לבצע בה הוצאה להורג ספרותית. זה סיפור מסגרת שנוצל כבר בעבר, אנחנו בעצם מוזמנים לדיון מחודש בנושא מוכר. אין בזה שום רע, וב-”אורטל" דווקא מתקיימת תפנית עלילתית נחמדה שמוסיפה קו רענן למחשבה. בכלל, זאת הצגה רעננה ומרעננת. היא מהנה למרות משחק לא לגמרי אחיד ובחירות מחזאיות שניתן לערער עליהן. אסתכן במתיחת מטאפורת הגבינה עד לגבול המסוכן ואומר שיופיה של הצגה טובה, כמו של גבינה, הוא בכך שהיא הולכת ומבשילה. במהלך "אורטל חייבת למות" מוצגת התנגשות בין כתיבת הפרוזה לכתיבה הדרמטית. התיאטרון, שהוא גמיש יותר, שניתן לחבר בו רפליקות חדשות ולמחוק ישנות, יוצא וידו על העליונה.


בתום ההצגה יצאו כולם להפסקת שירותים והכנת קפה של חמש דקות ואז שבים לשיחה בניצוחו של אוריין. אוריין אומר שההצגה מביאה אותו לדמעות. לא ברור לי איך, איפה ומתי, אבל ניחא, כל צופה וחווייתו. אני דיברתי על השימוש בצעקה בהצגה. צעקות יודעות להרוג הצגות, ואילו כאן דווקא שתי התפרצויות קולניות של נצר מחדדות את ההתרחשות התיאטרלית ומחליפות את המימד הפיזי במרחב המגביל. שיחת הסיכום בתיאטרון החדר היא חלק בלתי נפרד מהחוויה והתענוג שבישיבה במחיצת השחקנים, רגע אחרי ירידת המסך הדמיוני, רב.


ברשותכם אוסיף כמה מילים שאינן בהכרח קשורות לתיאטרון פר אקסלאנס. בשבוע שעבר הלך לעולמו המשורר, אמן המיצג והאדם הנפלא רומן באימבאיב. באימבאיב חי בצניעות רבה ליד שוק הכרמל. את החצר הקטנה שמאחורי ביתו כינה "קורדובה", כשמה של העיר הספרדית שהיתה עבורו סמל למציאות של שלום והרמוניה. בשיריו דווקא הרבה לעסוק בהעדר הרמוניה: אופרת הרוק הזעירה לשחקן אחד "הלוואי וגודביי" אותה חיבר בשיתוף עם דני צוקרמן, היתה מורכבת משורה של תוכחות כנגד חומריותם של בני האדם והוצג בה היפוכה של קורדובה: אלדורדו, יעדם של תאבי הבצע וחורשי הרעה.


רומן הלך, ואנחנו נשארים עם הקורדובות הנסתרות של עולמנו, עם האיים הזעירים של אמת אמנותית שמתקיימים בתוך מרחב בוטה ומזוייף. תיאטרון החדר הוא מקום אחד כזה. ללא שום ספק. נסיים אם כן בזעקתו של באימבאיב מתוך "הלוואי וגודביי": ”קורדובה לצדיקים! אלדורדו לבבונים! קורדובה לצדיקים!”. אבקשכם לקרוא אותה בקול, במבטא רוסי וברגש רב.


"אורטל חייבת למות", תיאטרון החדר. בימוי: יניב מויאל. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי ורונן קובלסקי, על פי "על אמת" מאת רוני גלבפיש. משתתפים: איתמר נצר, שרון שלומי ורן בן עזרא. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: עטיפת פסקול הסרט "ספרות זולה".