אעיד על עצמי: אני פרנקופיל, אוהב כל דבר צרפתי. אני אוהב גם את תרבויותיהן של יפן, אנגליה, הודו וארגנטינה וכמו כולם אני חי בעולם מלא בתרבות המונים אמריקאית שחלקה מוצלח למדי. כך או כך, כשהופיעה יצירת אמנות בשנים האחרונות וממש שינתה את חיי, היא היתה בכל המקרים וללא יוצא מן הכלל רוסית.
כך היתה האופרה "יבגני אונייגין" בפסטיבל הים האדום באילת, כך היו סרטי האנימציה של יורי נורשטיין, אותם גילו לי חברים, כך היה הספר "מוסקבה פטושקי" אותו השאילה לי יודעת דבר, ואותו הדבר אמור במחזה "סיפורי שוקשין,” של תאטרון האומות המוסקבאי, המתארח בתאטרון הקאמרי.
עצם הגעתה של ההפקה לארץ הוא כמעט נס. “סיפורי שוקשין" היא ההצגה הסנסציונית ביותר ברוסיה היום ומתהדרת בשני כוכבים אדירים שעשו לעצמם גם שם קולנועי: יבגני מירונוב וצ'ולפן חמאטובה. אבל עוצמתה אינה טמונה בזוהרה כי אם בצניעותה. סיפוריו של הסופר ואסילי שוקשין כולם עוסקים בחייהם של בני כפר סיביריים הפוגשים ברסיסים של עולם עירוני נוכרי. תשעה מהם מוצגים על במה שטופת אור, מעוטרת רק בצילומי ענק שצולמו בכפר הולדתו של המחבר. ההומור, האופל, הרגש, התמימות, המיניות, הגעגוע, השקר והאמת, כולם בורקים במשך ארבע שעות שהלוואי והיו ארבעים.
אל הכפר הסיבירי מגיעים זוג מגפיים ומיקרוסקופ, ילדים אובדים שבגרו, רופאה מלאת תשוקה ואסיר משוחרר נרגש אחד. הטיפוסים הכפריים קמים לתחיה מבלי להיות לסטריאוטיפים, הימים הסובייטים משוחזרים ללא בנאליות. מה שמתרחש לעיני הקהל הוא המצאה מחודשת של התאטרון שאינה מתנשאת עליו לרגע ואינה חדלה לספק.
מירונוב הוא שחקן במימדים היסטוריים ויתר צוות השחקנים הצעיר משמר את הרעננות גם בסיפורים שעניינם זקנה וכאב. נכון, הביקור חפוז וכרטיסים להצגות שנותרו קשה למצוא. אבל יש לקוות שהמפגש עם הערב הזה יותיר אצלנו משהו, ושחוכמתם של שוקשין ושל מפרשיו תתגלגל גם בלשון עברית ובדמויות משלנו, כך שנוכל גם אנו לשנות את חיינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה