מעורר | "אביב מתעורר" בתיאטרון בית ליסין

הקהל יבוא ל-”אביב מתעורר" כדי לראות את נינט טייב בתפקידה הראשון על הבמה. הוא יצא ברווח כפול ומכופל. כן, נינט כאן, היא לחלוטין במיטבה ומלבדה מתגלה צוות נפלא של יוצרים צעירים שהעלו הפקה מרשימה ומענגת.
נתחיל מהסטארית. אלמלא בורכה טייב בכשרון משחק, לא היתה הזמרת שהיא. יש בה מעט עודף מודעות עצמית של שחקנית טריה, אבל אין טבעי מזה. מבעד לו מתגלה הכשרון. בתפקידה כוונדלה בת השש עשרה היא מביעה תום עלומים וטינאטייג'ריות משכנעת. זמרתה מעודנת ונהדרת והכריזמה הבימתית שלה נותרת עם הצופה אחרי ירידת המסך.
קבוצת הצעירים של בית ליסין היא אנסמבל משגע שמתמודד כאן בהצלחה עם אתגר. המחזה "אביב מתעורר" סיפורה של קבוצת נערים המגלה במשך שנת לימודים אחת את המיניות, את הבדידות, את המרד ואת המוות, חובר בגרמניה של סוף המאה התשע עשרה. בראשית האלף הנוכחי הפכו אותו צמד יוצרים אמריקנים למחזמר רוקנרולי.
הפקה עילגת עלולה להדגיש את הניגוד שבין שיעורי הלטינית לסלנג העכשווי. במקרה של בית ליסין, המימד המיושן והמימד המחושמל מתמזגים היטב, בין היתר בעזרת קצת הומור ורוח שטות. אתגר אחר טמון במיניות הרבה שבמחזה וגם כאן נרשם נצחון. “אביב מתעורר" של בית ליסין הוא הצגה אירוטית במובן הטוב ביותר של המילה, ללא וולגאריות אבל גם ללא מבוכה.
כל אשר על המוסיקה: הלהקה שעל הבמה, דוקי עצמון שעל ההדרכה הקולית ומעצב הסאונד איציק פריד, הופכים את החוויה לכדאית ביותר עבור האוזניים. עידו ברטל חמוד ומדוייק בתפקיד הגברי הראשי. רויטל זלצמן מתבלטת כזמרת ודניאל אפרת, בתפקיד בחור המפנטז על מורתו לפסנתר, חיבר גם את הנוסח העברי. אביבם של אלה ושל חבריהם ליצירה בהחלט מתעורר עכשיו.

עניין של ציפיות | "לילה בתל-אביב" בצוותא

תיאטרון הוא עניין של ציפיות. מי שבא לראות קברט פוליטי והגיע בטעות ל-”רומיאו ויוליה" עלול להתאכזב למרות גדולתו של שייקספיר. כשהציפיה היא לחוויה מעמיקה וההצגה מתגלה כקלילה במיוחד, האכזבה כמובן רבה עוד יותר.
שלושת המערכונים המרכיבים את "לילה בתל-אביב" נכתבו על ידי חנן פלד, התסריטאי המיתולוגי של זהו זה. מי שיצפה לפגוש שוב בהומור הזהו-זהי, ימצא אותו שם. הוא שם, ובמת התיאטרון, שרוב המביטים בה הם מבוגרים, מאפשרת לו להגיע למקומות נועזים יותר. המערכון הראשון דווקא מתון יחסית. הוא מתרחש במחלקת היולדות של בית חולים תל-אביבי שם נפגשים אב טרי, מושבניקית גמלונית ומוקיון מסתורי. בין הדמויות קיים קשר סמוי וחשיפתו פותחת את הפן הקומי של ההגה כולה.
גם המערכון השני נסמך על סוד. זוג השב מחתונתו פוגע במכוניתו בפושט יד ואוסף אותו אל סוויטת הכלולות שלו. האם מדובר במקרה? אולי פושט היד אינו אלא מתחזה, שאחד מן הנשואים הטריים שותף לסודו.
המערכון השלישי כבר אינו קומדיה של טעויות ושל סודות. שוב אנחנו בבית חולים, הפעם בחדר בו מתבצעות נתיחות שלאחר המוות. פלד משתולל עם הפוטנציאל הגראפי של המיקום. הטרילוגיה שתחילתה בלידה, המשכה באהבה וסופה במוות נגמרת בהילולה של הומור מקאברי.
זה לא נורא, כי גם תיחכומם היחסי של שני המערכונים הראשונים הוא יחסי בלבד. גם "זהו זה" עם קורט נוסף של פלפל חריף אינו בהכרח תיאטרון במיטבו. למה לצפות אם כן? צפו להצגת פאן חביבה, טלוויזיונית ומעט מגושמת. יתרונה העיקרי בשחקניה הצעירים - פיני טבגר, גיא לואל ודניאלה וירצר שלובשים ופושטים זהויות מול עינינו ולוקחים את הקומדיה בדיוק כמו שצריך לקחת אותה: בקלילות.

