החופש הגדול | "תעלולי סקפן" בתיאטרון החאן

שוב אנחנו נוכחים שאכסניה ישנה לעולי רגל בירושלים היא אולם התיאטרון הישראלי שהכי משתלם לפסוע לתוכו. החאן מהתל ביתר התאטראות הרפרטוארים הגדולים והממומנים יותר ממש כפי שסקפן, המשרת הפרחח אותו הגה מולייר, מהתל באדונו ובאדון חברו.
קשה לדמיין מחזה קליל יותר מאשר "תעלולי סקפן". גיבורו, ארלקינו קלאסי, נקרא לעזרת שני צעירים מאוהבים. האחד נישא בהחבא לנערה אביונה, ימים ספורים לפני שהגיע העירה אביו, מלווה בשידוך הולם יותר עבורו. השני נשבה בינתיים בקסמיה של צועניה. אבותיהם של השניים, שניהם "פנטלונים" אשמאים, במיטב האיפיון של הקומדיה דלארטה, הולכים שולל אחרי שקריו של המשרת גם כשהם מופרכים ומגוחכים לחלוטין.
הבמאי אודי בן משה ומעצבת הבמה פרידה קלפהולץ-אברהמי הוסיפו לקלילות הזאת ערך מוסף: אמירה על תיאטרון וחופש. הבמה, שכל כולה מרובע לבן שטוף אור, היא חלל פתוח שלדמויות ניתן לנוע לתוכו ומחוצה לו בחופשיות. אין אחוזה של זה או אחוזה של זה. יש במה והיא כל העולם, כולל עולם הדמיון. כאשר דמות מספרת סיפור, הוא מתרחש במקביל על פני הריבוע, במעין שחזור-תקציר מבדר להפליא.
בכלל, כל העניין מבדר להפליא. בן משה ושחקניו מזכירים לנו שוב שתיאטרון יכול להיות כיף. הם עשו זאת לאחרונה בהצגה "הקסם הגדול" הנפלאה. הם עושים זאת שוב. ויטלי פרידלנד אנרגטי ושובה בתפקיד הראשי, אריה צ'רנר ויהויכין פרידלנדר מעצבים שני פטריארכים שונים בתכלית זה מזה ומבדחים איש בדרכו בעוד נילי רוגל מבצעת מונולוג בלתי נשכח שכולו נאמר מתוך צחוק היסטרי.
כולם מתמודדים עם קלאסיקה כפולה: המקור של מולייר והתרגום של אלתרמן. אם יש בהצגה ליקוי, הוא ברמה הלשונית. השפה האלתרמנית "רועננה" מעט והפכה בלתי אחידה, אבל אי אפשר לומר שזה לא עובד. זה עובד, הכל עובד, כמו שסקפן עובד בהצלחה על כל פרצוף נפוח.