מכל מלמדי | "מי מכיר את עמוס חפר" בתאטרון בית ליסין

המחזה "מי מכיר את עמוס חפר" נכתב על ידי מורה לביולוגיה. גיבורו הוא מורה להיסטוריה. עלילתו מתרחשת בין כתלי בית ספר. כן, הוא חינוכי.
המילה "חינוכי" היא ציון לשבח. לעיתים כה רחוקות לוקחת על עצמה התרבות את האחריות לחנך אותנו, להעשיר את הבסיס המוסרי וההומאני שלנו. המחזאי טוביה ציפין עושה זאת באמצעות סיפורו של עמוס חפר, מורה בבית ספר תיכון בדרום, איש רציני וחדור שליחות שנופל קורבן להאשמת שווא בהטרדה מינית של תלמידה.
חפר הוא הומוסקסואל שמסתיר את נטייתו ואת אורח חייו. בן זוגו, צעיר תל אביבי משוחרר בשם רם, משוכנע שאם יצא חפר מן הארון יוכל להזים את השמועות ולמנוע את המשפט הצפוי. חפר מסרב בתוקף. פה זה לא תל-אביב, הוא מתעקש. הוא משוכנע שאת השמועה יוכל לשלול ויודע שחשיפת נטיותיו לא תרפה ממנו כל חייו.
מה למדתי בגן היום? למדתי את עומק הפחד החברתי אותו חווים הומואים המכונסים בארון ואת עצמת המאבק אותו הם מנהלים עם עצמם ועם הקרובים להם. דמותו של חפר היא מורכבת, בלתי צפויה, בלתי מתנחמדת, אמינה. רק מדמות כזאת ניתן ללמוד באמת. דני גבע עושה עימה חסד, ודרור דהן בתפקיד רם מעניק לה מענה מרתק.
לעיתים מורגשת "התאמצות" קלה של מחזה ראשון ולעיתים חוטאת ההצגה בשמרנות מיותרת, כמו כדי לכפר על הנושאים בהם היא עוסקת. חסרונה העיקרי של הצגה חינוכית הוא באי יכולתה להתמסר לפן האמנותי הטהור שבתאטרון ויש משהו בלתי משוחרר גם בהצגה הזאת. ברגעיה הפחות מוצלחים היא דידקטית, אבל הצוות הנפלא עושה מאמץ שלא תהיה כזאת, שיהיה בה חן וקסם בימתי. לרוב הוא מצליח בכך. שבחים מגיעים לשחקנים, לבמאי, לתפאורן, למעצבת התלבושום, בעצם לכולם מלבד לחברה הקשה והבלתי סובלנית בה אנחנו חיים והכופה עלינו התמודדויות כואבות.

קסמה של הבורגנות | "ארוחה בהפתעה" בבית-צבי

אין שום דבר יותר טוב מסיפור טוב ואין סיפור יותר טוב מזה של בגידת אהבהבים. במחזה "ארוחה בהפתעה" משולבות בגידות אינספור. לא מדובר במשולש רומנטי ואפילו לא במחומש, אלא במין סבתא סורגת של הקשרים אפשריים ובלתי אפשריים.
אל בית כפר צרפתי מזדמנים בסוף שבוע אחד זוג נשוי, מאהבי שניהם וטבחית אחת שנאלצת להעמיד פנים שהיא אהובתו של חברו הטוב של הבעל, שבאמת מוצא חן בעיניה אבל הוא גם מאהבה של האשה שחושבת שהטבחית היא בכלל אחייניתו של מאהבה וגם מאהבתו של בעלה ולא מבינה שמאהבתו האמיתית של הבעל היא זו המעמידה פנים שהיא הטבחית.
קומדיות המצבים של הטלוויזיה הרגילו אותנו לטון מסויים: סגנון דיבור אמפאטי ונלהב בדרך כלל, שנבלם מדי פעם על מנת לאפשר לצחוקים המוקלטים לחלוף. הבמאי גילי אמיתי בחר להכתיב לשחקניו טון דומה: כולם נרגשים, נמרצים, מופתעים. התוצאה נחמדה ומהנה, אבל מה שעובד על המסך הקטן נתקל על הבמה העברית בליקוי העיקרי של התאטרון כאן: הדיקלום.
מובן שהצגה של סטודנטים יש לשפוט על פי קריטריונים המתאימים לה. אבל הדיקלום אינו לגמרי נסלח גם על פיהם. חבל שלא מלמדים להמנע ממנו כבר בשיעור הראשון, ביום הראשון בשנה א' של בית ספר למשחק. כל השחקנים, כולל הטובים שבהם (ענת גופמן מוצלחת במיוחד בתפקיד הטבחית/אחיינית/מאהבת מתחזה) מדקלמים. כשהטקסט מדוקלם, פחות אכפת לצופה מגורלן של הדמויות, שאינן קורמות די עור וגידים מול עיניו, וכשפחות אכפת לו אפילו הבדיחות פחות מצחיקות.
כך או כך, בסופו של דבר יש בהצגה הזאת משהו מן הקסם הדיסקרטי של הבורגנות. כיף לבלות ערב בחברת צרפתים לבושים היטב שמסובכים בכל כך הרבה שקרים ומבוכות. כיף להיות במתח מן הנקישה הבאה בדלת. ערכי ההגשה התאטראלית ינוחו הלילה, באנו להנות מסיפור טוב.

החלום ושברו | "הילד חולם" באופרה הישראלית

אל חדר בו מתבוננים הורים בשלווה בבנם הישן מתפרץ אדם מדמם, צבוע כולו בלבן, אוחז כינור. “עשו בי חור!” הוא זועק, וזעקתו מחדירה את כל האימה והאלימות שבעולם אל הסצנה הביתית החמימה. זהו הרגע המוצלח ביותר בהפקה "הילד חולם”. אולי מפני שרמי ברוך, בתפקיד הכנר המדמם, אומר את מילותיו ולא מזמר אותן. הן יוצאות רזות, תקיפות, לקוניות, מובנות, חנוך לויניות.
גם אוהב אמיתי של האופרה אינו יכול לצפות בהפקה מושקעת ומפוארת כזאת מבלי לשאול את שאלת השאלות: למה אופרה? לאופרה יש יתרונות רבים, אבל גם חסרונות: הליברית שלה מרדד את התוכן המילולי של המחזה, הדמויות בה שרות בקולות שאינם קולות בני אדם והדרמה מתעצמת בה, לעיתים יתר על המידה. המחזה "הילד חולם" מאיים גם כך לגלוש לדרמטיות יתר שאין בה מגע עם חיי הרגש של הצופים. הוא ניצל בזכות האירוניה המיוחדת של לוין. באופרה "הילד חולם" האירוניה הזאת אובדת. המוזיקה של גיל שוחט, הגם שיש לה רגעי חסד יפים, היא פשוט פומפוזית. וכמעט כל החוויה נמצאת מעבר לקו האדום המפריד בין ההגיוני והמוגזם.
כן, יש במחזה נגיעה בזכרון השואה ואולי היתה כאן ההזדמנות ליצור את אופרת השואה הישראלית הגדולה. אבל בדיוק למשימה כזאת יש לגשת מתוך צניעות רבה ושימת לב למורכבות שבכאב האנושי. במקרה של "הילד חולם”, המימד האופראי מחבל במורכבות. אנחנו נשארים עם המון אופל שרק חלקו מובן לנו ועם מוצר תרבותי ישראלי מרשים, שעל כל היותו מרשים, הוא מוצר.
יש כאן גם דימוי חזק אבל בנאלי של ילדים מתים מרחפים ומספר הופעות ווקאליות מוצלחות: זו של תשע סולניות המתפקדות כמקהלה, זו של שירה רז בתפקיד נער פיסח וזו של גיא מנהיים בתפקיד כפול של אבי הילד ושל מושל האי. התזמורת הסימפונית רשל"צ נהדרת כתמיד, הגם שמנצחה דוד שטרן יכול היה בהחלט לרסן קצת את הלהט של שוחט ולהעניק לנו משהו מן הצער האנושי המתלווה אל אובדן של ממש.

אכן מטורף העולם | "שרופים" בתאטרון הערבי-עברי

צוואתה של נוואל מרואן, אשה ילידת לבנון שהתגוררה בבגרותה בארץ אירופאית דוברת צרפתית, נפתחת בנוסח שגרתי: את כספה ואת רכושה היא מצווה לחלק בין שני ילדיה התאומים, בן ובת. מכאן והלאה הופכים הדברים מוזרים. נוואל מצווה על ילדיה לקבור אותה עירומה, ללא ארון או תכריכים, לצקת על ראשה המת שלושה דליים של מים ולשאת שני מכתבים אל מולדתה.
המכתב האחד מיועד לאביהם של השניים, אותו לא פגשו מעולם. השני מיועד לאחיהם, שעל קיומו אף לא ידעו. לא שניהם נלהבים לצאת מיד לדרך, אבל צוואה היא צוואה. מסעם לחופי המזרח התיכון הוא מפגש עם האכזריות שליוותה את עברה של אימם, ובעצם עם אכזריותו של העולם. התגלית אותה מגלים האחים במסעם מרעישה כל כך, שלרגע חושב הצופה: זה לא יתכן, וברגע הבא הוא נאלץ להסכים: המזרח התיכון אכן מטורף עד כדי כך.
לאור העיסוק האינסופי של הקולנוע הישראלי בלבנון, מרתק לפגוש סוף סוף בזווית לבנונית על תולדותיה של שכנתנו מצפון. אבל אלמלא היה המחזה אנושי יותר מאשר לבנוני, לא היה מחזה. הוא אנושי בהחלט ומצטיין באהבה לעולמן של נשים ולקשרי המשפחה המיוחדים שבין אמהות לבנותיהן ובין סבתות לנכדותיהן.
זו הצגה טובה ולא פשוטה. המחזאי ואג'די מועוואד, יליד ביירות, הוא יוצר נועז שדומה שדבר אינו מפחיד אותו. הצוות הצעיר, המורכב מיוצאי הסטודיו של ניסן נתיב, אינו מצטיין בפחדנות אף הוא. המון רגש יש כאן, המון פיוט והמון הומור. דורי פרנס תרגם בחדות ובכשרון ומיכאל רונן מנצל היטב את עומקה של הבמה כדי להבדיל בין ההווה לעבר ובמקביל לשזור אותם זה בזה, כי הרי אין לנתק בינהם.

