פרידה מהבית הישן | "גן הדובדבנים" בתיאטרון החאן

זאת תהיה כנראה קידה אחרונה. מחבר שורות אלה פורש השבוע ממערכת העיתון ישראל היום ומפנה את מקומו לאוהבי תיאטרון אחרים. חיפשתי לי הצגה מושלמת לטור פרידה ומצאתי: תיאטרון החאן מעלה בימים אלה את "גן הדובדבנים.”

היא מושלמת משלוש סיבות. הראשונה: זוהי הזדמנות להסיר את הכובע בפני התיאטרון הירושלמי הצנוע ומלא הכשרון. לאורך כל תקופתי כמבקר "ישראל היום" החאן לא איכזב. כמה מהצגותיו היו חלשות מן האחרות, אבל זה פשוט כי האחרות היו כל כך נפלאות.

הסיבה השניה: גן הדובדבנים הוא מחזה מושלם. מי שיקרא אותו כמשל למצבנו כעם וכמדינה ייצא מן ההצגה המום מכוח הנבואה והביקורת של צ'כוב. ליובה ובני משפחתה מסתכנים באובדן אחוזתם הנפלאה וגן הדובדבנים שבגבה. אם יסכימו לאפשר את חלוקת הנכס, יוכלו לשמר את בעלותם, אבל הקשר הסנטימנטאלי למקום, לחפצים, לפנטזיה, מונע מהם לאמץ פשרה ולהציל את הבית.

ליאורה ריבלין מגלמת את ליובה, בעלת האחוזה הפזרנית, עדינת הנפש והמבולבלת. היא יוצרת ממנה דמות מוחשית ומובנת וזה נפלא. ארז שפריר עיצב את דמות אחיה לאוניד כהומוסקסואל מזדקן שובה לב. מיקי ג'ורביץ' ביים בחום ובעדינות. פרשנותו את רוח המחזאי היא הטובה מבין אלה שנראו על בימותינו בשנים האחרונות.

"גן הדובדבנים" הוא מחזהו האחרון של צ'כוב. טמונים בו אלמנטים סימבוליים המנבאים תיאטרון עתידי, שאת מחזותיו יחברו אחרים. אחד מהם הוא צליל של מיתר פוקע הנשמע מעל לגן, מבלבל את הדמויות ולא זוכה להסבר.

הצליל הזה הוא הסיבה השלישית לבחירה ב-"גן הדובדבנים". התיאטרון הישראלי הוא במיטבו כשצליל של מיתר פוקע מהדהד בו: כשמשהו מאי-השלמות של חיינו ניכר בו, טמון בתוך השלמות החווייתית שאותה מעניק רק התיאטרון. זה קורה כאן מדי פעם, ולא רק בחאן. יש למה להתגעגע.

הצגה על כלום | "אדם גייסט" בתיאטרון תמונע

"אדם גייסט" הוא מחזה קיומי שאפתני שזכה להכרה רבה בחו"ל. הוא אמור היה להיות אחד משיאי פרוייקט “העונה הגרמנית” הנפלא של תיאטרון תמונה ומכון גתה, אלא שבעיני מדובר דווקא בשפל.

מה הבעיה? הבעיה היא שכאשר הצגה קודרת אינה מתובלת בצל של הומור, מוחמצת גם קדרותה. הקהל לא יכול לקחת ברצינות את המימד הטראגי ללא קרס שיהדק את המימד הזה לחיים על כל מורכבותם. החיים, מה לעשות, אינם מלווים באנחה תמידית של מוזיקה אלקטרונית פסימית. להפך, הפסימיות שלהם מועצמת דווקא כשהיום בהיר.

גיבור "אדם גייסט" הוא תלמיד בחינוך המיוחד שמאבד את אימו, הוא מתגלגל לסמים, מבצע מעשה של פשע מיני אלים, מתגייס ללגיון הזרים ועוד ועוד. יש כאן הכל: מלחמה, משפחה, פשע, פדות ומחלה. הכל מלבד אהבה פשוטה. שוב מדובר בטעות. הצגה שמנסה להיות על הכל או אפילו כמעט על הכל הופכת בקלות להיות הצגה על כלום.

יותר מכל נזכרתי ביצירה "החומה" של פינק פלויד ובסרט שביים בעקבותיה אלן פארקר. גם כאן וגם שם מסופר סיפור של יתמות, התדרדרות נפשית, אלימות כלפי נשים ושותפות בארגון פשיסטי. אלא ש-”החומה" מיועדת מראש לבני הנעורים, ואילו אדם גייסט מוצגת בעטיפה שאפתנית יותר. יש בה התייחסויות לתולדות המלחמה בבלקנים ולפוליטיקה של אוסטריה העכשווית. פרוסה אחת מתוך השטרודל הזה היתה יכולה להיות חוייה. לנסות להאכיל את הקהל בכולו, זאת התגרות מיותרת.

