יום שבת, 10 במרץ 2012

חתיכת טעות | "קומדיה של טעויות" בקאמרי




בהצגת "קומדיה של טעויות" ישבה מאחורי אשה שלא הפסיקה להתגלגל מצחוק, ולמען האמת גם דיברה ללא הפסקה. בין גלגול לגלגול שמעתי אותה אומרת שלוש מלים מתבקשות, ובכל זאת מייאשות: “שייקספיר מתהפך בקברו".


בואו נדבר על זה. אין דבר יותר קל מלהפוך את שייקספיר בקברו. זה יותר קל מלהפוך חביתה. זה יותר קל מלהפוך לבעל חוב במציאות הכלכלית הנוכחית. להפוך את שייקספיר בקברו זאת לא חוכמה. חנה מרון עשתה זאת בחמש מילים בתוכנית "קרובים קרובים”, כשאחזה חציל ואמרה: “להיות או לא להיות מוסקה".


השאלה היא לאיזה כיוון מחליטים להפוך את הבחור. ההפקה הנוכחית של מה שיתכן והוא מחזהו הראשון, הופכת אותו בדיוק כך שיישרף במחבת. הטעות העיקרית בקומדיה היא של הבמאי משה קפטן, שהחליט לאפוף את המחזה במחוות לתרבות ישראלית עממית למיניה, החל בסרטי בורקס, המשך במערכוני הגשש החיוור, וכלה באלה של ארץ נהדרת.


זה נשמע טוב, אבל זה לא טוב, ולא כי הרעיון עצמו פסול, אלא כי הוא מחייב תחכום, וכאן התחכום נעדר. שימוש בתרבות עממית היה עובד היטב אילו התקיים, למשל, מימד של ניגוד מול המקור. נכון, גם "קומדיה של טעויות" היתה תרבות עממית בשעתה, אבל היא היתה יצירה של שייקספיר, ולכן שרדה. למרבה הצער תרגומו של דורי פרנס, מפשיט את שייקספיר משייקספיר. אם אין כאן שייקספיר, הניגוד הוא רק בין סרט בורקס ישראלי עכשווי לסרט בורקס ישן ממקום אחר, וזה לא באמת ניגוד, אלא מתכון לוולגאריות.


על תרגומי שייקספיר של פרנס כבר קבלתי בעבר. חשוב לי לציין שהאיש בהחלט יודע להבריק, אבל פשוט מסרב לעשות זאת עם המחזות הללו, שחשיבותם רבה כל כך. הוא מתעקש להחליף את הברקות המקור בהברקות משלו, שאינן באמת הברקות. מישהו טוען שמגיע לו "צדק חברותי" (למה זה אמור להצחיק?), אשה מכנה את בעלה המאכזב: “גזר הבריאה" וסונטת באשה אחרת שהיא "שטן בשד". אין רע בעיני בכך שהמילה "פאק" תופיע בהצגה שכזאת, אבל רק אם יש מאחורי השימוש בה כוונה תחילה אינטיליגנטית. אבל בעבודה עם טקסט גאוני חייבים להזהר מלבזות אותו, ואפשר בהחלט להמנע מכך גם כשמלבישים אותו בלבוש רענן ודינמי.


מרגע שהטקסט בוזה, שייקספיר נעלם ואנחנו נשארים עם מין פעמיים בוסקילה, רק הרבה פחות מוצלח, כי “פעמיים בוסקילה” היה מוצר טראש אותנטי שלא חשב לרגע שהוא שייקספיר, וחי עם זה בשלום.


בעצם מדובר בארבע פעמים בוסקילה: שני זוגות של תאומים הופרדו אלה מאלה בתאונה ימית, כשכל תאום נותר במחיצת תאום מן הצמד האחר. עם השנים יוצא צמד אחד כזה למצוא את השני ומגיע לעיר אפסוס שבטורקיה. הצמד האחר מתגורר בדיוק בעיר זו, אבל עד שמתגלים התאומים אלה לאלה, נוצר בלבול ענק.


מעצבת התפאורה רות דר בחרה להציג את אפסוס כעיר חוף יוונית אידילית (העיר אכן היתה בתולדותיה יוונית, וכך כנראה תפש אותה שייקספיר). עבודתה היא כנראה הדבר הטוב ביותר בהצגה הזאת, ואליה מצטרפת מוסיקה יפה של שמוליק נויפלד – עם חיזוקים מאת גדולי המוזיקה היוונית – ותלבושות ססגוניות וכיפיות שעיצב מוני מנדיק.