שבשבת צהובה | "אירוסין במנזר", אופרה אורחת

לפעמים די במילת מפתח אחת והכל נאמר בה. במקרה של "אירוסין במנזר" המילה הזאת היא "קלילות".
הקלילות מופיעה מיד עם עלות המסך. בית האופרה על שם סטניסלבסקי הגיעה ממוסקבה עם מטען של שבשבות, חלקת קטנות, חלקן מונומנטאליות, כולן מסתובבות ברוח הקלילה למגע לחיצת אצבע מאחורי הקלעים.
מתחת מופיעות הדמויות: דון ז'רום, איש סביליה, מבקש להשיא את בתו היפה לואיזה לרוכל הדגים העשיר מנדוזה. מנדוזה מעוניין בהחלט, אלא שללואיזה יש, מן הסתם מחזר רומנטי עם גיטרה... הסיפור הרגיל, הקליל, מתחיל להתגלגל.
הוא לא רגיל לחלוטין. בקומדיות האיטלקיות של הרנסאנס היה מופיע ארלקינו ופותר את הבעיות עבור זוג האוהבים. ברוח השוויונית של ברית המועצות, בה הולחנה האופרה, רוזינה ובת לוויתה הן שרוקחות תרמית ומבשלות את הסוף הטוב. גם המוזיקה לא רגילה כמובן. פרוקופייב מיזג את יסודות המוזיקה של המאה העשרים עם מלודיות מצמררת. איש לא עשה זאת כמוהו.
בהפקה המתארחת בבית האופרה של תל אביב נושבת הקלילות מן הבמה אל התזמורת ומשם שוב אל הזמרים. אפשר לנגן את "אירוסין במנזר" בכובד ראש רב יותר, אבל זוהי הדרך הנכונה. הבמאים לודמילה נלטובה ואלכסנדר טיטל חיפו על העדרו של ארלקינו. הם מילאו את הבמה בליצנים שותקים ולא רק בהם – גם בנות ים, אמודאים, עובדי רשות הדואר וכבאים מפזזים עליה ומוסיפים לחזיון הפסיכודלי.
לרגעים המחזה מזכיר את "צוללת צהובה", אבל עם כל הכבוד ללנון ומקרטני, בעוצמות האופראיות הם לא נגעו מעולם. רומן אוליובין כמנדוזה היה הזמר הגברי המצטיין בקאסט בו זכיתי לחזות, והצוות הנשי היה מרשים כולו. יפה במיוחד היה להתרשם מיכולת ההבעה והמשחק של כולם. רוחו של סטניסלבסקי אכן שורה על בית האופרה הזה ומאחורי הקלילות הרבה מסתתרים עומק והשקעה.