לפחות עבודת התאורה והוידאו, רגעי תנועה מיוחדים ועבודת משחק יפה של נדב נייטס בתפקיד הראשי מפצים במשהו על ילדותיות היצירה עצמה. הם מחזקים את הרושם שמדובר במוצר בעייתי מיסודו ולא במשהו שהוחמץ במהדורה המקומית. מצד שני, הפקה אחרת אולי בכל זאת היתה מסוגלת לשחרר מאדם גייסט אמינות ובגרות רבה יותר. הטריק הוא כפי הנראה לקחת את המחזה עם קורט מלח ולא לחבק אותו חיבוק עז מדי.

לא חומר נפץ | "בחורים טובים" בתיאטרון בית לסין

שני חיילים ביצעו מעשה חמור. בעיני הציבור – מדובר במקרה מזעזע, בעוד ביחידתם, זוהי שיגרה. הם בסך הכל פעלו בהתאם לנוהל, נוהל לא כתוב אמנם, אבל מקובל. הפצ"ר מורה להעמידם לדין ודרמה של צדק או של אי צדק מתחילה.

זה קורה במציאות. זה קורה בארץ. זה קורה גם בתיאטרון, בהצגה "בחורים טובים". כאן הזירה היא אמריקאית מאוד. את המחזה חיבר המחזאי והתסריטאי המצליח ארון סורקין. גיבוריו הם חיילי מרינס וזירת התקרחשותו היא מחנה מפרץ גוואנטנמו שבקובה. קשה שלא לחשוב מה היה קורה אילו היה המחזה עובר "ישרול" ומועבר לבסיס של צה"ל. הוא היה הופך לחומר נפץ אמיתי.

בבית לסין לא רצו חומר נפץ, רצו עוצמה מסוג אחר. הם גייסו את משה קפטן כבמאי שיודע להעניק מימד בימתי עז ואת ליאור אשכנזי לתפקיד הקולונל שהורה או לא הורה על ביצוע ה-”נוהל". אשכנזי אכן מפיק לקראת סיום ההצגה רגע של עוצמה בימתית שרק לכבודו ראוי לבוא ולצפות בה ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש החמצה. היה כאן מקום לעוצמה אחרת.

"בחורים טובים" היא דרמת בית משפט. מורדי גרשון מגלם את הפרקליט שמונה לשני הנאשמים, הדס קלדרון היא פרקליטה צבאית המתעקשת להיות מעורבת בתיק, משוכנעת שמותו של חייל נגרם מפקודה שהגיעה מגבוה, לא מגחמה פתאומית של שני חבריו לחדר. כל אחד מהם מעניק הופעה מעניינת שהרבה בה נותר בלתי פתור, בעיקר בתחום מלחמת המינים, נושא טעון ורלוונטי יותר מכל מלחמות המרינס כולן.

בדרך כלל ממעט התיאטרון העכשווי לנהל דיאלוג עם המקצבים האפקטיוויים והלשון הנגישה של הוליווד ושל הטלוויזיה, וזה חבל. “בחורים טובים" מנהלת דיאלוג כזה אבל לא מעמידה את הרוח ההוליוודית במבחן וכמעט ולא מעניקה לה ערך מוסף תיאטרוני. מהנה לצפות בהצגה, כפי שמהנה לצפות בסרט (למשל “בחורים טובים” שבייר רוב ריינר לפי מחזהו של סורקין), אבל הצגת תיאטרון היא חוויה יקרה בהרבה מהשאלת די וי די, ראוי שתעניק לצופה יותר.

לב, עידון, אינטימיות | דיסטאנץ בצוותא תל אביב

למירי לזר יש לב. לב, הרי זה הדבר הראשון שמאפשר אמנות אמיתית. ליבה, כמו יתר אבריה, היה נתון במצב של סכנה. במהלך שנתיים התמודדה עם מחלה קשה וזו איימה עליהם. התמודדות היא דבר נוסף שמאפשר אמנות אמיתית: ללזר יש סיפור, סיפור על אתגר, סיפור על נצחון איטי שלא הושג בקלות.

דבר נוסף המאפשר אמנות אמיתית הוא עידון. דיסטאנץ, יצירה שלמרבה הצער לא ניתן איות עברי לשמה, היא יצירה מעודנת באמת. חמישה אמני תנועה ניצבים על הבמה, לבושים בלבן. שניים באו מתחום המחול, שניים מתחום המשחק ואחד מתחום תיאטרון התנועה. הם לבושים בלבן ומספרים סיפור שיכול להיות כמה סיפורים, שיכול להיות גם הסיפור שלי.