את ארבעת התאומים מגלמים דן שפירא, יפתח אופיר, יניב ביטון ועידו מוסרי. באופן מדהים למדי, הם תאומים גם באיכות משחקם. יש בו אחידות שמעידה על מקצועיות ועבודת צוות טובה, אבל גם מעלימה במשהו את איכויותיהם כיחידים. הארבעה קופצים, נופלים ומתגלגלים לצלילי אפקטים קוליים זולים במכוון. הם משקיעים המון, אבל את ההצגה גונבות דווקא הנשים, בעיקר מיכל ברנשטיין כאדריאנה, אשת התאום המקומי.


מדי פעם צץ על הבמה עודד תאומי בתפקיד כרוז/במאי/מקהלה יוונית/אבי כל ארבעת התאומים/צ'ירלידר של ההצגה כולה. במונולוגים אותם הוא נושא, שציטוטים ממחזות שייקספיר אחרים בחושים בהם, הוא כמו מתנצל על היותו שם ומדרבן את הקהל למחוא כפיים. זה לא באמת נחוץ, כי הקהל נהנה וצוחק. “קומדיה של טעויות" בבימוי קפטן מאמצץ את הקודים של מדיום בו אנו מורגלים: הטלוויזיה. למדנו להתמסר לטלוויזיה ולהומור רדוד, אז יאללה, צוחקים.


אנחנו צוחקים כשנדב אסולין, בתפקיד צורף העיירה, מחליף כל ש' ב-צ', כי זה סבבה, כי שייקספיר בלי זה היה מה-זה-מצ'עמם. אנחנו צוחקים גם כשסצנה מסויימת נפתחת בציטוט מדוייק מתוך "קרקר נגד קרקר". זה באמת מצחיק, אבל הבדיחות אינן בדיחותיו של המקור, ובדיחותיו של המקור, שהן טובות, נזנחות לטובת המאמץ האדיר הזה למצוא חן בעיני הקהל.


קפטן, פרנס והקאמרי הפכו והפכו את שייקספיר עד שלא ניתן להפוך בו. לא ניתן להפיק ממנו דבר, לא יופי ולא חן וודאי שלא זיק של גאונות. מנגד, הם ביזבזו את ההזדמנות לעסוק בצורה מעניינת ומבריקה באוצר התרבותי המעניין והחי שהוא תרבותנו ה-”נמוכה". במקום לומר עליה משהו שיש בו טעם, הם העדיפו ליצור לנו, לוועדי העובדים ולמנויים השבויים מוצר של תרבות נמוכה באמת, גזרי בריאה שכמותם.


"קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר. התיאטרון הקאמרי. ביים: משה קפטן. משתתפים: דן שפירא, יפתח אופיר, יניב ביטון, עידו מוסרי, מיכל ברנשטיין, טל בלנקנשטיין, רונה לי שמעון, עודד תאומי, גילת אנקורי, אלי גורנשטיין ואחרים. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר". איור: יצירה של זמיר שץ.


מה בדיוק ביקשנו ממנו? | "מחכים לגודו" בתיאטרון פסיק


בכניסה להצגה "מחכים לגודו" שאלה בחורה את הסדרן שאלה פשוטה לכאורה: “כמה זמן זה נמשך?” זו שאלה נפלאה בהקשר הזה, שהתשובה הנכונה עליה היא כנראה: “לנצח". מחזהו הכביר של סמואל בקט האירי, שחובר בשפה הצרפתית והוצג לראשונה בשנת 1949, הוא מחזה אינסופי, הן משום שלעלילתו אין תחילה ואין סוף, והן משום שמרגע שצפית בו, הוא לעולם לא ירפה ממך.


בעצם, אין צורך אפילו לצפות בו. אני זוכר היטב את היום בו מורתי לספרות בכתה ט' איזכרה מחזה שלא מתרחש בו כלום. “הם עומדים ומחכים למישהו שלא בא. וזהו, זה הכל, כלומר, יש דמויות אחרות שבאות והולכות, אבל הן רק חוצות את העולם של שני הטיפוסים העלובים שעל הבמה, ושום דבר לא מתפתח.”


מה ששבה אותי בהערתה של המורה למעניינת היתה ההתלהבות בה נאמרה. כשאדם יודע ספרות ואוהב ספרות אומר לך "שום דבר לא מתפתח" בהתלהבות, זה מוזר. אין ברירה, אתה הולך וקורא את המחזה, ואז קורא על המחזה, ומגלה שיש בו, מתחת לפני השטח, רבדים מהממים של פילוסופיה ותיאולוגיה. אחר כך אתה יושב ומחכה שיעלו את זה הבמה, ומקווה שיעשו את זה טוב.


תיאטרון פסיק הירושלמי עושה את זה מצויין. אסי שמעוני ועוזי ביטון נפלאים בתפקידים הראשיים. הם מכניסים המון אישיות בתוך זוג דמויות שבקלות אפשר לוותר על אישיותן ולהסתפק בסימבוליות שלהן. ולדימיר זקוף קומה ורענן ביחס לאסטרגון הקוטר והסנילי. ועם זאת הם שיקופים זה של זה והדואט בינהם חי וטבעי. כשמופיעים על הבמה חביב מזרחי וליאור שגיא כפוצו הנפוח ולאקי – משרתו המתפקד גם כמעין סוס, התמוונה מושלמת. על הבמה ניצבות ארבע דמויות מלאות לחלוטין שכל אחת היא פרשנות מעמיקה וחיה לתעלומה שרקם בקט.


אנחנו מתעלפים ממש מן התלבושות הנהדרות של רקפת לוי (שעיצבה גם את החלל), מן הגרביונים המפוספסים של פוצו, שמצרים את רגליו וגורמות לגופו העצום להראות כאילו הו ניצב על קיסמים, לסחבותיו המשונות של אסטרגון, שאין בהן חולצה ולא מכנסיים, מתמסרים למוסיקה העדינה והמוצלחת של אשר גולדשמידט, ונפתחים אט אט בעזרת כל אלה לפואטיקה המיוחדת של בקט. נפתחים – וגם נסגרים, כי אין לנו באמת דרך להכיל אותה במלואה, וזה בסדר גמור, אין צורך.


זו הצגה דינאמית ומתנועעת מאוד. הכוריאוגרף אביב איבגי שקד על החייאת המימד הליצני של הדמויות מבלי להפוך אותן לליצנים מן המוכן ולהפיל אותן לבורות של סלפסטיק שבלוני מדי. היא דינאמית גם במובן אחר. אמנם המגבעות כאן הן מגבעות והערדליים ערדליים, אמנם שום עכשוויות או מקומיות לא הודבקו ל-”מחכים לגודו” הפעם, אבל חיבורה של ההצגה ליומיום של כל אחד מאיתנו עוצמתי. פשוט כי זה טבעה.


קחו את חילופי הדברים הבאים, (המוצגים כאן,מסיבה טכנית, לא בתרגומו היפה של בן בר שביט אלא בתרגום ספונטני שלי), והגידו לי האם אין לא מדובר בשיחה בין שני תומכים פסיביים של מאבק האוהלים, שדנים בתגובת ראש הממשלה לשוועת העם.


אסטרגון: מה בדיוק ביקשנו ממנו?

ולדימיר: אה... שום דבר ספציפי מדי.

אסטרגון: זו היתה סוג של תפילה

ולדימיר: בדיוק.

אסטרגון: מין תחינה מעורפלת.

ולדימיר: אכן.

אסטרגון: ומה הוא ענה?

ולדימיר: שהוא יראה

אסטרגון: שהוא לא יכול להבטיח כלום

ולדימיר: שהוא צריך לחשוב על זה.

אסטרגון: בפרטיות ביתו

ולדימיר: להתייעץ עם משפחתו

אסטרגון: חבריו

ולדימיר: יועציו

אסטרגון: מסמכיו

ולדימיר: חבריו לעט

אסטרגון: חשבון הבנק שלו.

ולדימיר: לפני שיגיע להחלטה.

אסטרגון: זה נורמלי.

ולדימיר: הלא כן?

אסטרגון: נראה לי ככה.

ולדימיר: גם לי.


אנחנו מחכים לגודו כמו גדולים, מחכים תמיד, מחכים בלי להתייאש: מחכים לשינוי, מחכים לשלום, מחכים למשיח. גודו לא בא, וגם לא מטלפן, ואפרופו משיחיותו: מעניין שבהצגתם של הפסיקים נשרו כמה הקשרים נוצריים, ובהם דיון ידוע בין שני הגיבורים אודות גורלם של הגנבים שנצלבו לצד ישוע. יש שיקולים הגיוניים מאחורי החלטה כזאת, אבל במחזה יהודי כל כך באופיו, שהמתנה האינסופית לגאולה במרכזו, ושיגון ליצני כמעט-אידישאי שורה עליו, אין סכנה בכמה מלים על כמה צלבים, ואפשר היה להותיר את המקור בלתי פגום.


ניחא, הוא לא נפגם. הוא חי והוא נואש והוא אינסופי בדיוק כמו שצריך. אין גבול לרובדים שבהם המחזה הזה נוגע לחייו של כלאחד מאיתנו: בין אם הם חברתיים, דתיים, פוליטיים או אישיים, ואין ספק שההפקה הנוכחית מעניקה לנו מפגש מושלם עם “מחכים לגודו”, על כל הקושי והמוזרות שבו.


"מחכים לגודו" מאת סמואל בקט. תיאטרון פסיק. בימוי: שמואל הדג'ס. משתתפים: עוזי ביטון, אסי שמעוני, חביב מזרחי, ליאור שגיא, נחמה פרל, גיא ישראל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: פבלו פיקאסו, "הלוליינים".


מצויידת בארון מתים | "ביקור הגברת הזקנה" בהבימה


על רציף תחנת רכבת של עיירת תעשייה אירופאית שכוחה, עומדים כל נכבדיה: ראש העיר, קצין המשטרה, הכומר, המורה, הרופא ובעל המכולת, ועימם בני משפחותיהם. הם ממתינים לשובה של קלייר זכאנאסיאן, בת העיירה שנטשה אותה בגיל 17, נישאה לתעשיין ארמני עשיר, נטשה אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר וכן הלאה. לאורך הדרך הספיקה לגרוף מיליארדים. המחשבה עליהם גורמת לעיני בני העיירה, שנפלה מגדולתה המפוקפקת בלאו הכי, לנצנץ.


הכל תלוי בבעל המכולת, ששמו אִיל. הוא היה החבר של קלייר בתיכון. היא ודאי תזכור לו חסד נעורים. בני העיירה ממנים את איל לדבר אל ליבה של הגברת זכנאסיאן ולנסות להפיק מכיסה נדבה. הגבירה, שהגיעה לעיר מלווה בפמליה משונה עד מאוד, שכוללת שני סריסים עוורים, ומצויידת בארון מתים ובפנתר נתון בכלוב, משוטטת איתו ביער בו חרטו את שמותיהם על גזע עץ, מתרגשת ומתלהבת ומסכימה לתרום לעיירה מילארד דולר, בתנאי אחד: שאיל יומת.


מבחינתה, קלייר מבקשת צדק. איל הכניס אותה להריון בנעוריה ואז זנח אותה, כשילד בבטנה, שיקר וברח. פרנסי העיירה נחרדים מן המחשבה שיעלו אחד מהם כקורבן בעבור בצע כסף. הם מסרבים להצעה בנחרצות ובקשיחות. אלא שהנחרצות והקשיחות מתחילות במהרה להתרכך. סיפור התרככותן הוא עלילתה האמיתית של "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמט השווייצרי. מדובר בשיעור מרהיב, מצחיק ועצוב, על כוחם של מנגנונים חברתיים: של הכחשה, של הצדקה, של התקרנפות, וגם, כמובן, על כוחו האדיר, המכלה כל, של האוברדראפט.


תיאטרון הבימה מוכה האוברדראפט בחר להפתוח דווקא עם ההצגה הזאת במשכנו החדש, שנוצץ נגד בתי הבטון של סדרות תרס"ט כמו היה היכל קבלות פנים למיליארדריות זקנות. לבסוף הוחלט להקדים את פתיחת הבניין ובכורת ההצגה, שנערכה בשישי בצהריים, איבדה משהו מהעוצמה שיועדה לה. זה מצויין, מכיוון שכך לא ניתן לחגיגיות לבלבל אותנו. בשישי בצהריים רואים הצגות בבהירות רבה, וביקור הגברת הזקנה היא הצגה נהדרת.


