כל כך הרבה פעילות צעירת מתחוללת במגרת תיאטרון הבימה. שממש חבל שהתיאטרון לא מכנה את קבוצות הצעירים השונות שלו פשוט בשם "הבימה" ואת יתר התיאטרון מכנה "קבוצת הקשישים". רוח צעירה היא כוח אדיר בתיאטרון, וטוב לראות שהיא מנוצלת ומתועלת.
מצד שני: כשרונות צעירים זקוקים להכוונה ולעיתים לריסון. במקרה של "מישהו ימות בסוף", המופקת מחוץ למסגרת קבוצת הצעירים הרשמית של התיאטרון, ניתן למאור זגורי הכשרוני לביים את מחזהו שלו, הרהור כמעט מופשט בבדידות ובתלות שבחיינו. אני נוטה להאמין שבמאי מן החוץ היה מקפד את היצירה של זגורי בלפחות 20% ומהדק אותה. מעשה כזה היה בגדר אקט של אהבה: כלפי המחזה, כלפי השחקנים הצעירים המככבים בו וכלפי הקהל.
זגורי מציג את סיפורן של שש דמויות: לולי החשפנית ואחותה ניקו בעלת הדמיון המפותח, ג'ו הלוקה בנפשו ואחיו הרגשן אדם, ירדנה המטפלת באביה הקשיש ובעלה הלא יוצלח בנצי. סיפורם של כל אלה מסופר כמערכת של דואטים. בכל פעם מוצגת אינטראקציה בין שתים מהדמויות ומדי פעם מתערבבים הזוגות. יש בדינמיקה הזאת קצב, יש בה סקסיות, ובזכות הפסקול המוזיקאלי הנפלא שערכה מירי לזר (בעיני הכוכבת האמיתית של ההצגה), יש בה כח תיאטרלי.
בדברים הללו מתבטא יופיה הצעיר של ההפקה, אבל היא צעירה לטוב ולרע. העלילה מפורקת יפה לסיפורונים ונתונה במרחב מיוחד העשוי משבצות משבצות, אבל ההשראות הקולנועיות לרעיונות אלה בולטות מדי, בין אם באו מסרטי אינדי אמריקניים ואם מן הקולנוע האירופאי. יש בהצגה כשרונות ממשיים, בולטים במיוחד דניאל סבג בתפקיד ג'ו ויפית אסולין כירדנה, אבל איכויותיהם אובדות לעיתים בשאפתניותו של המכלול. זגורי מנסה לתפוש את העולם כולו. הוא יכול היה לרתק פי כמה אילו הסתפק בלתפוס רק יבשת אחת או שתיים.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
מגניב..
השבמחק