לזר יוצרת אמנות אמיתית כי היא טווה מציאות שכל אחד יכול לגעת בה. יש בה זכרון ותוגה, אהבה ושאלות זהות המתעוררות לאור דרמה גדולה בחיים. גיבורתה טובעת בתוך שימלתה ומגיחה ממנה שונה. משחק של נערות על חוף הופך לתמצית כל זכרון מתוק. הכל נמסר במסגרת של טיפול היפנוטי שהצופה מוצא בו את עצמו ואת היוצרת ואז מאבד ומוצא שוב.

כן, אין כאן מחול הישגי שעוצר את הנשימה בברק שלו (מלבד ברגעי הסיום ממש), אבל יש תוכן אדיר, יש לב. אנחנו חשים אינטימיות עם כל העומדים על הבמה ובייחוד עם דניאל גל בתפקיד המפתח. מזמן לא חשתי קירבה כזאת לאנשים שאינם משוחחים איתי והזדהות איתם.

הטריגר ליצירה היה דווקא עניין טכני. התאורן מאיר אלון רכש פנס מיוחד והודיע ללזר שהוא מעוניין לחנוך אותו על יצירה שלה. נפלא עד כמה הטכני והרגשי משתלבים כאן. קטעי וידאו ארט, משחקי תאורה ופסקול מוזיקאלי עשיר, חכם ומרגש מעניקים לשעה של דיסטאנץ נפח והופכים אותה להרבה יותר מסך כל דקותיה.

אבל לא מספיק | "תופעות לוואי" בתיאטרון חיפה

קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך עולה ולפתע הוא רואה מולו חבר ילדות. ידעתי שיונתן מילר היה לשחקן, ושהוא משחק בתיאטרון גשר ובזירות אחרות. היה נחמד לראות אותו על הבמה בחיפה, ומצד שני התעוררו בי מחשבות נוגות.
"תופעות לוואי" היא הצגה של "החיפאית" קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. זוהי מקלעת סיפוריהם של שמונה אנשים צעירים, תוצאת פרוייקט קבוצתי שתכניו נובעים מעולמם של שחקניו. אלמלא היה הפרוייקט אישי כל כך אולי לא הייתי חולק את מחשבותי הנוגות, אבל הוא כזה ואני מכיר את אחד מן השחקנים ויודע משהו על עושר עולמו ועל יוכלותיו. מילר הצטיין תמיד בהומור פיזי, ביצר מרדני ובעוצמות מיוחדות ומפתיעות. כל אלה מופיעים ב-"תופעות לוואי", אבל לא מספיק. מציאות חייהם של ישראלים עירוניים צעירים מופיעה ומתגלמת כאן, אבל לא מספיק. הכל חינני ומצחיק ומעניין, אבל לא מספיק.
אם אפשר להגיד נושא להצגה, הרי הוא הבטחון העצמי. ארבעה גברים וארבע נשים מתנסים למול עינינו במשברים שונים של בטחון. האחת מאובחנת כחולה בסרטן השד, אבל פוחדת להתמודד עם המציאות של מחלתה ולטפל בה, אחת מקבלת מחמאה הזוקפת את קומתה והיא שוגה בהזיות של אהבה. שניים מנסים את מזלם עם הבנות, אבל הם מלאים מתח זה מפני זה וסופם התכתשות אלימה (משכנעת ומוצלחת להפליא). אמנית מצליחה להביא את יצירתה לאירוע אמנותי ענק בברלין, אבל שם היא מתמלאת רגש געגוע וחולשה המונעים ממנה לנשוק לשמים.
כל זה יפה, אבל להצגה עצמה חסר הבטחון העצמי שיהפוך אותה למרתקת. "תופעות לוואי" יכולה היתה להרחיק לכת הרבה יותר, היא יכולה היתה לשחרר ברמות אחרות לחלוטין את יכולותיהן של שחקניה, למצוא עומק ולרגש באמת. קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך יורד והוא יודע שההצגה בה צפה עסקה כולה בו ובחולשותיו, ותוהה למה לא חידשה לו שום דבר.