החלל הריק | סיכום העשור בתאטרון

העשור הזה נפתח באשכבה: חנוך לוין הלך לעולמו בקיץ של שנת 1999. פסימיסטים כמוהו יכלו וודאי לנבא כבר אז שהעשור שבפתח יצטיין בחוסר, שהוואקום לא ייסתם.
וואקום אינו מסוכן לתיאטרון, נהפוך הוא. זוהי נקודת המוצא של כל יצירה בימתית. אחד מספרי המופת של ביקורת התחום הוא "החלל הריק" מאת הבמאי האנגלי פיטר ברוק. החלל הריק של ברוק הוא הבמה, שהכל יכול להתרחש עליה. אין יפה מבמה ריקה, ובלבד שהיא מתמלאת.
קשה לומר שהתאטרון הישראלי מילא את בימותיו בתוכן יוצא דופן בעשור הזה. הנטיה העיקרית היתה למלא את המושבים באולמות. זה היה העשור של ההפקות המסחריות ושל מחזות הזמר הזולים, שאין להשוותם למחזות הזמר הגדולים של העבר. הטובים שבהם היו שיחזורים של מחזות זמר ישנים, כגון שלמה המלך ושלמי הסנדלר בהבימה, שאכן זכה לתשואות.
כשדועכת ההתרגשות הנובעת מלהיט זה או אחר ("המלט”, “אשה, בעל, בית”, "כנר על הגג”, יאקיש ופופצ'ה" "אוגוסט, מחוז אוסייג'”), ניתן להסתכל על התמונה כולה. בעידן הרייטינג, איבד התאטרון הרפרטוארי לגמרי את התשוקה להפעים, להבהיל, לסחרר. נסיונות שנעשו לחרוג כביכול מן השורה ולספק חומר כואב למחשבה נראו מאולצים או מהוססים. כמו במקרה של "חברון" שהפיקו הבימה והקאמרי במשותף.
עם שכנים משעממים כל כך, יכול היה הפרינג' לזקוף קומה. תאטרון "תמונע" התל-אביבי שינה את פניו בראשית העשור. הוא הפך לקטליסט אמיתי של פעילות אמנותית בינתחומית ולבית אוהב להצגות "מסוכנות" קצת יותר. פרינג' הוא תחום מסוכן גם מבחינת איכות ובעשור הזה ראינו שיאים ותהומות. חלק מהזירות החשובות בתחום, כמו תאטרון הסימטה ביפו והמעבדה בירושלים, נתמכות על ידי העיריות וקשה לשבור בהן את הכלים ממש. גם משיח הפרינג' לא נחת כאן בעשור הזה. לכל היותר הותקן אוכף על חמורו.
לקראת סוף העשור נעלמה אפילו הבמה הריקה עצמה. שיפוץ בניין "הבימה", יצר תחושה של אבדן בית בקרב אוהבי התאטרון באזור המרכז. הבימות החדשות שנפתחו מאז, זו בהיכל התרבות בבאר שבע, למשל, הן מבורכות, אבל לא השיבו את תחושת המירכוז. יש מעין משל באובדנה הפיזי של "הבימה". התיאטרון הלאומי שלנו הפך ראשית לבור באדמה, אחר כך לקופסה ענקית מכוסה נצנצים קטנים, קופסה שוממת לעת עתה, שאפילו דיבוק לא שוכן בה. התאטרון הישראלי זקוק לשיפוץ, אבל אולי לא לשיפוץ מן הסוג הזה.
תחושת החסר מזדחלת גם לבחירה שלי בהצגת העשור. “הרטיטי את לבי" שביים אודי בן משה בתיאטרון הקאמרי, סיפקה את החוויה התיאטרונית המושלמת ביותר בשנים האחרונות. דווקא לוין, שנטש אותנו רגע לפני המילניום, סיפק עד כה את הצחוק והצער הבימתיים החריפים ביותר של המאה ה-21. ציון השבח של העשור מגיע למעצבי התפאורות והתלבושות ברחבי הארץ. לעיתים קרובות כדאי היה להגיע לתיאטרון רק בשביל לחזות ביצירתם.
בכלל, חבל לקטר. מה שבאמת צריך לעשות הוא לעודד. תיאטרון הוא התלקחות של יצירה. בעשור הבא, בואו נתלקח! במה ריקה היא במה שאפשר למלא אותה. עשור רדום יכול להיות תנומה טובה שממנה נתעורר רעננים. בתי הספר לתיאטרון מציעים בשנים האחרונות גל מרשים של בימאים ושחקנים צעירים וכשרוניים (שתאטרון הבימה, עם כל הומלסיותו, דואג להעניק להם במה). עדיין יש תיאטראות שניתן לסמוך עליהם ומיעטו לאכזב גם בימים הקשים, כמו החאן הירושלמי, למשל. תאטראות אחרים משדרים פתיחות, בהם תאטרון בית לסין, ששינה לאחרונה גישה והתגוון. האולמות עודם מלאים בקהלים חדורי תקווה. הגיע הזמן להעלות את המסך.

לתת נשמה באפו | "החוטם" בתאטרון הבימה

כחמישים שנה לפני שנולד פרנץ קפקא, חיבר הסופר האוקראיני ניקולאי גוגול את הסיפור הקפקאי הראשון. כמו גרגור סמסה, גיבור "הגלגול" של קפקא, גם גיבורו של "החוטם" מתעורר בבוקר ומגלה שדבר מה מוזר ארע לגופו: אפו נעלם והותיר מתחתיו משטח חלק של עור. כמו כל גיבוריו של קפקא הוא יוצא למסע מתסכל, בירוקראטי ואבסורדי, בנסיון להאבק בגורלו העיוור (או במקרה זה התתרן) והמסתורי.
שי פיטובסקי, הבימאי האחראי על "החוטם" ומנחה קבוצת הצעירים של תאטרון הבימה הוא כשרון ענק. ההצגה “ביאטריצ'ה" שביים היא הישג אמיתי ואחת ההפקות המלוטשות והמוצלחות שיצאו מבית היוצר של סמינר הקיבוצים. “החוטם" הולך בעקבותיה מבחינה אסתטית: זהו מיקסם איכותי ומקורי של עיצוב ושל תנועה. ב-”ביאטריצ'ה" שימשו רצועות כלבים פונקציות שונות על הבמה, כאן ממלאות קוביות אפורות תפקידי תפאורה רבים. הנקיון משגע ועבודת התנועה המופתית של השחקנים מעניקה לצופה גם מופע מחול קטן בעד אותו כרטיס.
”החוטם" מוכיח שעוד נותרו ערכים של עבודה קשה בתאטרון הישראלי. זה ניכר יותר מכל בתנועה, אבל לא רק בה. קשה להעניק נפח דרמטי בהצגה מסוגננת כל כך. כאשר מצליח המשחק להעמיק, זה מתרחש הודות לשליטה בוטחת ומיומנת של שחקן בכלליה של ההצגה שמאפשרת לקיחת צעד אחד הלאה. נעמה ארמון עושה זאת היטב, בתפקיד משרתו של גיבור הסיפור, שנדרש בשלב מסויים לתרום את אפו שלו כאיבר תותב.
כך או כך, במקום שבו "ביאטריצ'ה" ריגשה, “החוטם" מותיר את הצופה מעט אדיש. נכון, לא כל סיפור אבסורדי וסאטירי אמור לרגש, אבל ללא רגש תאטרון אינו אפשרי ולא תתכן אמנות בכלל. גוגול מרגש בכך שהוא מגחיך בסיפורו את כל פחדינו: החברתיים, האנטומיים, הקיומיים. לכל קורא קל לדמיין את עצמו רודף ברחובות סנט פטרסבורג אחר אפו הנמלט. לדמיין את עצמי על הבמה האלגנטית של פיטובסקי היה עבורי אתגר מורכב מעט יותר.

כנר שנפל מהגג | "ינטל" בתאטרון הקאמרי

אמר רבי מנחם מנדל מקוצק: “לב שבור – שלם, סולם עקום – ישר.” כלומר, אם לא משעינים את הסולם כלפי הקיר באלכסון, לא ניתן לטפס בו ואם הלב אינו נשבר, לא ניתן לנפש להתפתח ולגדול.
הסיפור "ינטל" של יצחק בשביס זינגר, כל כולו לב שבור. גיבורתו, אשה משוחררת ושאפתנית בנוף יהודי מזרח אירופאי שמרני, מאבדת את אביה האהוב שהיה מלמד אותה גמרא בסתר. כל רצונה הוא להוסיף וללמוד, למרות ההלכה האוסרת על נשים לעשות כן. היא מתחזה לתלמיד ישיבה ויוצאת לחפש לה השכלה, בידיעה ברורה שמדובר בדרך ללא מוצא.
בהצגה הנוכחית המבוססת על הסיפור, הפקה משותפת של תאטרון חיפה והתאטרון הקאמרי, אין לב שבור. אין בה לב בכלל. מדובר במוצר מסחרי שטחי, השקעה גרנדיוזית בקפוטות ובשטריימלים שאינה עושה כבוד לסיפור או לנושאו, כנר שנפל מהגג.
אי אפשר לומר שההצגה אינה משפיעה על הצופה. היא משרה עליו מבוכה רבה. אמנם אולה שור-סלקטר המגלמת את ינטל מתמודדת יפה עם צילה של ברברה סטרייסנד שהתפרסמה באותו תפקיד, אבל הפזמונאי דן אלמגור והמלחין יוסי בן נון כופים עליה כמה מן השירים האיומים ביותר שנשמעו על בימות ארצנו אי פעם. ברגעים היפים יותר הם נשמעים כמו פרודיות על פזמונים מתוך סרטי דיסני.
בכלל, קשה לצופה להתנער מן התחושה שהוא צופה בהצגת ילדים, איזו חלטורה שגייס בית הספר כהעשרה ללימודי התושב”ע. אלא שזו אינה הצגת ילדים, יש בה עירום מלא (גם אם לא חזיתי), תכנים מורכבים (גם אם צפויים מראש) של פוליטיקה מינית ועיסוק (גם אם פשטני עד כדי צמרמורת) בסוגיות תלמודיות.
גם סולמות יש כאן, הבמה כולה מעוצבת כסולמת ענקית שאברכים עולים ויורדים בה כמו מלאכים בסולם יעקב. גבוהה ככל שתהיה התפאורה ומוקפדות ככל שיהיו התלבושות, שום דבר אינו מחפה על העדר עומק. אין שלם מלב שבור ואין עצוב מסיפור מופלא שמוחמץ כל כך.

ברצותו מקצר | "פסטיבל תאטרון קצר" בצוותא

כל תאטרון הוא תאטרון קצר אם הוא טוב. הצגה לא איכותית ולא מהנה נדמית אינסופית גם אם אורכה כשל מערכון בן רבע שעה. "פסטיבל תאטרון קצר" בצוותא, שהורכב משבע הצגות בנות חצי שעה כל אחת, כלל מטבע הדברים הצגות קצרות שהותירו טעם של עוד, ולצידן הצגות שבהן הביטו הצופים יותר בשעוניהם מאשר בבמה.
אתמקד, לשם העניין בהצגות שהיו באמת איכותיות ולכן קצרות, “הדרך למטה” מאת אלה וייך חושן הוא דואט קשה לשני עובדים בחנות נעליים. אבי, רפה השכל, נשאר במחסן החנות לעבוד שעות נוספות עם ריבי, יד ימינו של הבעלים. הם עסוקים בספירת מלאי, אבל גם בהיותם בני אדם. אבי מתוסכל מן העמדה בה הציבו אותו החיים, והוא מוציא את תיסכולו על ריבי: מסיר את הסולם ולוכד אותה בלשכה מוגבהת ומבודדת של מחסן הנעליים. המתח שנובע ממעשהו הוא אותנטי ורב משמעות, שימת הלב של המחזאית לפרטים מרשימה ושני השחקנים, חן דנון-זקס ואלי מנשה, עושים עבודה מטרידה באיכותה.
במחזמר "הג'ילג'ול", מאת יוני להב, מתעורר איש ההיטק גבי גדות מחלומות טרופים ומגלה שהפך לפלשתינאי "עם חולצה מהשוק בג'נין". הוא זוכה ממשפחתו בדיוק לאותו יחס בו זכה גיבור סיפורו של קפקא שהפך למקק. הפוטנציאל הסאטירי האכזרי של ההצגה עצום והוא ממוצה ברובו. כאשר מצטדק אבי המשפחה הגזעני (ניר רון) ומזכיר בשיר וזמר שתמיד הצביע מר"צ, פורץ הקהל בצחוק כה רם שעליו להמתין ואז לפתוח בשיר מחדש.
עוד הצגה מהנה בפסטיבל היתה הקומדיה האבסורדית "אין כמו משפחה" שחיבר מאור הרוש וביים יואב מיכאלי. בהיפוך מן הג'ילג'ול, היא מציגה התעלמות מגוחכת של משפחה מתופעה חריגה בתוכה: האב הפך לבובת ספוג הבוהה בטלויזיה. זו היתה הדמות החלולה האהובה עלי בפסטיבל. דמויות חלולות במחזות אחרים ניסו את סבלנותו של הקהל ופשוט גרמו לזמן לעבור לאט.

ממה אתה נהנה? | "רומן בעבודה" בתאטרון גשר

בהפסקה שבין שתי מערכות "רומן בעבודה.” ניגש אלי חבר, שחקן צעיר, “נורא, נכון?” אמר. "כמה אפשר כבר עם התאטרון הבורגני והממית הזה? כמה אפשר עם הצגות שבהן השחקנים לא חווים שום דבר אמיתי על הבמה? ושוב דמות כזאת של מספר מהצד? כבר עברנו את השטיק הזה עם יבגני אריה ב-”כפר" כמה אפשר?”
כדרכם של מקטרגים, הוא המתין לשמוע את הסכמתי וקיבל במקומה שתיקה נבוכה. “אתה נהנה?” שאל לבסוף.
"כן.” השבתי בבישנות, אולי מעט בורגנית.
"ממה אתה כל כך נהנה?”
"זה חינני.”
במהלך המערכה השניה, מול התרקמות סיפור אהבתם הבלתי סביר של אנטולי (גלעד קלטר), עובד המכון הלסטטיסטיקה והבוסית שלו אילנה (אורנה בנאי), תהיתי האם לא עשיתי מעצמי צחוק. מה זאת אומרת "חינני"? ממתי נמדדות הצגות בחינניותן? להמלט עם שרה ברנאר לא קראו "חינני"! לדיבוק בהבימה לא קראו "חינני”!
אבל רומן בעבודה אינה הצגה כזאת. היא קומדיה סימפאטית ביותר, עיבוד לעברית של מחזה מאת אלדר רזונוב ואמיל ברגינסקי. רועי חן, שרקם את העיבוד, מזג לתוכו גם התייחסויות למתח התרבותי שבין רוסים וישראלים במקומות העבודה שלנו, התייחסויות חינניות, לפעמים גם מצחיקות.
מעניין לראות את בנאי בתפקיד מאופק, שההומור שלו מינימאלי מאוד. תענוג להאזין למוזיקה של אבי בנימין, סויטה למכון סטטיסטי שכוללת וריאציות על צליל הפתיחה של תוכנת Windows. המכון לסטטיסטיקה עצמו – מבוך של זכוכית ואלומיניום, מטונף בניירת ובסממני שיפוץ, הוא הרבה יותר מחינני. מדובר בתפאורה נהדרת, פרי מוחו של מיכאל קרמנקו, שהרבה מהצלחת ההצגה נובעת ממנה. בתוך מבוך הזכוכית בולטת לפחות הופעה קומית בלתי נשכחת אחת, זו של נועה קולר בתפקיד מזכירתה של אילנה המשמשת עבורה גם כמדריכת אופנה ויופי.
זה נכון, ישנן בדיחות מפוספסות ושימוש עילג אחד בשיר של אלתרמן וטעם מיושן מורגש למרות עדכנותם של השפה וההקשרים, אבל למען האמת, הצגה בורגנית ויבשה באמת לא מצליחה להיות חיננית, ודאי לא חיננית כל כך, ובטח שלא למרוח כזה חיוך על השפתיים.

רוחניות מוחלטת | "אגנס של אלהים" בתאטרון הסימטה

המחזה "אגנס של אלהים" עוסק בסיפור מזעזע: תינוק נמצא מת בפח אשפה, במנזר, כשחבל הטבור כרוך סביב צווארו. הנזירה שכפי הנראה ילדה אותו ואולי גם הרגה אותו הוא בחורה רגישה להדהים, ספק חולת נפש, נתונה להזיות או להתגלויות רוחניות, תלוי במה מאמינים. היא עצמה טוענת שאינה זוכרת דבר, לא את הווצרות התינוק, לא את לידתו, לא את מותו.
פסיכיאטרית מבקרת במנזר מטעם בית המשפט כדי לקבוע מה מצבה הנפשי של החשודה. היא נאלצת להתמודד הן עם מערכת היחסים המורכבת שלה עצמה עם הכנסיה הקתולית והן עם נוכחותה של אם המנזר, לשעבר אשה נשואה ואם לבנות. אם המנזר מגוננת על אגנס, ומוצאת יותר ויותר שעליה לגונן גם על עצמה.
הסיפור, כאמור, מזעזע, אבל ההצגה מזעזעת באופן אחר לגמרי: היא מזעזעת את הנפש, מטלטלת את המחשבה ומותירה את הצופה במצב צבירה שונה לחלוטין מזה שבו נכנס לתאטרון. במלים אחרות: עבור אלה שנפשם סקרנית ופתוחה, אין דרך טובה יותר להשקיע שעה וחצי. נכון, ישנן כאן חולשות תיאטרוניות אופייניות לבימותנו, ובעיקר לקטנות שבהן: הדיבור לפעמים אוטומאטי, רפליקות זוכות לפעמים למענה מיידי מבלי שתושקע מחשבה. התרגום לא נכנע תמיד לנורמות של שיחה ומילה מליצית פתאומית מזכירה לפעמים לצופה שהוא בתאטרון, אבל עצם העובדה שצריך להזכיר לו את זה, שהוא סחוף כל כך במחזה עד שישכח, מרשימה.
כל אחת משלושת השחקניות בהצגה בה נכחתי (שש שחקניות משתתפות בהפקה והן מתחלפות בינהן): שירלי הלר, ליאור ורוצלאבסקי ואילנה באואר, עושה עבודה מעניינת מסוג אחר, אבל באואר בתפקיד אגנס מצליחה לעצור באמת את הנשימה. היא מבצעת את תפקידה ברוחניות מוחלטת, מעניקה לעולמות האינטלקטואלים והתיאולוגיים שאיתן מתמודדות יתר הדמויות מענה מרתק שכולו רוח.

במנצ'סטר יודעים להיות מתוסכלים | "הארפר ריגן" בתאטרון גשר

להרפר ריגן, אשה בראשית גיל העמידה, נודע שאביה עומד למות. הבוס שלה בעבודה מודיע לה שאם תיסע למנצ'סטר לבקר אותו, תאבד את עבודתה. הארפר מחליטה להסתכן, אבל מגיעה מאוחר מדי, האב מת. בצר לה היא יוצאת למסע אובדן שכלולים בו כמה שיאים, שיא אלים, שיא מיני, שיא של החשפות לסוד שנסתר ממנה ושיא של חשיפת סוד אותו הסתירה. כל אלה אמורים להביא אותה אל הנקודה שבו תחזור הביתה, לתא משפחתי שצל כבד רובץ עליו.
זה עשוי להשמע כמו מחזה שהרבה מתרחש בו, אבל נקודת המוצא שלו מחבקת כל כך את האין ברירה ואת הלית ברירה, שאין לו ברירה אלא לתסכל. הדמויות כולן מתוסכלות: החל מהרפר (ליאורה ריבלין), שמפתחת יכולת מוגבלת עד יאוש להכיר ביופיים של החיים ולגעת בו וכלה בבעלה (דובל'ה גליקמן) שתסכולו נסתר הרבה יותר. בתם בת העשרה (לוסי דובינצ'יק) מתוסכלת תסכול של בנות עשרה שגדלו בבית מורכב. תושבי מנצ'סטר, עד האחרון שבהם, מתוסכלים כמו שיודעים להיות מתוסכלים במנצ'סטר.
דרמה תיאטרלית עובדת אם הדמויות שבה לא מתנהגות כאילו הן יודעות שהן דמויות בדרמה תיאטרלית. ב-”הארפר ריגן" הן יודעות זאת היטב. כן, זהו מחזה בעל עומק הנוגע בחיים מזוויות לא תמיד מוכרות, אבל רפש חייהם של בני המעמד הבינוני הנמוך בבריטניה, זה שכל כך הרבה קולנוענים נמשכים אליו, ממלא את ההצגה כאילו היתה פח אשפה בשולי שיכון רכבת לונדוני. הן נחנקות מן האפרוריות ומחוסר התקווה, מן הסיזיפיות של מעגלי החיים וקשרי המשפחה.
ניכר שיש בתאטרון גשר אהבה למחזה הזה ושהוא טופל בתשומת לב ובהשקעה רגשית הן על ידי הבמאי עודד קוטלר והן על ידי צוות השחקנים. למרות זאת, נהניתי בעיקר מן התלבושות של אנה איצקוביץ', שכמו נלקחו מן הרחוב האנגלי העכשווי. דווקא בהן מצאתי נאמנות למציאות על פניה הרבים ולאמת שתמיד מסתתרת מעבר ליאוש קלישאתי.

לא אסון, אתגר | "לילה במאי" בתאטרון הבימה

קצת משונה שהמחזה "לילה במאי" הפך לקלאסיקה ישראלית והופק ארבע פעמים מאז נכתב, בתום שנות השישים. נכון, זהו מחזהו הבולט ביותר של אחד מבכירי וטובי סופרינו, אבל בדיוק כאן טמונה הבעיה. א"ב יהושע הוא סופר, לא מחזאי, והמחזה שלו תמוה למדי. כמו סופרים גאוותנים רבים. הוא קורא תיגר על הלוגיקה של התאטרון, וכמו סופרים גאוותנים רבים הוא נכשל.
תרצה (עידית טפרסון) נשואה לפסיכיאטר אסף (דב רייזר), אבל היתה פעם נשואה למשורר עמיקם (שרון אלכסנדר, שמתבלט כאן במשחק זורם ואלגנטי). בלילה מטורף אחד שבמקרה או לא במקרה גם פורצת במהלכו מלחמת ששת הימים, מופיע בביתה הירושלמי אחיה שוחר הבלגנים אבינועם (יובל סגל) וטורף את קלפי חייה כפי שכבר עשה פעם או פעמיים בעבר. ראשית הוא מנסה לעורר באחותו משיכה מחודשת לעמיקם, ומשזה התממש, מזמין את אסף לצפות בהתרחשות.
לכל אורך ההצגה עסוק אסף הפסיכיאטר באובססיביות בנסיון לאשפז את חמותו (דבורה קידר), החווה הזיות מינוריות ובלתי פוגעות. מדוע אינו מנסה לאשפז דווקא את גיסו המעורער בעליל בנפשו? האם באמת קיים קשר משמעותי, מחזאי, בין המתרחש בבית לבין פרוץ המלחמה? מדוע ארבע הנשים שבמחזה הן סחבות מבולבלות שגברים מטלטלים אותן אנה ואנה? הלאלה יקרא דמויות? טפרסון נראית ממש לכודה בתפקידה הפסיבי, נבוכה ממבוכתה של הדמות אותה היא מגלמת. במקביל מתמודדת קידר עם דמות קלישאתית מכדי שניתן יהיה, אפילו לה, למלא אותה בתוכן.
מחזה לא שלם שכזה אינו אסון, הוא אתגר. ניתן להפיק ממנו לא מעט, למרות חולשתיו ובאמצעות רתימתן להבעת רעיונות חדשים. הבמאי אילן רונן מוותר על ההתמודדות. הוא שורך את השרוכים ברפיון והם נפרמים שוב ושוב. הבימוי רומז על מתח מיני–רומנטי בין אבינועם לאחותו כהסבר להתנהגותו של האח, וזוהי רציונליזציה שנדמית מאולצת. פרטים קטנים נזנחים, התפתחויות תמוהות מתקבלות במשיכת כתף. ההצגה בהחלט נעימה לצפיה. היא מעניינת למלוא אורכה, אבל טמון בה כשלון כפול: הבמאי, שהוא במאי, אינו משלים את מלאכת המחזאי שאינו מחזאי ולנו בסוף ללא ממש אכפת האם תפרוץ מלחמה ומי ימות בה.

משפחות מלאות בפנטזיות | "אמא מלכה" בתאטרון חיפה

הצגות שעוסקות באנשים מבוגרים נוטות להצליח, בזכות נוכחותם של שחקנים בעלי נסיון על הבמה. לאו דווקא מדובר באנשים זקנים במיוחד, הרי תמיד אפשר לצבוע באפור את הגבות. אבל הנטיה היא לא ללהק לתפקיד מרכזי של אדם מבוגר איזה פרחח צעיר, והקהל יוצא מכך ברווח.
בהצגה "אמא מלכה" בתיאטרון חיפה הוא יוצא ברווח גדול. מרים זוהר מגלמת קשישה איטלקית שבנה חוזר להתגורר בביתה ולטפל בה בימי מחלתה. המתח העמוק בין האם לבן לקוח הישר מן החיים. זהו תאטרון שדובר אמת, וזוהר אומרת את האמת הזאת בחכמה ובחדות. נעם בן אז"ר בתפקיד הבן עושה עבודה טובה אף הוא, גם אם ההצגה נגנבת ממנו שוב ושוב. אמינותה של הדמות אותה הוא מגלם הולכת ומתחדדת ככל שמתברר מצבה העגום.
משפחות מלאות בפנטזיות. האם שבמחזה הפכה את זיכרו של בעלה המנוח למיתוס של גבר מושלם, סופרמן הנאפוליטני. העיסוק הבלתי פוסק בו מדגיש את כשלונותיו של הבן. האב היה רופא מהולל וגבר יפהפה שהציל את האם ממלתעותיו של כריש (לפחות כך היא מספרת). הבן לעומתו הוא עיתונאי כושל, גרוש וחשוך ילדים. מטרת ביקורו אצל האם מסתורית. האם הוא שם כדי לתמוך בה? כדי לנקום בה? כדי למצות את תסכולו מחייו במחיצתה?
בשלב מסויים מנסה הבן להתמודד עם המצאותיה של האם באמצעות שזירת מעשיות משלו. הוא מספר לה אגדה משוגעת על אהבה וקניבליזם וההצגה מגיעה לשיאה. למרות הדומיננטיות של זוהר, מצויים השניים פתאום במצב של איזון. זהו האיזון החייב להתקיים בתיאטרון, כדי שלצופה יהיה עניין בכל אחת מן הדמויות שלפניו. זהו גם האיזון שאותו אנחנו נאבקים לפעמים למצוא בחיי המשפחה שלנו. קרובים לא בוחרים, הצגות כן, ו-"אמא מלכה" היא בחירה מצויינת.

הכיתוב מתחת לקריקטורה | "מייקל" של אנסמבל מייקל

כשאתה יושב בהצגה וכולם מלבדך מתפקעים מצחוק, יש לזה כמה משמעויות אפשריות: 1. הקהל מכיל כמות נכבדה של חברי של השחקנים. 2. כולם כבר ראו את ההצגה עשרות פעמים וחוויית הקאלט מפיקה מהם תגובות שבטיות בלתי מוסברות. 3. עדיין לא נפל לך האסימון.
במקרה של מייקל ועבדכם הנאמן, כל התשובות נכונות. בחלקה הראשון של ההצגה ישבתי אפוף מבוכה מחוייכת, כזו שקשה להמנע ממנה בקומדיות העוסקות במוות. השחקנים ב-"מייקל" נוהגים בקהל כבאורחים שהגיעו לכבד אותם באזכרה. חתן הדמעה הוא בן משפחה רגיל לגמרי שהלך לעולמו, לא ברור באיזה גיל או מדוע. הם שרים שירים לזכרו, מגוללים זכרונות, והקהל מתפגר מרוב צחוק.
בחברה הישראלית הומור כזה הוא תמיד הומור עצמי. כולנו חיים בתוך אובדן ומותר לנו לצחוק עליו, כל עוד אנחנו צוחקים עליו היטב. הם מבדחים, בני משחת ברוש. יש משהו בגמלוניות שלהם, במשקפי הענק שלהם ובעובדה שהזמינו לכבוד האזכרה את מתעמלת העבר שהיתה אהובה על מייקל: איקאה קטלוגה. איקאה, גיבורת איזו אולימפיאדה בשנות השישים, היתה בינתים לזקנה קמוטה ומעשנת בשרשרת. היא מבצעת תרגיל גימנסטי אחד על מזרן עבה וחיש ניגשת לקהל לבקש אש.
אבל בצופה של הפעם הראשונה ההצגה מצליחה להכות רק בשליש השלישי שלה, אז חלה התפתחות שכל ניסיון לרמוז עליה יהווה ספוילר מרושע. מרגע שנכנסת במייקל משמעות, מרגע שמופיע הכיתוב מתחת לקריקטורה, התמונה מושלמת. זו עדיין אותה תמונה ממוסגרת של קרוב משפחה מנוח, ההומור עודו שחור ומטריד (הוא אפילו נעשה שחור ומטריד עוד יותר), אבל בלי הומור שחור ומטריד אין סאטירה, וכאן יש.
מייקל היא מסוג ההצגות העשויות להשתפר עם הזמן, בזכות הגמישות שבהן, ועלולות להתקלקל מרוב אהדת קהל מוגזמת המולידה בדיחות פנימיות ורדידות. אם תוסיף ותאחוז במשמועות ובתוכן, היא תהיה יהלום שחור קטן.

מלכודת עמוקה | "מבוך המראות" בתאטרון תמונע

ההצגה "מבוך המראות" נפתחת ברגע של זעם בין בני זוג. הוא יאפי צעיר ושאפתן שנהג לחיות עם אשתו היפה חיים של הוללות וסמים. היא האשה שלפתע גילתה את האל והחליטה לנטוש את דרך החטא ולחזור בתשובה. על הרצפה: מזוודה נארזת. על השולחן: קוקאין. בין אצבעות הגבר: לחיי האשה, נחפנות בעוצמה רבה מדי. הוא נובח את כעסו אל תוך פרצופה.
ברגע הבא מתערב במאי. מסתבר שאיננו מצויים בסלון של בני הזוג אלא בחזרה להצגה שהם גיבוריה. במקום הקלה, אנחנו חשים בהדרגה שנקלענו למלכודת עמוקה יותר. שני הגברים, הבמאי והשחקן, אינם מסוגלים להפריד את הרגשות והיצרים אותם הם חשים כלפי השחקנית מן העבודה איתה. הם מתעלמים מרגישויותיה כאשה, איש על פי דרכו, השחקן אדיש לה בתוקפנות, הבימאי אדיש לה בנועם. החזרה הולכת והופכת לאירוע שיש בו אלימות אמיתית וכאב אמיתי מאוד.
הלוואי שמדובר היה במחזה נבוב. הלוואי שיכולתי להאשים את דליה שימקו, שביימה, כתבה (על פי הסרט "משחק מסוכן", של אבל פררה) ומשחקת, שהיא לוקה בשנאת גברים ובבלבול מוח. למעשה יש כאן אמירות אכזריות ונכונות על מעמדן של נשים ועל מנגנוני ההגנה וההתקפה של גברים בחברתנו הכביכול מתקדמת. הן נאמרות בחוכמה, לא כהטפה אלא כהדגמה. ההצגה מהנה כשם שהיא מחכימה ולפעמים אפילו זורעת צחוקים בקהל. אני באופן אישי לא צחקתי. אני כעסתי.
ישנם כמה חוטים פרומים וכמה רגעים של התנהגות מפתיעה, אבל השחקנים מחפים על כל חולשה בעבודתם. תומר בן דוד חדור אנרגיה מסוכנת בתפקיד השחקן. אנה דוברוביצקי מלאה הבעה מורכבת בתפקיד השחקנית. אורי הוכמן מצחיק ואנושי כבמאי ושימקו עצמה היפר-ריאליסטית כאשתו. בימים שבהם התאטרון הישראלי עובד כמו מוח האדם - על עשרה אחוז מן הפוטנציאל המלא שלו, מלהיב לראות הצגה מקורית, חזקה ומשובחת כל כך.

על סף המצוק | "10 שניות" בתאטרון גשר

כל קומדיה רומנטית מבוססת על כלל פשוט: שני אנשים שאין שום סיכוי שיהפכו לזוג מגלים זה את זו למרות הכל והאהבה מנצחת. במחזה הגרמני "10 שניות" (במקור Norway.today”) המוצג כעת בהאנגר של תאטרון גשר, תנאי הפתיחה הפוכים. שני הצעירים הנפגשים באינטרנט מתאימים כמו כפתור ופרח. הבעיה היא שהמכנה המשותף העיקרי בינהם הוא רצונם המשותף להתאבד.
המחזה מבוסס על סיפור אמיתי, וכמו בסיפור אמיתי, זה לא באמת פשוט עד כדי כך. האובדנית האמיתית היא יולי (נטע שפיגלמן), ואילו אוגוסט (אורי יניב) חווה די תסכול כללי מן העולם ודי סקרנות כלפי הבחורה שמעבר לקורי הרשת, שיהיה מוכן להגרר איתה עד לנורבגיה המושלגת. כאן, על סף תהום של פיורד שעומקה 600 מטר, הם מבלים את מה שעלול להיות הלילה האחרון בחייהם.
זהו לילה מצחיק ומורבידי, קפוא ומחמם את הלב. בין השניים נרקמות כמה סצנות נהדרות, באחת הם פורצים את המתח המיני שבינם במלים בלבד, באחרת הם מצלמים במצלמת הוידאו של יולי גירסאות לנאומי פרידה מן המשפחה ומוחקים ומצלמים שוב. ברגעים מסויימים ישבתי באולם ההאנגר וחשבתי: זוהי הצגה שכל תיכוניסט בישראל צריך לראות. משאלת המוות של בני נוער כמעט אינה זוכה לדיון במסגרות החינוך. הדכאונות והחרדות של ראשית הבגרות מורכבים כל כך, ומורכבותם הרי נמסרת כאן - לא מדובר בקלישאות, אלא באנשים, אנשים חמודים שעומדים על פרשת דרכים מסועפת.
הרבה מהתרגשותי אבדה ברגע הסיום. הבמאי יבגני אריה בחר באקורד אחרון מתחכם. לא היה לו אשראי לעולל דבר כזה לצופים או לדמויות. את מה שבוחרים השניים לעשות לבסוף לא אוכל לספר כאן. ההצגה עצמה, על כל פנים, קופצת מעל פני הצוק ומאבדת את עצמה לדעת. לפחות היא מותירה אחריה זכרונות יפים.

אנשים של ממש | "הדוד וניה" בתאטרון בית לסין

המחזה "הדוד וניה" מלא בריקנות. וניה, מנהל אחוה בגיל העמידה, חש שביזבז את חייו. אסטרוב, רופא העיירה, נמצא באמצע ביזבוז חייו שלו. ילנה הצעירה זה עתה התחילה לבזבז את חייה. האחוזה עצמה אינה מניבה רווחים. רק סוכנת הבית הקשישה מרינה ואיתה “וופלה” רפה השכל עומדים ומביטים מהצד בשאננות. לא אכפת להם החדלון.
אם יצאנו שבעים ומלאים מכל העיסוק הזה בריק, הרי זה בעיקר בזכותו של ששון גבאי בתפקיד וניה. גבאי אדיר. הוא משחק בנהמות, משחק בגבותיו, משחק אפילו בריק עצמו – ברגעים בהם הוא בוחר לא לדבר. המונולוגים שלו מצחיקים וטראגיים באותה מידה. בדיוק כך נשמע דכאון קיומי אותנטי.
ישנן דמויות מלאות אחרות: אלכס פלג הופך את פרופסור סרבריאקוב המשמים לדמות כמעט בלתי נראית מרוב שהיא אמינה. אלברט כהן מקסים כ-”וופלה" וליאור אשכנזי יוצק תוכן מעניין לדמותו של אסטרוב. הנשים הצעירות: יובל שרף כילנה ומיה דגן כסוניה, עושות עבודה שלמה פחות, אבל ההצגה שורדת את חולשותיהן ונותרת מלאת נפח.
כדי לספק נפח בצ'כוב צריך לשחרר אותו, להעניק לתכנים מסלול המראה ממנו יוכלו לטוס אל תוך תודעתו וליבו של הצופה. כאן חברו כל המעורבים בהפקה לוודא שכך יהיה. התרגום הקליל והדינאמי של שלמה מושקוביץ מדבר הישר אל תוך אוזנו של קהל עכשווי: “הזקנה שלי כל הזמן טוחנת לי ת'שכל על שחרור האשה!" מתלונן וניה, וזה עובד. כך מדברים אנשים של ממש. התפאורה של כנרת קיש ותלבושותיה של אירינה שר ממקמות את העלילה בתקופה היסטורית לא ברורה במכוון ובמקום שהוא רוסי במובן האוורירי ביותר של המילה. אשה יפה במכנס לבן אלגנטי שותה תה מתוך סמובר, שיר שחיבר צ'ארלי צ'פלין מתנגן על האקורדיון, עדינות נסוכה על הכל, מאפשרת לחוסר הגדול להתגלות ולדבר אלינו.

הבמה ריקה | "אויב העם" של התיאטרון הלאומי הנורבגי

דוקטור תומס סטוקמן, תושב עיירת מרחצאות קטנה, מגלה שמי המרחצאות לוקים בזיהום חמור העלול לעלות בבריאותם של הרוחצים בהם. כאשר הוא מודיע על כך לאנשי העיירה, כולו חדור תחושת שליחות, מתחילים אלה לגונן על האינטרסים שלהם ולנסות להשקיט את הסיפור. הנריק איבסן חיבר בנורבגיה של המאה התשע עשרה את המחזה שיכול היה להיות הסאטירה הישראלית המרירה והמוצלחת ביותר של 2009.
המחזה מושלם אבל קשה להגיש אותו הגשה מושלמת. הוא עתיר מלל, דל ברגעים של התרחשות פיזית ועבור קהל היעד של ההפקה - גם מוכר לעיפה. הפקת התאטרון הלאומי הנורבגי, המתארחת בארץ במסגרת פסטיבל התאטרון הבינלאומי בקאמרי, נועדה להגיש לקהל באוסלו את המים והלחם של תרבותו. איך עושים את זה בכבוד הראוי ובכל זאת מחדשים? לפי גישתו של הבמאי רונר הודנא, עושים מעט ככל האפשר. מתעלמים מהוראות עיצוב התפאורה המפורטות של המחזאי ומתייחסים לבמה החשופה כמערכת של צירים אנכיים ואופקיים בלתי נראים. הדמויות מתכופפות ומזדקרות, קרבות למרכז הזירה ומתרחקות ממנו לפי מידת השפעתן הפוליטית בכל רגע נתון. הרבה מן הפעילות מבצע ציוד התאורה וגם הוא מתעורר לחיים רק במחצית ההצגה.
קו עדין, דקיק ומסתורי עובר בין מינימליזם לחוסר דמיון. “אויב העם" מהלכת על פני הקו הזה כלוליין על חבל. היא כאילו מזמינה זעקה מן הקהל: היי! הבמה ריקה! המלך עירום! במחזה העוסק בזעקות כאלה ממש, נדמה שאסור לכבוש אותן. ואולם, כשיורד המסך (הוירטואלי, כי אין אפילו מסך) על המערכה האחרונה, מסתבר שהמלך הוא מלך גם בעירומו והוא מותיר אחריו עיני נוצצות, כועסות ומזדהות באולם החשוך. המסירה הישירה של הודנא עשתה את מלאכתה. קהל נטול מגננות זוכה למסר חשוף שאי אפשר לעוות אותו ואי אפשר להתכחש אליו: משהו רקוב בממלכות כולן.

גרביונים או לא גרביונים | "מי הוא מי" בתאטרון יידישפיל

על כרזת ההצגה “מי הוא מי”, מופיע גבר לבוש כמרלן דיטריך, מעשן סיגריה בפומית ארוכה. מי שנתקל בה בחוצות הערים או בעיתונות תהה ודאי עד כמה מוכן היידישפיל להרחיק לכת במשחקים של חילופי מגדר. בכל זאת, לא מדובר במועדון דראג בסן-פרנסיסקו.
למעשה החילופים שבגוף ההצגה הם חילופי גזע: שני תינוקות הוחלפו בלידתם, האחד, יהודי שגודל כגרמני, עומד להבחר לרייכסטאג כפוליטיקאי נאצי מבטיח, השני, גוי גרמני מרחם אימו, מגדל ארבעה תינוקות של בית רבן בבוקרשט. עם מות אימו הביולוגית של הגוי נקראים השניים לפתיחת צוואתה ולהתלקחות הצפויה.
לבלבולי הזהות אחראי המחזאי ששמו נקשר יותר מכל עם חילופים כאלה בתיאטרון הישראלי: סמי גרונמן, מחבר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. מחזהו זה, שנקרא במקור "יעקב וכריסטיאן" עלה לראשונה בתאטרון המטאטא בשנת 1938. לבושו המחודש כולל קריצות מרובות לסרטים העוסקים בהתחזקות הנאציזם בשנות השלושים, ובעיקר למחזמר ”קברט".
להקת קברט קטנה שכמו נתלשה מן הסרט ההוא מפזזת על הבמה מדי פעם. הבנות לבושות במחוכים ובביריות וחובשות פאות צבעוניות, "שר הטקס" המלווה אותן שב כל פעם בתחפושת אחרת, כולל תערובת מופלאה הכוללת שפם היטלראי, גרביונים ופאת מרילין מונרו.
בכורת ההצגה "מי הוא מי" נערכה במקביל לצאת סרטו של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". שתי היצירות הללו משמשות את אותו צורך: לעשות נקמה בגויים. אם אצל טרנטינו אנחנו נוקמים בנאצים על ידי לחיצה על ההדק, ב-”מי הוא מי" אנחנו מגחיכים אותם: מלבישים אותם במחוכים ובביריות, מצליפים בעכוזם, ואפילו מציגים אותם כיהודים בסתר.
הקהל המסורתי של היידישפיל, הכולל חובשי כיפות רבים וכאלה הנמנים על הדור המבוגר, עלול להיות רגיש לחלק מהמראות, אבל רק מעטים פרשו בהפסקה. גרביונים או לא גרביונים - גם הצגת יידישפיל שכוללת מוטיבים של פטישיזם, טרנסווסטיזם וסאדו עוסקת בסופו של דבר בירושה. כוכבה האמיתי אינו הגימיק הקברטי אלא יענק'לה הלפרין המקסים בתפקיד רופא העיירה השתיין.

קופצים כשאומרים להם | "בלו מן גרופ" בגני התערוכה

קודם כל נשאלת השאלה: מה זה בעצם? התשובה, לטוב או לרע, היא כדלקמן: זה שילוב של מופע רוק, קרקס מדראנו, מיצג אמנותי ברוח הפופ ארט והפעלה בגן הילדים של הגננת אתי.
הבלו מן גרופ מופיעים ברחבי העולם מאז תום שנות השמונים. בעשור האחרון הוליד הצוות המקורי שמונה צוותים נוספים, צבועים באותו כחול קובלט, שאחד מהם נאסף אל חופי הארץ המובטחת. הם גם פיתחו מופעים חדשים על בסיס המופע המקורי. אנחנו קיבלנו את "מגאסטאר", שציר הנושא שלו הוא וידאו הדרכה המנחה שלושה יצורים שתקנים ונטולי אוזניים ואת להקת הליווי שלהם ברכישת מניירות של כוכבי רוק.
השאלה הבאה היא: איך זה. ובכן. כמופע רוק, זה לא מוצלח. השירים בינוניים במקרה הטוב. גרסת כיסוי ל-”באבא אוריילי" של The Who הוכיחה מעל לכל ספק שלמרות העוצמה הרבה של הרמקולים, רוקנ'רול אמיתי מורכב מחומרים אחרים לגמרי. כקרקס, זה לא מוצלח. אמנם הכחלחלים יודעים לקלוע חפצים שונים בכשרון זה אל לועו של זה, אבל רגעי הקסם מעטים מדי. כמיצג אמנותי, זה לא מוצלח. אמנות זקוקה לתוכן וכאן אין תוכן, רק שואו עצום שנולד מתוך גרעין יצירתי מיוחד אי אז לפני עשרים שנה, אבל הרחיק ממנו ונעשה מסחרי וראוותני.
צר לי להיות הגרגמל של אורחינו הדרדסים, אבל מופע הבלו מן גרופ מצליח באופן מוחלט רק כהפעלה לילדי הגן. הילדים האמיתיים שבקהל אולי מבוהלים מעט מן הווליום והביזאריות הכללית, אבל בגדול, כל אלפי הנוכחים בביתן 1 של גני התערוכה מרימים ידיים כשאומרים להם וקופצים כשאומרים להם. חבל שאי אפשר להפעיל את הישראלים באותה קלות לעשייה חברתית או ליישוב הנגב, למשל.
אין רע בקצת כיף, אבל הכיף הזה צעקני להפליא ובמאמצו להיות שווה לכל נפש הוא נעשה בינוני ושטוח. יש משהו באמת מוזר באנשים הכחולים, והמוזרות היא אימם של כל הדברים הטובים באמת. כנראה שגם זה היה טוב באמת, פעם מזמן.

