יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

פרידה מהבית הישן | "גן הדובדבנים" בתיאטרון החאן

זאת תהיה כנראה קידה אחרונה. מחבר שורות אלה פורש השבוע ממערכת העיתון ישראל היום ומפנה את מקומו לאוהבי תיאטרון אחרים. חיפשתי לי הצגה מושלמת לטור פרידה ומצאתי: תיאטרון החאן מעלה בימים אלה את "גן הדובדבנים.”

היא מושלמת משלוש סיבות. הראשונה: זוהי הזדמנות להסיר את הכובע בפני התיאטרון הירושלמי הצנוע ומלא הכשרון. לאורך כל תקופתי כמבקר "ישראל היום" החאן לא איכזב. כמה מהצגותיו היו חלשות מן האחרות, אבל זה פשוט כי האחרות היו כל כך נפלאות.

הסיבה השניה: גן הדובדבנים הוא מחזה מושלם. מי שיקרא אותו כמשל למצבנו כעם וכמדינה ייצא מן ההצגה המום מכוח הנבואה והביקורת של צ'כוב. ליובה ובני משפחתה מסתכנים באובדן אחוזתם הנפלאה וגן הדובדבנים שבגבה. אם יסכימו לאפשר את חלוקת הנכס, יוכלו לשמר את בעלותם, אבל הקשר הסנטימנטאלי למקום, לחפצים, לפנטזיה, מונע מהם לאמץ פשרה ולהציל את הבית.

ליאורה ריבלין מגלמת את ליובה, בעלת האחוזה הפזרנית, עדינת הנפש והמבולבלת. היא יוצרת ממנה דמות מוחשית ומובנת וזה נפלא. ארז שפריר עיצב את דמות אחיה לאוניד כהומוסקסואל מזדקן שובה לב. מיקי ג'ורביץ' ביים בחום ובעדינות. פרשנותו את רוח המחזאי היא הטובה מבין אלה שנראו על בימותינו בשנים האחרונות.

"גן הדובדבנים" הוא מחזהו האחרון של צ'כוב. טמונים בו אלמנטים סימבוליים המנבאים תיאטרון עתידי, שאת מחזותיו יחברו אחרים. אחד מהם הוא צליל של מיתר פוקע הנשמע מעל לגן, מבלבל את הדמויות ולא זוכה להסבר.

הצליל הזה הוא הסיבה השלישית לבחירה ב-"גן הדובדבנים". התיאטרון הישראלי הוא במיטבו כשצליל של מיתר פוקע מהדהד בו: כשמשהו מאי-השלמות של חיינו ניכר בו, טמון בתוך השלמות החווייתית שאותה מעניק רק התיאטרון. זה קורה כאן מדי פעם, ולא רק בחאן. יש למה להתגעגע.

הצגה על כלום | "אדם גייסט" בתיאטרון תמונע

"אדם גייסט" הוא מחזה קיומי שאפתני שזכה להכרה רבה בחו"ל. הוא אמור היה להיות אחד משיאי פרוייקט “העונה הגרמנית” הנפלא של תיאטרון תמונה ומכון גתה, אלא שבעיני מדובר דווקא בשפל.

מה הבעיה? הבעיה היא שכאשר הצגה קודרת אינה מתובלת בצל של הומור, מוחמצת גם קדרותה. הקהל לא יכול לקחת ברצינות את המימד הטראגי ללא קרס שיהדק את המימד הזה לחיים על כל מורכבותם. החיים, מה לעשות, אינם מלווים באנחה תמידית של מוזיקה אלקטרונית פסימית. להפך, הפסימיות שלהם מועצמת דווקא כשהיום בהיר.

גיבור "אדם גייסט" הוא תלמיד בחינוך המיוחד שמאבד את אימו, הוא מתגלגל לסמים, מבצע מעשה של פשע מיני אלים, מתגייס ללגיון הזרים ועוד ועוד. יש כאן הכל: מלחמה, משפחה, פשע, פדות ומחלה. הכל מלבד אהבה פשוטה. שוב מדובר בטעות. הצגה שמנסה להיות על הכל או אפילו כמעט על הכל הופכת בקלות להיות הצגה על כלום.

יותר מכל נזכרתי ביצירה "החומה" של פינק פלויד ובסרט שביים בעקבותיה אלן פארקר. גם כאן וגם שם מסופר סיפור של יתמות, התדרדרות נפשית, אלימות כלפי נשים ושותפות בארגון פשיסטי. אלא ש-”החומה" מיועדת מראש לבני הנעורים, ואילו אדם גייסט מוצגת בעטיפה שאפתנית יותר. יש בה התייחסויות לתולדות המלחמה בבלקנים ולפוליטיקה של אוסטריה העכשווית. פרוסה אחת מתוך השטרודל הזה היתה יכולה להיות חוייה. לנסות להאכיל את הקהל בכולו, זאת התגרות מיותרת.

לפחות עבודת התאורה והוידאו, רגעי תנועה מיוחדים ועבודת משחק יפה של נדב נייטס בתפקיד הראשי מפצים במשהו על ילדותיות היצירה עצמה. הם מחזקים את הרושם שמדובר במוצר בעייתי מיסודו ולא במשהו שהוחמץ במהדורה המקומית. מצד שני, הפקה אחרת אולי בכל זאת היתה מסוגלת לשחרר מאדם גייסט אמינות ובגרות רבה יותר. הטריק הוא כפי הנראה לקחת את המחזה עם קורט מלח ולא לחבק אותו חיבוק עז מדי.


יום שני, 6 בדצמבר 2010

לא חומר נפץ | "בחורים טובים" בתיאטרון בית לסין

שני חיילים ביצעו מעשה חמור. בעיני הציבור – מדובר במקרה מזעזע, בעוד ביחידתם, זוהי שיגרה. הם בסך הכל פעלו בהתאם לנוהל, נוהל לא כתוב אמנם, אבל מקובל. הפצ"ר מורה להעמידם לדין ודרמה של צדק או של אי צדק מתחילה.

זה קורה במציאות. זה קורה בארץ. זה קורה גם בתיאטרון, בהצגה "בחורים טובים". כאן הזירה היא אמריקאית מאוד. את המחזה חיבר המחזאי והתסריטאי המצליח ארון סורקין. גיבוריו הם חיילי מרינס וזירת התקרחשותו היא מחנה מפרץ גוואנטנמו שבקובה. קשה שלא לחשוב מה היה קורה אילו היה המחזה עובר "ישרול" ומועבר לבסיס של צה"ל. הוא היה הופך לחומר נפץ אמיתי.

בבית לסין לא רצו חומר נפץ, רצו עוצמה מסוג אחר. הם גייסו את משה קפטן כבמאי שיודע להעניק מימד בימתי עז ואת ליאור אשכנזי לתפקיד הקולונל שהורה או לא הורה על ביצוע ה-”נוהל". אשכנזי אכן מפיק לקראת סיום ההצגה רגע של עוצמה בימתית שרק לכבודו ראוי לבוא ולצפות בה ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש החמצה. היה כאן מקום לעוצמה אחרת.

"בחורים טובים" היא דרמת בית משפט. מורדי גרשון מגלם את הפרקליט שמונה לשני הנאשמים, הדס קלדרון היא פרקליטה צבאית המתעקשת להיות מעורבת בתיק, משוכנעת שמותו של חייל נגרם מפקודה שהגיעה מגבוה, לא מגחמה פתאומית של שני חבריו לחדר. כל אחד מהם מעניק הופעה מעניינת שהרבה בה נותר בלתי פתור, בעיקר בתחום מלחמת המינים, נושא טעון ורלוונטי יותר מכל מלחמות המרינס כולן.

בדרך כלל ממעט התיאטרון העכשווי לנהל דיאלוג עם המקצבים האפקטיוויים והלשון הנגישה של הוליווד ושל הטלוויזיה, וזה חבל. “בחורים טובים" מנהלת דיאלוג כזה אבל לא מעמידה את הרוח ההוליוודית במבחן וכמעט ולא מעניקה לה ערך מוסף תיאטרוני. מהנה לצפות בהצגה, כפי שמהנה לצפות בסרט (למשל “בחורים טובים” שבייר רוב ריינר לפי מחזהו של סורקין), אבל הצגת תיאטרון היא חוויה יקרה בהרבה מהשאלת די וי די, ראוי שתעניק לצופה יותר.

לב, עידון, אינטימיות | דיסטאנץ בצוותא תל אביב

למירי לזר יש לב. לב, הרי זה הדבר הראשון שמאפשר אמנות אמיתית. ליבה, כמו יתר אבריה, היה נתון במצב של סכנה. במהלך שנתיים התמודדה עם מחלה קשה וזו איימה עליהם. התמודדות היא דבר נוסף שמאפשר אמנות אמיתית: ללזר יש סיפור, סיפור על אתגר, סיפור על נצחון איטי שלא הושג בקלות.

דבר נוסף המאפשר אמנות אמיתית הוא עידון. דיסטאנץ, יצירה שלמרבה הצער לא ניתן איות עברי לשמה, היא יצירה מעודנת באמת. חמישה אמני תנועה ניצבים על הבמה, לבושים בלבן. שניים באו מתחום המחול, שניים מתחום המשחק ואחד מתחום תיאטרון התנועה. הם לבושים בלבן ומספרים סיפור שיכול להיות כמה סיפורים, שיכול להיות גם הסיפור שלי.

לזר יוצרת אמנות אמיתית כי היא טווה מציאות שכל אחד יכול לגעת בה. יש בה זכרון ותוגה, אהבה ושאלות זהות המתעוררות לאור דרמה גדולה בחיים. גיבורתה טובעת בתוך שימלתה ומגיחה ממנה שונה. משחק של נערות על חוף הופך לתמצית כל זכרון מתוק. הכל נמסר במסגרת של טיפול היפנוטי שהצופה מוצא בו את עצמו ואת היוצרת ואז מאבד ומוצא שוב.

כן, אין כאן מחול הישגי שעוצר את הנשימה בברק שלו (מלבד ברגעי הסיום ממש), אבל יש תוכן אדיר, יש לב. אנחנו חשים אינטימיות עם כל העומדים על הבמה ובייחוד עם דניאל גל בתפקיד המפתח. מזמן לא חשתי קירבה כזאת לאנשים שאינם משוחחים איתי והזדהות איתם.

הטריגר ליצירה היה דווקא עניין טכני. התאורן מאיר אלון רכש פנס מיוחד והודיע ללזר שהוא מעוניין לחנוך אותו על יצירה שלה. נפלא עד כמה הטכני והרגשי משתלבים כאן. קטעי וידאו ארט, משחקי תאורה ופסקול מוזיקאלי עשיר, חכם ומרגש מעניקים לשעה של דיסטאנץ נפח והופכים אותה להרבה יותר מסך כל דקותיה.

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

אבל לא מספיק | "תופעות לוואי" בתיאטרון חיפה

קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך עולה ולפתע הוא רואה מולו חבר ילדות. ידעתי שיונתן מילר היה לשחקן, ושהוא משחק בתיאטרון גשר ובזירות אחרות. היה נחמד לראות אותו על הבמה בחיפה, ומצד שני התעוררו בי מחשבות נוגות.
"תופעות לוואי" היא הצגה של "החיפאית" קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. זוהי מקלעת סיפוריהם של שמונה אנשים צעירים, תוצאת פרוייקט קבוצתי שתכניו נובעים מעולמם של שחקניו. אלמלא היה הפרוייקט אישי כל כך אולי לא הייתי חולק את מחשבותי הנוגות, אבל הוא כזה ואני מכיר את אחד מן השחקנים ויודע משהו על עושר עולמו ועל יוכלותיו. מילר הצטיין תמיד בהומור פיזי, ביצר מרדני ובעוצמות מיוחדות ומפתיעות. כל אלה מופיעים ב-"תופעות לוואי", אבל לא מספיק. מציאות חייהם של ישראלים עירוניים צעירים מופיעה ומתגלמת כאן, אבל לא מספיק. הכל חינני ומצחיק ומעניין, אבל לא מספיק.
אם אפשר להגיד נושא להצגה, הרי הוא הבטחון העצמי. ארבעה גברים וארבע נשים מתנסים למול עינינו במשברים שונים של בטחון. האחת מאובחנת כחולה בסרטן השד, אבל פוחדת להתמודד עם המציאות של מחלתה ולטפל בה, אחת מקבלת מחמאה הזוקפת את קומתה והיא שוגה בהזיות של אהבה. שניים מנסים את מזלם עם הבנות, אבל הם מלאים מתח זה מפני זה וסופם התכתשות אלימה (משכנעת ומוצלחת להפליא). אמנית מצליחה להביא את יצירתה לאירוע אמנותי ענק בברלין, אבל שם היא מתמלאת רגש געגוע וחולשה המונעים ממנה לנשוק לשמים.
כל זה יפה, אבל להצגה עצמה חסר הבטחון העצמי שיהפוך אותה למרתקת. "תופעות לוואי" יכולה היתה להרחיק לכת הרבה יותר, היא יכולה היתה לשחרר ברמות אחרות לחלוטין את יכולותיהן של שחקניה, למצוא עומק ולרגש באמת. קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך יורד והוא יודע שההצגה בה צפה עסקה כולה בו ובחולשותיו, ותוהה למה לא חידשה לו שום דבר.