גן עדן עכשיו | "פרדייז" בתיאטרון קליפה

יש תיאטרון טוב, יש תיאטרון נפלא, ויש תיאטרון קליפה. יש תיאטרון שכותבים עליו ביקורת ויש תיאטרון שכותבים עליו מכתב תודה.
תודה לכם, קליפות וקליפים. תודה שהכאבתם ללחיי מרוב צחוק, שהזכרתם לי מהו התענוג שבצפיה בסרטים מצויירים ובסרטים אילמים, במחול יצירתי ובקומדיה תיאטרלית צרופה וכל זה בשישים דקות שכמעט אין בהן טקסט ושאין בהן רגע אחד מיותר או מעושה.
ההצגה פרדייז מתרחשת מאחורי הקלעים של מופע בלט פומפוזי, המתאר את בריאת העולם. ה-”במה" נמצאת הרחק מעינינו ואנחנו מצויים בשוליים הלא רומנטיים, בין סולמות ופריטי תפאורה. כאן מתלבשים אלהים, האדם, חווה והנחש בחיפזון, בעוד פועל הבמה ניצב בשוליים הפונים ל-”במה", מנופף ביריעות בד כחולות כדי ליצור את אפקט "יום שני".
הדרמה של בריאת העולם מתגמדת לעומת האינטריגות של קבוצת השחקנים/רקדנים. פועל הבמה מתקנא בנחש על תפקידו החושני וזומם דרך לתפוש את מקומו. אלהים, שהוא גם הבמאי, מעורב רומנטית עם חווה, שהיא גם המנהלת האדמיניסטרטיווית של התיאטרון ואדם הנרקיסיסט מקפיד לתעד את עצמו במצלמה דיגיטאלית בסיום כל סצנה. הוא לא מרוצה מעלה התאנה שסופק למבושיו ומחליף אותו בחבצלת מים מצועצעת, בלי לשאול אף אחד.
זה מצחיק, זה יפה, זה מקורי וזה צומח הישר מתוך קרקע של עבודת צוות אותנטית ואהבת היצירה. לכל אחד מהשחקנים שעל הבמה יש חלק אחר ביצירה, אם זה עיצוב התפאורה או עריכת הפסקול. אני מנחש שאפילו הכלב הקטן והחמוד, המככב בתמונה הראשונה, תרם באופן נוסף להצלחת היצירה הזאת. תודה מקרב לב נמסרת גם לו.

טיוטה עגומה | "איחש פישר" בתיאטרון הקאמרי

זאת היתה טעות. לא טעות נוראה – כי אין שורה של חנוך לוין שהבמה לא תישא אותה, אבל טעות. המחזה איחש פישר לא נבחר על ידי לוין להיות מופק בימי חייו. הוא נמנה על כמעט שלושים יצירות כאלה, שמנהלי עזבונו של המחזאי מבקשים להפיק בזו אחר זו. זו טעות. לא כל המחזות מן העזבון נמנים על המיטב של לוין. עוד כמה איחש פישרים כאלה וזכרו יפגע ממש.
בראשיתו של המחזה עומד גיבורו, האיש ושמו איחש, ומשתין. “הקטן" שלו נושר לאסלה ונישא אל תוך הים. פישר, בגילומו של שמואל וילוז'ני, יוצא למסע בעקבות האבדה, מסע שמביא אותו, כמו את אברו, אל הים הפתוח ומשם אל ארמון נסיכות מונקו ואל אסלה מהודרת פי כמה.
וילוז'ני עושה עבודה יפה ומעניינת, אבל יש לו דמות של ממש לעבוד איתה. יתר הדמויות, בגילומם של קרן מור, אלברט כהן ואחרים, נראות כלקוחות מתוך טיוטה. השורות הנתונות בפיהן הן לויניות במהותן, אבל נטולות את הברק ואירוניה של מיטב מחזותיו של האיש. אם לוין ידוע בגרוטסקיות המאוזנת על ידי חוכמה עמוקה, חוש של תזמון ושנינות, כאן נשארת בעיקר הגרוטסקיות, מקושטת בקליפת תפוז מרה של תוגה קיומית.
ישנן שורות טובות, אבל הן ספורות. מפגש בין פישר לספן הנושא אותו למרחקים מלא בפיוט עדין. לרגע נדמה להם שהגיעו ליפן. ליפן? בלילה אחד? הם מקבלים את העובדה כמציאות, עד שמסתבר שהיפני שעל החוף הוא מהגר: מחזרה של פילגשו של המנצח הראשי בתזמורת הפילהרמונית של וינה.
ממתקים לויניים שכאלה צפים כאן בתוך הסחי, בין האסלות הנהדרות שעיצבה אורנה סמורגונסקי. המון מאמץ השקיעו הבמאי רוני פינקוביץ' וצוותו בנסיון להפוך את איחש פישר למחזה ראוי, אבל בסופו של דבר הוא מזכיר את המוטיב המרכזי בו: בדל מתהילתו של אדם שאבד בבית הכסא ונסחף איכשהו אל ארמון מונקו של התיאטרון הקאמרי.