בסרט "טוטסי" של סידני פולאק מגלם ביל מאריי דמות של במאי תאטרון אוונגארדי. במסיבה של אנשי תאטרון ניו יורקים הוא אומר לסובבים אותו: “אני לא מעוניין שיבוא אלי מישהו ויאמר: ראיתי את ההצגה שלך, היא היתה נפלאה, בכיתי. אני מעוניין שהוא יבוא ויאמר: הייתי בהצגה שלך אתמול, מה קרה שם?”
ספק אם זה האפקט אותו ניסה להשיג חנן שניר בעיבודו לספר "אותו הים" מאת עמוס עוז, אבל זה מה שקרה. הייתי בהצגה שלך, חנן. מה קרה שם?
נדיה, אשה בת ימית ממוצא בולגרי, הולכת לעולמה. היא מותירה מאחוריה שני גברים. את בעלה אלבר ואת בנה ריקו, שנעלם כתרמילאי אל הרי ההימלאיה. בבדידותו הגמורה מפתח אלבר קשר מורכב עם דיתה, אהובתו לשעבר של בנו. הספר מתאר רשת סבוכה של קשרים רגשיים ומיניים, מונעים על ידי אבדן וגעגוע. על הבמה הפכה הרשת הזאת למשחק סבתא סורגת שהחתול הסתבך בו, לקקופוניה.
שניר עמל לשמר את ההתנגנות השירית של הספר, הכתוב למעשה בשורות שיריות, אבל במיש-מש התיאטרלי הולכת לאיבוד איכותו הפיוטית של הסיפור עצמו והוא הופך לעיתים כמעט וולגארי. טעות נוספת טמונה בעירוב התייחסויות לספר אחר של עוז "סיפור על אהבה וחושך" בגוף ההצגה. כן, שני הספרים נוגעים בנושא המורכב של אבדן אם, אבל יש סיבה לכך שהם שני ספרים נפרדים.
מה בכל זאת מרומם את הנפש? בעיקר סנדרה שדה, במגוון של תפקידים, וגם קטעי אנימציה קצרים המוקרנים בגב הבמה, מגיבים למתרחש, מעשירים אותו ומעניקים לו לעיתים מיקוד נחוץ מאין כמוהו.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
ביקורת מעניינת שיש בה משהו. דווקא אני לא אהבתי את האנימציה של הרקע.
השבמחק