כן אדיר | "מראה מעל הגשר" בתאטרון בית ליסין

אמירת "לא" ארוכה, נוקשה ובלתי מתפשרת היא נושאו של המחזה "מראה מעל הגשר". אדי, סוור איטלקי ברציפי ברוקלין, שגידל את בת אחותו היתומה קתרין מאז ילדותה, אינו מוכן לראות אותה נישאת למהגר הטרי אלברטו.
אלברטו הוא טיפוס יצירתי, עדין נפש ומגונדר. מעין נוסח מוקדם של המטרוסקסואל. אדי מעמיד פנים שתעובו לבחור נוגע לתכונות האלה, שאלברטו אינו "גבר" מספיק עבור בת חסותו. למעשה אף גבר לא יהיה גבר מספיק. אף גבר לא יוכל לקנאתו של הדוד, שרואה בעלמה רכוש פרטי שלו. קשה לחשוב על מחזה שעוסק בצורה עצמתית יותר בפטריאכליות, בסכנות שהיא מציבה ובכוחות הנסתרים המניעים אותה.
אין לי אלא להשיב לאותו "לא" מוחלט ב-”כן" אדיר. כן, לכו לראות. כן, כך עושים תיאטרון. יגאל נאור מושלם ממש בתפקיד אדי, קודח מרוב בלבול ורגש. רבקה נוימן כרעייתו ביאטריס מעצבת את אחת הדמויות המציאותיות ביותר שנראו על במה תל-אביבית מזה זמן רב. כאשר היא לוקחת את הדס מורנו המגלמת את קתרין לשיחת נשים, סוחפות אותנו חוכמתה ובגרותה של הדמות ואנחנו מייחלים שהנערה תאזין לה.
מעצב התפאורה ערן עצמון קרע את קירותיה של דירה ברוקלינאית מהוהת טפטים וביטל את ההפרדה שבינה ובין הרחוב. ההצגה מתרחשת אם כן בתוך הרהור על מציאותו של מושג "הבית". האם דברים יכולים באמת להתרחש "בתוך הבית”, כשהפחד מן הלשונות הרעות בשכונה עז כל כך? האם הבית מוגן יותר מן הרחוב? האם הבית הוא מיתוס?
דבר אחד מבהירה ההצגה הזאת: תאטרון טוב אינו מיתוס. הלל מיטלפונקט, שתרגם וביים, אינו מתחכם לטקסט הגאוני של ארתור מילר. הוא מעניק לדמיות עברית אמיתית, עירונית, מאפשר לאלימות האצורה במחזה להתממש על הבמה ומעניק לנו מתנה שכבר זמן מה לא זכינו בשכמותה.