פתאום נפתחת דלת התא | "ק" של תאטרון קליפה

זו ההזדמנות שלי למחוא כפיים לאמני תאטרון קליפה. במעבר בין התאים במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, בין שתים עשרה הצגות זעירות המבוססות על טקסטים קצרצרים של פרנץ קפקא, היתה לרוב הלסת שמוטה מכדי לאפשר מחיאת כף נורמאלית. זה עתה צפינו במחול סקסי בין פרוסת לחם (אמיתית) בצורת רווק גלמוד, לרצועת בצק בצורת הנערה המפתה אותו בדמיונו. זה עתה חזינו בגזעי עצים עטויים שלג המתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מזנקים לעבר התקרה ומתחילים לזמר. פתאום נפתחה דלת התא, מישהו אמר: אתם מוזמנים לצאת. יצאנו בשקט.
המופע הבלתי אפשרי במורכבותו ובעושרו (לכל אחד מן הצופים ניתן לחזות ב-65% ממנו לכל היותר), אינו בולע את הטקסטים של קפקא במלתעות של עיצוב יצירתי וברק תיאטרלי. הוא מצליח לספק את שני אלה ובכל זאת להבליט את עומקם ואת פשטותם. בכל תא ותא במבנה הרוסי הנושן, ששימש ככלא ליהודים וערבים בימי המנדט, מסתתרת הזמנה משלהבת, מפחידה או מצחיקה לקריאה נוספת ביצירותיו של האיש.
המוזיאון עצמו קם לחיים ולמוות, מתמלא במוזיקה שחלקה אפלה וחלקה קורנת; ובעשרות תפאורות שחלקן יכולות בהחלט להחשב ליצירות של אמנות המיצב. לשכותיו וסדנאותיו מוחיים על ידי השחקנים. כבודם של אלה שעלו כאן לגרדום אינו מחולל גם כשהמופע נוגע בפוליטי, הנגיעה היא בפוליטי נצחי, בחשיבה קפקאית על מוסר ועל חופש הנכונה לכל מצב בהיסטוריה.
בקיצור, מחיאות הכפיים סוערות. מדובר באחת החוויות המושקעות, המעולות והמומלצות שייצר התאטרון הישראלי. החולשה העיקרית בה מתגלה דווקא בגרן-פינאלה שלה: קטע מחול המתרחש בחצר הטיולים של הכלא. קבוצת “קליפה" מרגישה כנראה מחוייבת להגדרתה כתאטרון תנועה והיא מסיימת את הערב במריטה קצבית של קורי האווירה המיוחדים כל כך שנטוו עד כה. אין בכך צורך. הגיע הזמן להחלץ מהגדרות, להתרומם כגזעים מתוך השלג ולהמשיך ליצור תאטרון אלטרנטיבי ישראלי שאפתני בחופשיות מוחלטת.

לא הלילה ג'וזפין | "סיפור הפרברים" במשכן לאמנויות הבימה

ההפקה הנוכחית של "סיפור הפרברים" המבקרת בארץ, היא שיחזור מדוייק ככל האפשר של ההפקה המקורית שהועלתה בברודוויי בסוף שנות החמישים. לשחזור כזה יש כמה יתרונות:
1.הנוסטלגיה.
2. ברודוויי!
סך הכל שני יתרונות.
לשחזור כזה יש גם כמה חסרונות:
1. בשנת 1957 החליטו לאונרד ברנשטיין וג'רום רובינס, האחד מנצח תזמורות יהודי אמריקני אמיד, השני כוריאוגראף ובמאי תיאטרון רב כישורים וכבוד, למקם את סיפור "רומיאו ויוליה" ברחובות הזועמים של מערב מנהטן. הכירותם של היוצרים עם עולמם של חברי הכנופיות היתה מוגבלת וגישת שנות החמישים לנושא של פשע עירוני מעודנת ומאופקת ברוח השמרנית של התקופה. מאז התחלפו תקופות, עברנו סקורסזה אחד או שניים וגם עוד כמה מחזות זמר שעסקו באורבאניות אמריקאית (Rent למשל, או Avenue Q). מה שהיה נועז מגובש לפני חצי מאה, נראה ביישני ואנכרוניסטי היום, הגנגסטרים נראים רכרוכיים, טוני המאוהב מאבד בזריזות מביכה את העשתונות והופך לגוש מרגרינה רומנטי. גם היחס לתרבות זרה השתנה. קחו למשל את מנגינת השיר "בא לי לחיות באמריקה". ברנשטיין בחר מקצב זר, אקזוטי, אבל אין לו כל קשר עם פורטו ריקו, מולדת הדמויות. אילו היה מלחין את "סיפור הפרברים" היום ודאי היה מאזין מעט לסלסה.
2. שחזור של הפקה מקורית אינו מעשה עצלני. הוא דורש כשלעצמו מיומנות מיוחדת. על הכוכבים בהפקה הנוכחית מוטל לגלם בעצם כוכבי ברודוויי בני דורם של סבותיהם וסבתותיהם. מניין תיוותר להם אנרגיה לגלם את מריה, אניטה טוני?
סך הכל שני חסרונות.
אז האם מדובר ברעיון טוב או רע? בגדול, הוא נחמד אבל בעייתי. מרגע שמוצה המימד הנוסטאלגי – מוזיאלי, הנפש מתחילה להשתוקק לחידוש. היא מתקשה להסחף אחרי המשחק הלא אמין וממתינה בסבלנות עד כמה שאפשר לשירים: “מריה" “הלילה" “מה יפיתי". למרבה המזל, הם כולם שם ולהם לא היה מעולם אפילו חסרון אחד.

תצלום קבוצתי | "כי אמיתית היא" בצוותא

האם זה מקרי שההצגה ממני נהנתי יותר מכל בשבועות האחרונים נערכה באולם צוותא 2 הזעיר מול קהל של פחות משלושים איש? אין מאחורי "כי אמיתית היא" תיאטרון מחבק, ראוותני וצמא לגימיקים, רק צוות רענן, מקרן שקופיות והמון סקרנות.
סקרנות היא תכונה בריאה ביותר באמן. הכותבת והבימאית הצעירה רוני ברודצקי ושותפתה ליצירה ניבה דלומי סקרניות כלפי חיי הקיבוץ (ברודצקי לא גדלה בקיבוץ בעצמה). הן סקרניות לגבי יכולת השרדותם של ילדים בתוך האכזריות החברתית המקיפה אותם בכל מקום בו הם גדלים. הן סקרניות לגבי מפגש של תנועה וטקסט, כשיש שפע משני האלמנטים. ארבעת השחקנים, כולם בוגרי תאטרון הגוף בתל-אביב, מציגים בשנינות של הגוף והלשון תמונות מחיי בני עשרה הגדלים בין הדשא, חדר האוכל ומגרש החניה. פעם הם ילדים רועשים באוטובוס של המועצה האזורית, פעם הם זומבים מתוך צ'יזבאט, פעם הם תצלום קבוצתי שאחד מפרטיו מנסה לחמוק ממנו, לברוח למציאות אחרת.
הדמות שבמרכז היא שירה (דלומי) הסובלת מהקנטות על רקע אפו הגדול של אביה ומהתנכרות כללית מצד החבורה (חגית גרינברג, דורון דהן, מאור פרידמן). שירה שבה לקיבוץ כאשה בוגרת בתערובת של בעתה ונוסטלגיה. הטקסטים שלה, הפותחים וסוגרים את ההצגה, חלשים בהרבה מיתר ההתרחשות, אבל התערובת המובעת בהם היא תמצית העניין. אולי אין כאן שום חדש, אולי כולנו יודעים שכאלה הם מטעניהם של קיבוצניקים ובמידה רבה זהו גם מטענו של כל אדם הזוכר את ילדותו, אבל לפעמים היכולת לומר את המוכר באופן חדש ומרענן היא כשלעצמה אמנות.
ההצגה קצרה. היא צנועה, משאירה טעם של עוד. במימדיה ובפשטותה היא מתאימה בדיוק להיות מוצגת בקיבוצים. מסע הופעות שכזה יהיה מעשה נועז, ולכן נפלא לראות אותה מוצגת בצוותא, שבבעלות הקיבוץ הארצי.

