בתוכניית ההצגה "השחף" מתראיין הבמאי רמי הויברגר. הוא נשאל שם: “למה לעשות את 'השחף' היום?” ומשיב: “מאותה הסיבה שצריך לעשות את בטהובן ואת באך וללכת לראות את המונה ליזה בלובר או כל יצירה קלאסית אחרת. עומק היצירות הללו הופך אותן לאלמותיות ולבסיס שדרכו אפשר תמיד למצוא את עצמך.”
לא לגמרי נכון להשוות יצירת תאטרון דינאמית לציור סטאטי כמו המונה ליזה, שניתן רק לחזות בו ולא להחיות אותו. כאן טמונה הבעייתיות שבהפקה הזאת, שאינה פורשת כנפיים. זה מוזר משום שבאמת לא חסר כאן כלום. צוות השחקנים נהדר, והדבר אמור גם בהויברגר עצמו, שצר דמות מעיקה ונהדרת מזו של הסופר והמאהב הסדרתי טריגורין. אסנת פישמן קודחת לצידו כשחקנית ההולכת ודוהה אירינה. דנה איבגי שובה כנינה, השחקנים בדמויות הקטנות יותר כולם נהדרים ובכל זאת, משהו חסום.
"השחף" מספר על מפולת דומינו של אהבות נכזבות, אהבתה של מאשה לקוסטיה, אהבתו של קוסטיה לנינה ואהבתה של נינה לטריגורין, בו מאוהבת גם אירינה. צ'כוב לא עשה להולכים בעקבותיו חיים קלים. דרוש מאמץ רב כדי להחיות מערכות רגשיות רבות כל כך על הבמה. זהו אתגר שמקוריות עשויה לסייע לעמוד בו, וכאן היא דלה במקצת. הרי רק לא מזמן ראינו, בהפקת "הדוד וניה" בתאטרון בית ליסין, חליפות בהירות, וסטים ושפמים. שם נשענה ההצגה על הכריזמה התאטראלית של ששון גבאי. כאן מחפשים הצופים אחר מרכז להתלות בו.
יהיו שימצאו אותו, אין ספק, אולי בעדינותה של אבגי או בבערתה של פישמן, אולי ברגע הסיום הגאוני, שאינו מוחמץ, אבל במחזה שגיבורו הטראגי הוא מחזאי צעיר ובלתי מתפשר, שיש בו הרבה עיסוק בתאטרון, בחדשנות ובהעזה הדרושה להגשים חלומות (גם אם הם חלולים) ולשבור סדרי עולם, אפשר להרחיק עוד לכת ובכך להעניק כיוון. מרסל דושאן צייר למונה ליזה שפם. הויברגר יכול היה להרשות לעצמו לצבוע עוד כמה נוצות של של השחף.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה