סדקים בקירות הבית | "הביתה" בתיאטרון הנגב

“יש סדק בכל דבר, וכך חודר פנימה האור". האמירה הזאת, שורה משיר של לאונרד כהן, נכונה להפליא למחזותיו של פינטר. שום דבר אינו שלם בהם. תמיד נותר סימן שאלה תלוי באוויר, פתח של מסתורין שהצופה צריך להשלימו לפי הבנתו. כך חודר פנימה האור, גם אם הוא אור אפל.
כן, אבל סדק הוא סדק. צריך לשמור שיהיה צר.
לילה אחד שב טדי לבית אביו, אותו נטש לפני שנים. הוא שב מבלי להודיע על בואו, שלווית אשתו אותה המשפחה אינה מכירה. הבית אליו הם מגיעים הוא מקום מוזר. אחד מאחיו של טדי הוא טיפוס מפוקפק ביותר, ספק נפקן חלקלק, ספק סרסור ממש. אח אחר הוא אתלט רפה שכל, הדוד סם המתגורר עמם הוא נהג לימוזינה מושחת, וכולם מתעבים את אבי המשפחה חם המזג והישיש, מתעמרים בו מילולית בכל הזדמנות ובכל זאת מנצלים אותו כטבח.
אין כאן מפגש בין תמימות ללכלוך. טדי ואשתו צופנים סודות אף הם. גם בהם יש סדק. פינטר מחבר מחזות למבוגרים, אין בהם חד צדדיות והם מצריכים עבודה, הן מצד הקהל והן מצד השחקנים. בתום ההפקה הזאת חשתי כי יותר מדי מן העבודה הוטלה על כתפי כצופה. ודאי שלא מוטל על השחקנים והבמאי להשלים כל פרט, אבל הפער הקסום והחיוני שבין המובן לסתום נותר רחב מדי.
שמואל שילה בן השמונים בתפקיד האב עושה את העבודה המרשימה ביותר על הבמה. היא יותר ממרשימה, היא חריפה ובלתי נשכחת. יתר השחקנים מפיקים תמהילים שונים של סימני קריאה וסימני שאלה. דומה שתפאורה היתה מסייעת להם, או לפחות במה. הקהל יושב סביב זירה ריקה בה חלה ההתרחשות. ישנם עוד אנשים בחדר: צופים הנשקפים אלינו מעבר לראשי השחקנים. כך קשה לנו לחוות בעוצמה את תחושת המלכודת בה מצויות הדמויות ולדעת שהסדקים האמיתיים הם אלה שבין סורגי הבדידות.