מקפיאה את הדם | "גטו" בתיאטרון הקאמרי

אם בהפסקה עוד נותרו בי ספקות כלשהם לגבי ההפקה הנוכחית של "גטו", הם נעלמו לחלוטין בסצנה המרכזית שבאה אחריה. בסצנה זו מתואר נשף שנערך בגטו וילנה לכבוד מפקד היודנרט גנס, בפקודת מפקד הגטו הנאצי, האוברלוטננט קיטל. עוצמות הניגוד בין מציאות חייהם של יהודי הגטו להילולה המוזיקאלית שטופת הפרחים והאלכוהול שנכפתה עליהם מקפיאה את הדם.
ברגעים האלה מתחוורים מימדיה של ההצגה. איתי טיראן פשוט מושלם בתפקיד קיטל השיכור, איש מורכב שיחסו הרך לכאורה כלפי יהודי הגטו מבלבל ומתעתע. נתן דטנר, בתפקיד גנס, מבטא בעידון עצום את מורכבותו הנוראה של מעמדו. ניתן לו להציל יהודים אחדים רק בכך שישתף פעולה עם רציחתם של אחרים. נדמה היה לנו שאנחנו מכירים את הדילמה הזאת, נדמה היה, עד שראינו אותה לנגד עינינו בערב של תאטרון סוחף.
כן, קצת מוזר להחשף לסיפורה של קבוצת התיאטרון של הגטו, שפעלה במציאות תחת תנאים קשים שלא יאמנו, באולם נינוח כמו זה של הקאמרי. כן, לוקח זמן מה לעוצמתה של ההפקה לגלות שהיא מכבדת את גדולתו של המחזה ואת משקלה האינסופי של ההיסטוריה בה הוא עוסק, אבל העוצמה הזאת טמונה בה. דטנר וטיראן אינם היחידים המפליאים לעשות: אלי גורנשטיין מרגש באמת בתפקיד הרמן קרוק הסוציאליסט, שאינו מקבל את מעשיו של גנס. רמי ברוך חריף ושובה כאיש העסקים וייסקופ המתעשר מעסקיו עם הנאצים. חני פירסטנברג בתפקיד "בובתו" של מפעיל הבובות שרוליק (גדי יגיל).
אין צורך להכביר מלים על המחזה עצמו, שעלה לראשונה בתיאטרון חיפה לפני עשרים ושבע שנים. סובול, שסיפר את סיפורם של אנשים אמיתיים, הוכיח שיש לתיאטרון זכות לגעת בזכרון ובלבד שהדבר נעשה באורח מופתי. כאן זה נעשה בדיוק כך.