משפחה חמה מדי | "ולנטינו" בתיאטרון בית ליסין

מלודרמה משפחתית בכיכובו של זאב רווח? אלה הן מילים שפונות לקהל מסויים מאוד. חבל שכך, כי "ולנטינו" היא הצגה שבכוחה לשבות קהלים רבים. אמנון לוי ורמי דנון יצרו משפחה ישראלית נורמאלית לכאורה, כולל שותפות באיטליז ודלת תריסול המובליה לחצר רוגעת, ואז פירקו אותה לגורמיה באכזריות של מחזאים אמיתיים.
אביהם של אורנה ובצלאל, אברהם, עקר לארגנטינה כשהיו ילדים. כעבור ארבעים שנה שולח לו בצלאל מכתב. הוא מבקש מן האב לבצע בדיקת דם שתבהיר לו מה הרקע לפגמים המולדים מהם סובל בנו, ובעצם תבהיר לו ולאשתו רחל מהי מידת הסכנה שבלידת ילד נוסף. במקום לשלוח את תוצאות הבדיקות, מופיע האב בחצר בנו וכלתו, שד מן העבר, שלד מן הארון וידית הפותחת את קופסת הפנדורה המשפחתית.
באופן מוזר, אברהם שהיה לאלברטו אינו הטיפוס הבוגדני והנורא שהפך להיות בתודעה המשפחתית. הוא ג'נטלמן מבוגר מקסים. רווח נופח בו חיים יפים גם אם מסוגננים סגנון יתר. דמות אחרת שנהנית מקסם מופלג היא זו של יוסי, בעלה הפייסן של אורנה, בגילומו של שמעון מימרן.
ככל שהעלילה מסתבכת, כך הופכת מתיקותו המופלגת של יוסי נחוצה יותר, גם לבני המשפחה וגם לנו שבקהל. יהיו שיאמרו שהמחזאים לוי ודנון הפליגו הרחק מדי. שהם מחפשים את הדרמה במקומות נגישים ואפילו זולים. אפשר באותה מידה לומר שהם שואבים אותה ממסורת הטרגדיה היוונית ומהפחדים הקמאיים ביותר שלנו. בכל מקרה, זה עובד.

עם כל הכבוד לסטנדרטי | סיכום פסטיבל תיאטרונטו

מחקרים העלו שככל שמראה פניו של אדם סטנדרטי יותר, כך הוא נחשב מושך יותר. ככל שהרווח בין עיניו וגודל חוטמו קרובים לממוצע, כך תגדל הפופולאריות שלו כמאהב.
ההצגה הזוכה בפסטיבל תיאטרונטו השנה, "רצח בכביש המהיר”, בביצוע אייל שכטר. עונה במשהו על הקריטריון הנ"ל. כן, מתוארת בה פגיעה נפשית קשה ואלימות נוראה: קרבן של התעללות בילדותו הופך לרוצח פסיכופאט בהווה, אבל הכל מתרחש בקליפורניה מרוחקת ולכן פחות מזעזעת. בסופו של דבר, זו הצגת אמצע: אלגנטית, קומוניקטיבית, מותחנית, טבעי שזכתה.
אהבת התיאטרון מחייבת למשוך את העין אל הצגות מאתגרות יותר שעלו במסגרת אותו פסטיבל. האחת, אולי המאתגרת והמעניינת מכולן, היא "אבאדי" של עמיקם לוי. לוי מגיע כביכול באיחור להצגה מעניין משפחתי בירושלים – אביו מצוי בבית חולים. הוא מתנצל בפני הקהל ומשתדל להתעלם מאחותו המתקשרת אליו. חמש דקות לתוך ההצגה הוא נכנע ועונה. האחות מדווחת שהאב נפטר.
במקום לשמוע סיפור על יחסים בין אב דתי מסוגר לבין בנו ההומוסקסואל, אנחנו מצויים במחיצת הבן כשהוא חווה את האבדן, עובר מהרהור לצחוק היסטרי ומזכרון להסחת דעת. לוי מוכרח לנסות ולפתור משהו ממה נותר בינו לבין אביו לפני שייצא להיות במחיצת המשפחה. אנחנו עושים את זה איתו, צוחקים, שרים, מחבקים, מתפלצים לפעמים מן ההומור המוחצן שלו אבל מבינים אותו היטב.
הצגות יחיד הן הצגות לשחקן אחד, אבל לפחות לשתי דמויות. בריאתה של הדמות הנעדרת על פני הבמה היא אחד מן הדברים ההופכים את המדיום למרתק. עבור לוי, האתגר גדול במיוחד. האב המסוגר לא העניק די מעצמו לבנו. לוי משתמש בקהל עצמו כדי למלא את החסר, כפי שהשתמש באהבת של גברים אחרים כדי למלא את מקום אהבתו של אביו. התוצאה היא הצגה חזקה, ייחודית ובלתי נשכחת.
בהצגה "צדק תרדוף" שחיברה יוספה אבן שושן, הדמות הנעדרת היא דווקא זו של הבן המתפקר. האב הדתי, מתנחל מגוש עציון, הוא הניצב מולנו על הבמה. בנו נותר שומר מצוות, אבל פנה שמאלה והצטרף לאנרכיסטים נגד הגדר. במהלך התפרעות ששותפים לה חיילים, פעילי שמאל, פלשתינאים ומתנחלים, הוא נהרג.
כמו באבאדי, גם כאן מתמודד אדם חי עם זכרו של יקיר מת. גם כאן נמצאו השניים משני צידיו של מתרס עצום. שי זביב, בתפקיד האב היוצא לנקום את מות בנו, אינו נעזר בקהל, ההצגה אינה יוצאת פיזית את גבולות הבמה, אבל היא כבר מצויה מחוץ לה. יוצריה הצליחו לקחת מציאות שכולנו עסוקים בה ולהאיר אותה באור חדש, אנושי וכובש. זו אינה הצגה אוואנגארדית או חדשנית, אבל היא כן שונה, פשוט כי היא מלמדת אותנו משהו חשוב.
"צדק תרדוף" זכתה בציון לשבח משופטי הפסטיבל. ההצגה הנוספת שזכתה בצל"ש: “יציאת מצריים" של האחיות חגית בודנקין ואסנת זיביל, ראויה לו אף היא. זה היה המונולוג הנשי היחיד בפסטיבל והיחיד שנגע ביחסי אם ובת, נוכח העדרו של האב במלחמה. כאן שכן הייחוד דווקא באיפוק. זיביל יושבת בכסאה במשך כמעט מחצית ההצגה. כעבור כחצי שעה היא קמה סוף סוף וכחלוף עוד שתי דקות בועטת בכסא בהתפרצות של רגש. עם כל הכבוד ליופיים של תווי פנים סטנדרטיים, זה תיאטרון.

צעיר לטוב ולרע | "מישהו ימות בסוף" בתיאטרון הבימה

כל כך הרבה פעילות צעירת מתחוללת במגרת תיאטרון הבימה. שממש חבל שהתיאטרון לא מכנה את קבוצות הצעירים השונות שלו פשוט בשם "הבימה" ואת יתר התיאטרון מכנה "קבוצת הקשישים". רוח צעירה היא כוח אדיר בתיאטרון, וטוב לראות שהיא מנוצלת ומתועלת.
מצד שני: כשרונות צעירים זקוקים להכוונה ולעיתים לריסון. במקרה של "מישהו ימות בסוף", המופקת מחוץ למסגרת קבוצת הצעירים הרשמית של התיאטרון, ניתן למאור זגורי הכשרוני לביים את מחזהו שלו, הרהור כמעט מופשט בבדידות ובתלות שבחיינו. אני נוטה להאמין שבמאי מן החוץ היה מקפד את היצירה של זגורי בלפחות 20% ומהדק אותה. מעשה כזה היה בגדר אקט של אהבה: כלפי המחזה, כלפי השחקנים הצעירים המככבים בו וכלפי הקהל.
זגורי מציג את סיפורן של שש דמויות: לולי החשפנית ואחותה ניקו בעלת הדמיון המפותח, ג'ו הלוקה בנפשו ואחיו הרגשן אדם, ירדנה המטפלת באביה הקשיש ובעלה הלא יוצלח בנצי. סיפורם של כל אלה מסופר כמערכת של דואטים. בכל פעם מוצגת אינטראקציה בין שתים מהדמויות ומדי פעם מתערבבים הזוגות. יש בדינמיקה הזאת קצב, יש בה סקסיות, ובזכות הפסקול המוזיקאלי הנפלא שערכה מירי לזר (בעיני הכוכבת האמיתית של ההצגה), יש בה כח תיאטרלי.
בדברים הללו מתבטא יופיה הצעיר של ההפקה, אבל היא צעירה לטוב ולרע. העלילה מפורקת יפה לסיפורונים ונתונה במרחב מיוחד העשוי משבצות משבצות, אבל ההשראות הקולנועיות לרעיונות אלה בולטות מדי, בין אם באו מסרטי אינדי אמריקניים ואם מן הקולנוע האירופאי. יש בהצגה כשרונות ממשיים, בולטים במיוחד דניאל סבג בתפקיד ג'ו ויפית אסולין כירדנה, אבל איכויותיהם אובדות לעיתים בשאפתניותו של המכלול. זגורי מנסה לתפוש את העולם כולו. הוא יכול היה לרתק פי כמה אילו הסתפק בלתפוס רק יבשת אחת או שתיים.