לא בחוש | "המקום ממנו באתי" בתאטרון חיפה

דיויד מאמט דומה לכוסברה. או שאוהבים אותו, או שמתעבים אותו, ובכל אופן יש למחזות שלו טעם חזק ומובהק. אני נוטה לחשוב שהם נוטים לברברנות, אבל דווקא משום כך מגיעות מחמאות להצגה "המקום ממנו באתי" בתאטרון חיפה. הנה, מחזאי העל האמריקני הוא ברברן, ואילו מבצעיו הישראלים יודעים תאטרון מהו ומפיקים את המירב מבירבוריו.
ברוב המקרים זה באמת כך. בפתיחת ההצגה מעניק דביר בנדק הופעה מאלפת כמסעדן יהודי אמריקני שחווה געגועים לא לגמרי בריאים לשטעטל של אבותיו. במערכה השניה מגלמת אורלי זילברשץ אשה מבוגרת המבינה בהדרגה את עוצמת ההתעללות הנפשית שעברה בילדותה. היא עושה זאת היטב: קומית מבלי להצחיק, טראגית מבלי לסחוט דמעה, אמיתית ומאמטית בדיוק במידה.
אז למה זה לא לגמרי עובד? קודם כל כי חסר להתרחשות ציר. העובדה שבכל אחת משלוש התמונות של "המקום ממנו באתי" משתתף אדם שנמצא בשלבים שונים של עזיבת אשתו, אינה הופכת את שלוש התמונות למחזה. גם מי שאוהב את מאמט באמת, חייב להציל את האיש מעט מעצמו, למלא את החסר. משה נאור ואסף ציפור שביימו יחדיו, ומנשה נוי בתפקיד בובי, לא עושים זאת. נוי נותר בצידה האחד של הבמה במהלך ההצגה כולה, כמו גוש של כוסברה שלא עורבב לתוך התבשיל.
באופן משונה, דווקא תוכניית ההצגה מתעקשת להעניק ציר להצגה. היא כוללת טקסט מאת חבר הכנסת זאב בילסקי שעוסק בסכנת ההתבוללות בקרב יהודי התפוצות. באותה תוכניה ממש כותב עוזי וייל שבמחזותיו של מאמט "נדיר מאוד למצוא מסקנה בסוף". משום מה מניחים עורכי התוכניה שהמחזה עוסק בהתבוללות ושמסקנתו היא שהיא סכנה קיומית לעם היהודי? גם אם הנושא חשוב, חייבים לתת לתאטרון להיות תאטרון ואסור שתוכניותיו יהפכו לחומרי תעמולה.

ימים רזים | "סכינים בתרנגולות" באנסמבל רינה ירושלמי

כמה מחברי התגלגלו פעם למסעדה באיטליה שבה הוגשו המנות לפי תקופות היסטוריות. בתפריט לא מצויין היה מה טבעה של המנה. הזמנת "המאה התשע עשרה"? תזכה לאכול סעודה דומה לזו שבה סעד את לבבו האיטלקי הממוצע בימי גריבלדי.
אלה שהזמינו את ארוחת "ימי הביניים" הבינו מהר מאוד שעשו עסקה רעה. בימי הביניים לא היו באיטליה אפילו תפוחי אדמה, שלא לדבר על פסטה. אל השולחן הוגשו תבשיל של כרוב, כיכר לחם ואולי קצת יין מתוק.
על רקע הימים הרזים והאכזריים ההם נפרשת עלילת "סכינים בתרנגולות" הרזה והאכזרית אף היא. שלוש דמויות: חורש, טוחן ואשה מתנהלות על במה כמעט ריקה. יותר מכל ממלא אותה אור: אור דומה לזה שאותו ראו בני התקופה: אור של נרות, של שמש, של ירח, זהו.
הטוחן ראה אור אחר: אור של השכלה. הוא יודע לכתוב, הוא מסוגל לתת לאשה פתח לחופש מבעלה החורש והבור. הוא יודע כיצד לקרוא אותה אליו. הוא שואל אותה לשמה, אבל אין כאן סיפור אהבה, כי האהבה ממש לא תתכן במציאות הזאת. מה בכל זאת יתכן? פיוט מסוג אחר, שרק מחזאי גדול (דיויד הרואר הבריטי) במאי רציני מאוד (ארי רמז) וצוות שחקנים מרשים (אורית זפרן, עמנואל חנון ורודיה קוזלובסקי) עשויים להפיח בו חיים. זפרן, בתפקיד המרכזי ביותר, מפיקה תאטרון מתומצת ועז ושולחת את הצופים לביתם מלאי מחשבות.
מרכיביה של התוצאה דומים למרכיבי הארוחה ההיא. הכרוב, הלחם והיין תובלו באלימות ובתשוקה ובושלו על אש קרה של עידון ותחכום. יש שיראו ב-"סכינים בתרנגולות" עניין של טעם נרכש: ללא תפאורה מלבד התלבושות הנהדרות של לילי בן נחשון ועינב דורון, ללא כל מחווה פופוליסטית כלפי הקהל, זהו לחמא עניא למופת והוא מעדן.

מוות לסאטירה | "חובבות ציון" בתאטרון תמונע

ההצגה "חובבות ציון" עוסקת באגרסיביות בחברה הישראלית, אבל היא כה אגרסיבית בפני עצמה שקשה להבין האם היא המחלה או התרופה. בעצם, תרופה היא בוודאי לא, אלא במובן אחד: שהיא מעניקה הזדמנות לדבר על סאטירה ישראלית ועל כל מה שאין בה.
מה יש בהצגה הזאת? יש בה שתי שחקניות אנרגטיות וכשרוניות (טל ברנע ושרון מייבסקי) שמתפקדות גם כבובנאיות. הבובות, הנאות למדי, מייצגות את בניה של משפחה ישראלית טיפוסית: האב, איש קבע בצה"ל, אשתו, עקרת בית כפי הנראה, בנם בר המצווה ובתם, מעין ליסה סימפסון מעוררת סימפטיה אותה משתיקים ההורים ללא הרף.
המשפחה כולה חיה בחרדת מלחמות וחווה מתחים בלתי פוסקים, החל מאי הצלחתו של הבן ללמוד את ניגון ההפטרה, וכלה בזעם פקקי תנועה מתפרץ. הקהל הולך ומזדהה איתה בכל רגע, כי קשה לו להתמודד עם ההתקפה הבלתי פוסקת מצד השחקניות והפסקול המוקלט. אנחנו משוועים למשהו – אולי הפוגה, אולי נחמה, אולי בדיחה אחת מצחיקה ולא נדושה.
יותר מכל אנחנו משוועים לאמירה. זוהי חולשתה האמיתית של הסאטירה הישראלית, מאז "זו ארץ זו" ועד ארץ נהדרת. היא מחפשת את אהבת הקהל, וביודעה שהקהל מפולג מאוד בדעותיו, מקפידה להתייחס רק למה שיש עליו קונצנזוס. כן, כולנו יודעים שהנהג הישראלי תוקפני. אז מה?
ברנע ומייבסקי נשמרות היטב שלא לומר שום דבר במפורש. הן מתייחסות לאיום המלחמתי כמשהו אמורפי: סתם פחד לא מוגדר ממוות ואלימות, כאילו אין להן רקע פוליטי, כאילו אין היסטוריה. דחילק, אנחנו לא בני ארבע שהוריהם מסבירים להם בעדינות ש-”יש מלחמות". הן מחקות גברים בוטים כשהם צועקים "מוות לערבים", אבל מפחדות לצעוק "ערבים". נשאר רק "מוות ל-”. הרשו לי להשלים: מוות לסאטירה הישראלית הפחדנית, תחי סאטירה בועטת ומסתכנת. זו הזמנה לחובבות ציון ובובותיהן: צרו אותה בעצמכן. קחו את כל האנרגיות האלה ותכניסו לנו כבר באבי אבינו.

לא אשליה | "הקסם הגדול" בתאטרון החאן

הקומדיות הגדולות ביותר הן למעשה טרגדיות נוראות. חישבו על הבדיחה המוצלחת האחרונה ששמעתם. כמעט בכל המקרים עובר בה מישהו חוויה קשה או לפחות מביכה ועגומה ביותר. “הקסם הגדול" הוא סיפור כזה, מעשה מצחיק להפליא באחד שאכל אותה בצורה הכי גרועה שאפשר.
המחזה הוא לא פחות מגאוני. חיבר אותו המחזאי הנאפוליטני אדוארדו דה פיליפו והוא הוצג לראשונה בראשית שנות החמישים. זהו סיפורו של קוסם שמעלה מופע בחצר של מלון קיט. במסגרת המופע הוא מעלים לכמה רגעים אשה נשואה מן הקהל, שהיא גם מאהבת של אחד מחבריו. ההעלמות אמורה לאפשר לאשה לחמוק מבעלה לשעה קלה ואז לשוב, אלא שהמאהב חוטף אותה איתו לוונציה ומשאיר את הקוסם המבולבל בלי דרך להשיב את האבדה.
בלית ברירה הוא משכנע את בעלה של האשה שלמעשה היא כווצה לתוך קופסת עץ קטנה. ושרק אם יפתח את הקופסה באמונה שלמה ששם היא מצויה, תתגלה רעייתו שוב לפניו. זוהי רק ראשיתו של משחק מוחות מבדח ומדכא כאחד. שיש בו אמירות חכמות להפליא על תפישת המציאות שלנו כבני אדם ועל הקלות בה מסוגלים לתעתע בנו שרלטני העולם.
לכל אורך מחציתה הראשונה של ההצגה לא ניתן לעצור את הצחוק. בהמשך היא נעשית קודרת מעט יותר, באופן בלתי נמנע, אבל גם רדומה משהו, באופן נמנע. צניחת האנרגיה הקלה המורגשת לאחר נקודת האמצע היא אולי ליקויה היחיד של ההצגה, מלבדה, מדובר פשוט בתענוג שלא יאומן. אודי בן-משה ביים בקצביות ובדמיון רב, פרידה קלפהולץ אברהמי סיפקה לאמן האשליות ארון מתים מצרי מצוייץ שעצם האופן בו הוא מוזז על הבמה מצחיק עד אימה. ארז שפריר מגלם את הקוסם במלוא יומיומיותו הלא-קסומה, וניר רון בתפקיד הבעל המקורנן הוא אגדה קומית-טראגית שלא תשכח בקרוב.