אילן רונן שביים נוהג במחזה כמו היה תלמידו של יבגני אריה שעלה על רבו. לאביזרים, לתפאורה ולתלבושות (מעשה ידי לילי בן נחשון וענת שטרנשוס) ניתן תפקיד בקידום העלילה שהוא כמעט שווה ערך לזה של המשחק. התוצאה היא סימפוניה מתוזמרת היטב ואפקטיווית של כלים תיאטרליים. לא אפרט כאן את ההברקות, כי כבר גוללתי כל כך הרבה מהעלילה, אבל בשלוש מילים: צפו לצבע הצהוב.


בתוך קאסט מוצלח שכולל את דב רייזר כראש העיר, את אהרון אלמוג כמורה וכמה מן הכשרונות הצעירים המבטיחים של הבימה, זורח יהורם גאון בתפקיד איל הביישן, שהופך לניצוד. האיש הזה, המוכר בעיקר כזמר, הוא שחקן אדיר. כמה רגש הוא מכניס בעולם הגרוטסקי שאותו ברא דירנמאט! מי שזכה לראות את "קזבלן" על הבמה, ידע זאת מזמן, אנחנו חזינו בגדולתו של גאון ב-”קרובים קרובים" וגילינו אותה מחדש ב-”נבלות". יהורם גאון, עוד לא שיחקת די, ואני ממתין בקוצר רוח להצגתך הבאה.


בתפקיד קלייר מופיעה גילה אלמגור. בשנים האחרונות נדמה שהמנעד הדרמטי של אלמגור הצטמצם במשהו. היא קולעת בתפקידים מסויימים מאוד. קלייר זכאנאסיאן הוא בדיוק אחד מהתפקידים האלה, ואלמגור אכן משתחלת לתוכו היטב, אבל זה לא לגמרי מספיק. אם קלייר מרושעת ואיל הוא עלה נידף, הכל טוב. אבל אם איל הוא אישיות מורכבת, כפי שהוא מופיע בגילומו של גאון, אסור לקלייר להיות סתם מרושעת. ספקותיה וחולשותיה חייבים לעלות אל פני השטח. אלמגור מתקרבת לכך אבל לא ממש מגיעה. היא לא באמת מותירה אותנו בתחושה של חסר, אבל גם לא מרעיפה עלינו מליארד דולר של משחק.


לסיום עולה השאלה הפוליטית. על מה המחזה הזה בעצם? באחת הסצנות האחרונות בגירסה זו טמן רונן התייחסות ישירה לנאציזם. היא עשויה בטעם והיא אפקטיווית, אבל "ביקור הגברת הזקנה" אינו עוסק רק בנאציזם. כל חברה נכונה לקבל את סבלם של אחדים אם מובטח לה שגשוג בתמורה, וחברתנו שלנו אינה יוצאת מן הכלל. הרב י"ל מגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, נטש את הארץ בשנת 1948, כשהבין שהגשמה כפשוטו של החלום הציוני תחייב חיים על החרב ואלימות בלתי פוסקת. מאז למדנו לקבל את העובדה שאנשים חיים תחת שלטון ישראלי ללא זכויות ולפעמים גם מתים ללא זכויות. לשם הקלת מצפונינו, למדנו להתמקד בעבירותיהם ולהתעלם משלנו. הכוונה לא רק לפלסטינים, אלא לכל המוחלשים במרחב הישראלי – ממבקשי המקלט של גן לוינסקי ועד לנוער בסיכון בקריות. כולם רק רוצים לחבל בשגשוגנו הרוגע. איך לכל הרוחות נפטרים מהם?


דירנמאט, שחי בליבה של אירופה, מיקם את המחזה בליבה של אירופה, כך שהקהל שצפה בבכורת המחזה בבאזל לא חש ריחוק מן הביקורת. אם ניתן לעצמנו לחוש ריחוק כזה, נבזבז את ההצגה. “ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה שבכוחו לייצר מוסר, הוא כלי חינוכי אמיתי, וסיומו הנוקב הוא מתנה אותה מעניק דירנמאט לאנושות שקל לה כל כך ללכת שולל.


"ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט, תיאטרון הבימה. ביים: אילן רונן. משתתפים: גילה אלמגור, יהורם גאון, רב רייזר, אהרן אלמוג, מיכאל כורש, אלכס אנסקי ואחרים. הביקורת הופיע לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: דיוקן המלכה אליזבת הראשונה.