לך על זה | "המתאבד" באנסמבל הרצליה

ביקורת התאטרון האכזרית ביותר בתולדות העיתונות העברית היא גם הקצרה ביותר. המבקר חיים גמזו שב מן ההצגה "סמי ימות בשש" מאת קן יוז האנגלי. הוא הקליד במכונת הכתיבה שבעיתונו חמש מלים בלבד: “לדידי, יכול היה למות בחמש".
אמש, בתאטרון הרצליה, חשתי הזדהות מסויימת עם גמזו. מרגע תחילת ההצגה "המתאבד" ציפיתי בקוצר רוח שהאיש יתאבד כבר. כמו במקרה של גמזו, אין ממש צורך להכנס לפרטים. די למשוך בכתף. לא היה שחקן מסויים שמשחקו חיבל בחוויה. נראה היה שההצגה כולה נוצרה ללא כל התייחסות לקהל וללא כל שאיפה להפיק ממנו הזדהות. כשאין הזדהות, התאטרון משמים, ומה אכפת לנו מי מת ואיך?
ברוסיה של שנות העשרים, בה נכתב המחזה, הוא וודאי היה מעורר הזדהות רבה אילו הוצג (הוא נגנז עד לשנות השבעים, מסיבות פוליטיות). סמיון סמיונוב המובטל מבקש לקחת את נפשו בידו. הידיעה עושה לה כנפיים וכל מיני בעלי אינטרסים תובעים שיודיע שהתאבד "בשבילם". יש כאן עקיצות כלפי הליברליזציה של המשק הרוסי בשלהי ימי לנין, מהלך פוליטי שהקהל הישראלי אינו בקיא בו. אפשר היה לקשור אותו לבעיות אבטלה המוכרות לנו, או לפחות לעשות אותו אוניברסאלי, אבל הבמאי אורי פסטר העדיף להעתיר קלישאות רוסיות, החל בריקודי "קלינקה" וכלה במילה הגסה מאוד "יופטפויומאט". אם יועלה בחו"ל מחזה של חנוך לווין כשכל דמויותיו חובשות כובעי טמבל ומדי פעם פולטות “כוס-אמק!” ילכו תכניה לאיבוד.
במיוחד בתחילת ההצגה, האנרגיות על הבמה מעושות וצורמניות, כאילו ידעו השחקנים שהקהל יהיה אדיש לגורלם והחליטו לעשות נסיון נואש לגייס את תשומת ליבו באמצעות הגברת הווליום. בחלק השני הרוח רגועה מעט יותר, אבל זה כבר אבוד. סמיון סמיונוב מתייצב מול שועי רוסיה ואקדח בידו בסביבות השעה עשר. כבר זמן רב קודם לכן פשפש הקהל בכיסיו בחיפוש אחר אקדח כזה.