מתיחת ביקורת על "ימי שלישי עם מורי" עלולה להתפש כמעשה אכזרי. בסך הכל מה יש לנו כאן? סיפור מקסים של חברות אמיצה בין אמריקני צעיר ואובד דרך למורהו הקשיש, החולה והחכם. לכן אני מבקש להקדיש מראש את הביקורת הזאת לכל המורים הקשישים החכמים, ולכל הצעירים האוהבים אותם ויודעים להכיר באמת בערכם.
לא מדובר בהצגה רעה. יוסי גרבר מופיע כאן במלוא הכריזמה הנהדרת שלו והוא כשלעצמו מעניק לה ערך. ספרו של מיטש אלבום, עליו מבוסס המחזה, היה רב מכר חסר תקדים ולא בכדי, הוא מרגש. הבעיה היא שהתאטרון אינו ספר וגם לא סרט. הוא מצריך פתרונות.
הבעיה המרכזית בסיפור שלפנינו היא סטאטיות: אחת הדמויות מרותקת לכסאה, השניה משוטטת קצת בחדר. תפאורה המרוכזת במוקד אחד: עץ הנשקף מבעד לחלון, מקבעת את ההתרחשות במקום לפתוח אותה. משחקו של יפתח קליין בתפקיד התלמיד אלבום אינו מוסיף דינאמיות. כן, דמותו של מורי חולה במחלה ניוונית, אבל זו לא סיבה שגם ההצגה תחלה במחלה כזאת. ואם אין דרך להכניס קצת יותר תאטרון בסיפור, אולי היה צריך לשקול מחדש את ההחלטה להפוך אותו להצגת תאטרון מלכתחילה.
בעייתו השניה של המחזה היא בהיותו צפוי. ימי שלישי עם מורי מבוסס על סיפור אמיתי, בלתי צפוי כמו החיים עצמם, אבל כזה שנערך ביד אמריקנית סנטימנטאלית. אפשר היה בהחלט ללכת לקראת הקהל הישראלי ולשחרר אותו ממנה. במצב הקיים, חשתי כמי שמאזין לראשונה לשיר פופ בנאלי ומסוגל לדקלם את השורה הבאה לפני שהושרה. זו לא מטאפורה בלבד: אכן מצאתי את עצמי לוחש שורות מן המחזה לפני שנאמרו. ברגעים האחרונים, הצפויים אף הם, הופך המובן מאליו לבעייתי במיוחד והוא מחבל ביכולתנו להזדהות עם צער הפרידה העמוק.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה