לא פשוט לחבר את הביקורת הזאת. לא פשוט – כי אני כל כך אוהב ומכבד את האיש והיוצר שכתב וביים את ההצגה “חוטאים”. אני אוהב את עולם הערכים שלו, אוהב את הגישה שלו לאמנות המחזה, אוהב את הפרוזה שלו ואוהב מאוד את הזקן שלו, ובכל זאת מוצא לנכון להביע אכזבה מעבודתו פעם שניה ברצף.
יהושע סובול בא מאהבה, וזה מה שכל כך מעצבן אצלו. גם בהצגה שלפנינו הכוונות משובחות, ממש כמו באכזבה הקודמת: “בעל למופת", אותה עיברת ועיבד עבור בימת הקאמרי. הפעם, ביציאה מאולם נחמני, לא יכולתי שלא להזכר בסצנת הכמעט-סיום של הסרט "כשהארי פגש את סאלי” ובמילות התוכחה של סאלי: “זה כל כך מתאים לך הארי! אתה אומר דברים כאלה וככה אי אפשר לשנוא אותך.”
את המילים המונעות שנאה, או במקרה הזה, שלילה מכל וכל של ההצגה, כותב סובול במאמר המופיע בתוכניה. הוא מתאר כיצד נתקל תוך גלישה לילית ברשת בסיפור מזעזע על הוצאה להורג של בת 13 באיראן, וכיצד עוררה בו חקירת הנושא צורך להגיב בלשונו, שהיא לשון התיאטרון. בהמשך המאמר הוא מתאר את התחבטותו בבואו לחבר מחזה כזה כגבר ישראלי.
האוריינטליזם והקושי לעסוק במצב האישה כגבר אינם בעיותיו העיקרית של המחזה "חוטאים", גם אם ניתן למצוא שרידים בלתי נמנעים להם פה ושם. בעייתו העיקרית היא לשון התיאטרון שבה הוא כתוב ומבויים. “חוטאים" הוא דואט לאשה הקבורה בתלולית עפר, מחכה לסקילתה ולגבר אוסף את האבנים בהן תיסקל. היא אהובתו הנשואה, החזקה, המשכילה והמבוגרת ממנו. הוא מאהבה, שאף הוא נשוי ואף הוא בוגד. ניתנה להם שעה אחרונה להיות יחדיו, שעה שתהיה שעת יאוש, שעת מדון ושעת אהבה.
זו לא תהיה, מן הסתם, שעה של תנועה מרובה, שהרי הגיבורה לכודה. במחזה "ימים יפים" של סמואל בקט, קבורה הגיבורה בדיונה של חול במשך ההצגה כולה ושוקעת לתוכה בהדרגה. במחזה ההוא גם הגבר סטאטי, ואיכשהו זה עובד. גם "חוטאים" מתחילה לצבור גובה כאשר הגבר מפסיק לחוג סביב האשה הכלואה ומתיישב לצידה. הם מגוללים זכרון בזמן עבר ולאחר מכן מתחילה האשה, העוטה כיסוי ראש מוסלמי לבן, לזמר שיר אמריקאי שאהבו. זה רגע מוזר ומהפנט, הטוב בהצגה כולה.
אבל רגע, בואו נשוב כמה שורות לאחור. "מגוללים זכרון בזמן עבר,” הו ג'יזס, כמה מעייפת הצגה כשהיא מלאה בתיאורים, כשהיא מספרת "על" ולא "את". כמה מתסכל מחזה חדש כשמופיעות בו מלים כמו "ברנשים" וקלישאות כמו "לעולם אינך יכול לעבור באותו נהר פעמיים.” סובול אולי לא חוטא לאיראן. הוא מתאר אותה תיאור רבגוני ובו סקילות ציבוריות לצד זכרון לילות אהבה בסוכות מציל, אבל הוא חוטא לאוזנינו. תיאטרון עברי עכשווי שנשמע כך לא יכול להיות אפקטיווי.
על שני השחקנים, אייר וולפה ואייל צ'יובן, מוטל להפוך אותו לאפקטיווי בכל זאת. מבין השניים, נגעה בי יותר עבודתה החריפה והבוגרת של וולפה, זאת אומרת: ברגעים שבהם לא נפלה למלכודות של פאתוס. יש לוולפה יכולת נדירה להפוך את דבריה למוזיקה של ממש, כשרון המשרת אותה במצבה הנייח כל כך. צ'יובן, לעומתה, מינורי מדי, כאילו הוא משחק תפקיד קטן המחייב אי-נראות מסויימת, ולא דמות ראשית. מדובר בעניין של אנרגיות שיתכן והוא משתנה מהופעה להופעה, אבל יתכן שלא.
זה הכל בעצם. נשארה לי רק שאלה אחת עבור סובול, שאלה של שתי מלים: למה איראן? מובן שהמחזה נולד מתוך אירוע שהתרחש שם, אבל על הבמה יוצר ההקשר הפרסי דווקא הרחקה. הקהל הישראלי למד להביט בחברה האיראנית כ-"אחר" קיצוני. כאשר אנחנו רואים לפנינו עוולות איראניים, ועוד איומים כל כך, הדבר האחרון שעולה על דעתנו הוא להביט בעצמנו, גם אם אנחנו נחרדים למראה בזיון האשה בחברה הישראלית ומרבים לומר "איראן זה כאן".
אם איראן זה כאן, עדיף לכתוב מחזה על כאן, או על מקום שאינו כאן ואינו איראן. זכורה לטובה ההצגה “סכינים בתרנגולות” שעלתה לפני מספר שנים על אותה במה ממש ועסקה אף היא בדיכויה של האשה - בסקוטלנד של ימי הביניים, כלומר כאן ועכשיו.
אם איראן אינה כאן, כלומר כאן, אצלנו, בלב, אין צורך לעשות עליה תיאטרון. ברגעים מסויימים במהלך "חוטאים", זיהיתי רגשות מוכרים. זיהיתי את החטאים שלי כלפי נשים בחיי, את הצורך שלי להימלט מסיפורי אהבה ואת הכאב שהייתי מוכן לעורר כדי שיסתיימו. התחושה הזאת ארכה שניות ספורות ואז חנק אותה הצ'אדור של לילה והיא נעלמה. זה כל כך מתאים לך, איראן! את מספקת מודל מושלם של אכזריות תיאוקראטית וככה אי אפשר להפיק ממך כלום: לא לשנוא, לא לאהוב, בקושי ללמוד משהו.
"חוטאים" מאת יהושע סובול ובבימויו, אנסמבל עיתים. משתתפים: אייר וולפה, אייל צ'יובן. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: אשה מוצאת להורג, מאת צייר לא ידוע.
