עם כל הכבוד לסטנדרטי | סיכום פסטיבל תיאטרונטו

מחקרים העלו שככל שמראה פניו של אדם סטנדרטי יותר, כך הוא נחשב מושך יותר. ככל שהרווח בין עיניו וגודל חוטמו קרובים לממוצע, כך תגדל הפופולאריות שלו כמאהב.
ההצגה הזוכה בפסטיבל תיאטרונטו השנה, "רצח בכביש המהיר”, בביצוע אייל שכטר. עונה במשהו על הקריטריון הנ"ל. כן, מתוארת בה פגיעה נפשית קשה ואלימות נוראה: קרבן של התעללות בילדותו הופך לרוצח פסיכופאט בהווה, אבל הכל מתרחש בקליפורניה מרוחקת ולכן פחות מזעזעת. בסופו של דבר, זו הצגת אמצע: אלגנטית, קומוניקטיבית, מותחנית, טבעי שזכתה.
אהבת התיאטרון מחייבת למשוך את העין אל הצגות מאתגרות יותר שעלו במסגרת אותו פסטיבל. האחת, אולי המאתגרת והמעניינת מכולן, היא "אבאדי" של עמיקם לוי. לוי מגיע כביכול באיחור להצגה מעניין משפחתי בירושלים – אביו מצוי בבית חולים. הוא מתנצל בפני הקהל ומשתדל להתעלם מאחותו המתקשרת אליו. חמש דקות לתוך ההצגה הוא נכנע ועונה. האחות מדווחת שהאב נפטר.
במקום לשמוע סיפור על יחסים בין אב דתי מסוגר לבין בנו ההומוסקסואל, אנחנו מצויים במחיצת הבן כשהוא חווה את האבדן, עובר מהרהור לצחוק היסטרי ומזכרון להסחת דעת. לוי מוכרח לנסות ולפתור משהו ממה נותר בינו לבין אביו לפני שייצא להיות במחיצת המשפחה. אנחנו עושים את זה איתו, צוחקים, שרים, מחבקים, מתפלצים לפעמים מן ההומור המוחצן שלו אבל מבינים אותו היטב.
הצגות יחיד הן הצגות לשחקן אחד, אבל לפחות לשתי דמויות. בריאתה של הדמות הנעדרת על פני הבמה היא אחד מן הדברים ההופכים את המדיום למרתק. עבור לוי, האתגר גדול במיוחד. האב המסוגר לא העניק די מעצמו לבנו. לוי משתמש בקהל עצמו כדי למלא את החסר, כפי שהשתמש באהבת של גברים אחרים כדי למלא את מקום אהבתו של אביו. התוצאה היא הצגה חזקה, ייחודית ובלתי נשכחת.
בהצגה "צדק תרדוף" שחיברה יוספה אבן שושן, הדמות הנעדרת היא דווקא זו של הבן המתפקר. האב הדתי, מתנחל מגוש עציון, הוא הניצב מולנו על הבמה. בנו נותר שומר מצוות, אבל פנה שמאלה והצטרף לאנרכיסטים נגד הגדר. במהלך התפרעות ששותפים לה חיילים, פעילי שמאל, פלשתינאים ומתנחלים, הוא נהרג.
כמו באבאדי, גם כאן מתמודד אדם חי עם זכרו של יקיר מת. גם כאן נמצאו השניים משני צידיו של מתרס עצום. שי זביב, בתפקיד האב היוצא לנקום את מות בנו, אינו נעזר בקהל, ההצגה אינה יוצאת פיזית את גבולות הבמה, אבל היא כבר מצויה מחוץ לה. יוצריה הצליחו לקחת מציאות שכולנו עסוקים בה ולהאיר אותה באור חדש, אנושי וכובש. זו אינה הצגה אוואנגארדית או חדשנית, אבל היא כן שונה, פשוט כי היא מלמדת אותנו משהו חשוב.
"צדק תרדוף" זכתה בציון לשבח משופטי הפסטיבל. ההצגה הנוספת שזכתה בצל"ש: “יציאת מצריים" של האחיות חגית בודנקין ואסנת זיביל, ראויה לו אף היא. זה היה המונולוג הנשי היחיד בפסטיבל והיחיד שנגע ביחסי אם ובת, נוכח העדרו של האב במלחמה. כאן שכן הייחוד דווקא באיפוק. זיביל יושבת בכסאה במשך כמעט מחצית ההצגה. כעבור כחצי שעה היא קמה סוף סוף וכחלוף עוד שתי דקות בועטת בכסא בהתפרצות של רגש. עם כל הכבוד ליופיים של תווי פנים סטנדרטיים, זה תיאטרון.

צעיר לטוב ולרע | "מישהו ימות בסוף" בתיאטרון הבימה

כל כך הרבה פעילות צעירת מתחוללת במגרת תיאטרון הבימה. שממש חבל שהתיאטרון לא מכנה את קבוצות הצעירים השונות שלו פשוט בשם "הבימה" ואת יתר התיאטרון מכנה "קבוצת הקשישים". רוח צעירה היא כוח אדיר בתיאטרון, וטוב לראות שהיא מנוצלת ומתועלת.
מצד שני: כשרונות צעירים זקוקים להכוונה ולעיתים לריסון. במקרה של "מישהו ימות בסוף", המופקת מחוץ למסגרת קבוצת הצעירים הרשמית של התיאטרון, ניתן למאור זגורי הכשרוני לביים את מחזהו שלו, הרהור כמעט מופשט בבדידות ובתלות שבחיינו. אני נוטה להאמין שבמאי מן החוץ היה מקפד את היצירה של זגורי בלפחות 20% ומהדק אותה. מעשה כזה היה בגדר אקט של אהבה: כלפי המחזה, כלפי השחקנים הצעירים המככבים בו וכלפי הקהל.
זגורי מציג את סיפורן של שש דמויות: לולי החשפנית ואחותה ניקו בעלת הדמיון המפותח, ג'ו הלוקה בנפשו ואחיו הרגשן אדם, ירדנה המטפלת באביה הקשיש ובעלה הלא יוצלח בנצי. סיפורם של כל אלה מסופר כמערכת של דואטים. בכל פעם מוצגת אינטראקציה בין שתים מהדמויות ומדי פעם מתערבבים הזוגות. יש בדינמיקה הזאת קצב, יש בה סקסיות, ובזכות הפסקול המוזיקאלי הנפלא שערכה מירי לזר (בעיני הכוכבת האמיתית של ההצגה), יש בה כח תיאטרלי.
בדברים הללו מתבטא יופיה הצעיר של ההפקה, אבל היא צעירה לטוב ולרע. העלילה מפורקת יפה לסיפורונים ונתונה במרחב מיוחד העשוי משבצות משבצות, אבל ההשראות הקולנועיות לרעיונות אלה בולטות מדי, בין אם באו מסרטי אינדי אמריקניים ואם מן הקולנוע האירופאי. יש בהצגה כשרונות ממשיים, בולטים במיוחד דניאל סבג בתפקיד ג'ו ויפית אסולין כירדנה, אבל איכויותיהם אובדות לעיתים בשאפתניותו של המכלול. זגורי מנסה לתפוש את העולם כולו. הוא יכול היה לרתק פי כמה אילו הסתפק בלתפוס רק יבשת אחת או שתיים.