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

גן עדן עכשיו | "פרדייז" בתיאטרון קליפה

יש תיאטרון טוב, יש תיאטרון נפלא, ויש תיאטרון קליפה. יש תיאטרון שכותבים עליו ביקורת ויש תיאטרון שכותבים עליו מכתב תודה.
תודה לכם, קליפות וקליפים. תודה שהכאבתם ללחיי מרוב צחוק, שהזכרתם לי מהו התענוג שבצפיה בסרטים מצויירים ובסרטים אילמים, במחול יצירתי ובקומדיה תיאטרלית צרופה וכל זה בשישים דקות שכמעט אין בהן טקסט ושאין בהן רגע אחד מיותר או מעושה.
ההצגה פרדייז מתרחשת מאחורי הקלעים של מופע בלט פומפוזי, המתאר את בריאת העולם. ה-”במה" נמצאת הרחק מעינינו ואנחנו מצויים בשוליים הלא רומנטיים, בין סולמות ופריטי תפאורה. כאן מתלבשים אלהים, האדם, חווה והנחש בחיפזון, בעוד פועל הבמה ניצב בשוליים הפונים ל-”במה", מנופף ביריעות בד כחולות כדי ליצור את אפקט "יום שני".
הדרמה של בריאת העולם מתגמדת לעומת האינטריגות של קבוצת השחקנים/רקדנים. פועל הבמה מתקנא בנחש על תפקידו החושני וזומם דרך לתפוש את מקומו. אלהים, שהוא גם הבמאי, מעורב רומנטית עם חווה, שהיא גם המנהלת האדמיניסטרטיווית של התיאטרון ואדם הנרקיסיסט מקפיד לתעד את עצמו במצלמה דיגיטאלית בסיום כל סצנה. הוא לא מרוצה מעלה התאנה שסופק למבושיו ומחליף אותו בחבצלת מים מצועצעת, בלי לשאול אף אחד.
זה מצחיק, זה יפה, זה מקורי וזה צומח הישר מתוך קרקע של עבודת צוות אותנטית ואהבת היצירה. לכל אחד מהשחקנים שעל הבמה יש חלק אחר ביצירה, אם זה עיצוב התפאורה או עריכת הפסקול. אני מנחש שאפילו הכלב הקטן והחמוד, המככב בתמונה הראשונה, תרם באופן נוסף להצלחת היצירה הזאת. תודה מקרב לב נמסרת גם לו.

טיוטה עגומה | "איחש פישר" בתיאטרון הקאמרי

זאת היתה טעות. לא טעות נוראה – כי אין שורה של חנוך לוין שהבמה לא תישא אותה, אבל טעות. המחזה איחש פישר לא נבחר על ידי לוין להיות מופק בימי חייו. הוא נמנה על כמעט שלושים יצירות כאלה, שמנהלי עזבונו של המחזאי מבקשים להפיק בזו אחר זו. זו טעות. לא כל המחזות מן העזבון נמנים על המיטב של לוין. עוד כמה איחש פישרים כאלה וזכרו יפגע ממש.
בראשיתו של המחזה עומד גיבורו, האיש ושמו איחש, ומשתין. “הקטן" שלו נושר לאסלה ונישא אל תוך הים. פישר, בגילומו של שמואל וילוז'ני, יוצא למסע בעקבות האבדה, מסע שמביא אותו, כמו את אברו, אל הים הפתוח ומשם אל ארמון נסיכות מונקו ואל אסלה מהודרת פי כמה.
וילוז'ני עושה עבודה יפה ומעניינת, אבל יש לו דמות של ממש לעבוד איתה. יתר הדמויות, בגילומם של קרן מור, אלברט כהן ואחרים, נראות כלקוחות מתוך טיוטה. השורות הנתונות בפיהן הן לויניות במהותן, אבל נטולות את הברק ואירוניה של מיטב מחזותיו של האיש. אם לוין ידוע בגרוטסקיות המאוזנת על ידי חוכמה עמוקה, חוש של תזמון ושנינות, כאן נשארת בעיקר הגרוטסקיות, מקושטת בקליפת תפוז מרה של תוגה קיומית.
ישנן שורות טובות, אבל הן ספורות. מפגש בין פישר לספן הנושא אותו למרחקים מלא בפיוט עדין. לרגע נדמה להם שהגיעו ליפן. ליפן? בלילה אחד? הם מקבלים את העובדה כמציאות, עד שמסתבר שהיפני שעל החוף הוא מהגר: מחזרה של פילגשו של המנצח הראשי בתזמורת הפילהרמונית של וינה.
ממתקים לויניים שכאלה צפים כאן בתוך הסחי, בין האסלות הנהדרות שעיצבה אורנה סמורגונסקי. המון מאמץ השקיעו הבמאי רוני פינקוביץ' וצוותו בנסיון להפוך את איחש פישר למחזה ראוי, אבל בסופו של דבר הוא מזכיר את המוטיב המרכזי בו: בדל מתהילתו של אדם שאבד בבית הכסא ונסחף איכשהו אל ארמון מונקו של התיאטרון הקאמרי.

עם שיעול קטן | "החולה המדומה" בתיאטרון באר שבע

להלן תוצאות הבדיקות: ההצגה "החולה המדומה" בתיאטרון באר שבע בריאה לחלוטין. המשחק מקסים, הבימוי קצבי, והמכלול משעשע, רענן ונחמד. בתחומים מסויימים ההצגה ממש זוהרת: קחו למשל את עיצוב התלבושות.
המעצבת אולה שבצוב העניקה לנערה אנז'ליק שמלה ורודה הנסגרת בריצ'רץ' חזיתי, כמו חליפת טריינינג משנות השמונים. מחזרה המגוחך, תומאס, טובע בים של מלמלה ואמה החורגת המושחתת, בלין, עוטה שילוב בין שמלת אלה יוונית למדי תזמורת הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. כשכולם עומדים על הבמה בתוך תפאורתו החכמה של אלכס ליסיאנסקי, המראה הרמוני וססגוני כאחד.
אביה של אנג'ליק, ארגאן, מעוניין שתינשא לתומס למרות שליבה נתון לאחר. הטיעון פשוט: תומאס עומד להפוך לרופא, האב היפוכונדר והוא מעוניין ברופאים סביבו. יידרשו תעלולים מולייריים רבים כדי לשכנע אותו שאושרה של בתו אמור לעמוד בראש מעיניו, ולא הטחול הבריא ממילא שבבטנו.
מלבד ענייני משפחתו וייסורי גופו נגזר על ארגאן להתמודד עם אתגר נוסף, והוא תרגומו של דורי פרנס. פרנס עשה את מולייר עכשווי, כפי שעשה בעבר לשייקספיר ולמחזאים אחרים. ניתן לעשות כך למחזה ולטעון אותו בברק עכשווי אותנטי אבל כאן הברק מעושה מעט, אלא אם כן נפשכם נמשכת אחרי התחכמויות כגון אלה: “מכל ביצה יש מוצא, אחרת היינו עמוק בבוץ", “דופק דפקטי", “שפוך את חמותך על הגויים" ולסיום: “הרופא שלך הוא בר ברבר בבון ברבוניה בריבוע.”
מולייר הוא מצחיקן אותנטי, ובכל זאת לא חיבר תוכניות בידור של הגשש החיוור. החולה המדומה היא הצגה קלאסית שהכל עובד בה מלבד המחזה. אני רושם לה שתי כמוסות של שאר רוח אמיתי ליום, סטייל או 1670 או סטייל 2010, לפי בחירתה.

הלצות שחורות ומתוקות | "גיבורים" בתיאטרון הבימה

לכאורה, מדובר במחזה הכי פחות סקסי שנכתב. שלושה גברים מבוגרים, כולם נכי מלחמת העולם הראשונה, נפגשים מדי יום בפטיו של בית האבות הסיעודי שלהם ומשוחחים על החיים. ברגעים הפתיחה חשבתי לעצמי: האם אשרוד את הפטפטת של שלושת החתיארים הצרפתים האלה במשך שעה וחצי? מה אפיק ממנה? האם אי אפשר היה לפחות להעמיד אשה אחת על הבמה לשם הרענון?
האשה מופיעה בתמונה השניה, כדמות בשיחה. אחת מן השלושה, אחד טייל אל הכפר שליד בית האבות ופגש בה. הפטפוט המבדח על נשים מתחלפ בשיחה מרתקת עוד יותר: תוכנית למנוסה מבית האבות אל גבעה מרוחקת. זו שמעבר לבית הקברות, המחזה הופך לסיפור של מסע ושל פנטזיה ואנחנו הולכים ונכבשים בו, הולכים ומתאהבים בכל אחד מהשלושה. בסופו של דבר, אין יותר סקסי מאהבת אמת. הרושם הראשוני נמוג.
"גיבורים" (במקור נקראה ההצגה "הרוח בעצי הצפצפה") מגיעה לשלמות בזכות שלושה שחקנים שהמילה "נפלאים" קטנה עליהם. יוסי פולק, שגם ביים, ספי ריבלין, שמעניק הופעה מושלמת הן מבחינה קומית והן מבחינה רגשית ואהרון אלמוג המעודן והשובה. כל אחד מהם בלתי נשכח, ובמכלול אותו הם מגישים יש ערכים קיומיים, מימד פילוסופי מורכב, ופיוט.
יש בו גם הומור רב. ימים אחרי ההצגה אני מתהלך מבודח מן ההלצות שבה, שחלקן שחורות וחלקן מתוקות. גוסטאב, בגילומו של ריבלין, מתעלף תדירות, פעם אחת לתוך קבר חברו בהלוויה (עם קומו הוא "לא יודע איפה לקבור את עצמו"), פולק, בתפקיד אוגוסט, חרד ממפגש עם זרים ומפחד לצאת מתחומי בית האבות. הוא זוכה מידידו רנה (אלמוג) לשיעור נהדר בהענקת מנוד ראש מנומס לעלמות. ברגעי השיא של תכנון המסע המופלא, מתאחדים כל אלה: המגוחך עם המקסים, חוסר התקווה שבזקנה ובמחלה עם העושר שבחיים ונוצר תיאטרון כביר.

אין שמחה כשמחה לאיד | "ארוחה עם אידיוט" בתיאטרון הבימה

לכל סגנון יש את ה-”מאסטרפיס" שלו. יש שירי פופ זולים שהם יצירות מופת בדיוק כמו שהרקוויאם של מוצרט הוא יצירת מופת. אין להם את אותה רמת עומק כמובן, אבל הם ממצים את הז'אנר שלהם באותה רמת שלמות.
“ארוחה עם אידיוט" של פרנסיס ובר, הוא יצירת המופת של קומדיית המצבים הבורגנית- בידורית. ככזה, הוא חולק משהו עם יצירות המופת האחרות של אמנות התיאטרון, או בקיצור: זה מחזה ענק. במה מתבטאת איכותו? קודם כל בצחוק. הקהל בבית החייל בתל אביב פשוט געה בצחוק, וזה לא דבר שלוקחים כמובן מאליו.
במידה מסויימת, זהו צחוק לאיד, אבל צחוק לאיד הוא נושאו של המחזה. פייר ברושאן, מו"ל פריזאי נהנתן ונפוח, עורך מדי יום שלישי ארוחת ערב עם חבריו. בכל פעם מצרף כל אחד מהם אדם אותו הוא חושב לאידיוט. זה שהביא את האידיוט הגדול ביותר – מנצח.
אנחנו נקלעים לביתו של ברושאן בלילה בו התוכנית לא יוצאת לפועל כראוי. כאב גב מאלץ אותו להשאר על הספה, לכוד במחיצת האידיוט שלו: פקיד מס הכנסה בעל אובססיה לבניית מודלים של בניינים וגשרים מגפרורים. אשתו של ברושאן עוזבת אותו לאנחות באותו הלילה, היא מותירה אותו ללמוד משהו חדש על החיים ואותנו: לצחוק.
רמי הויברגר מצויין כברושאן ויעקב כהן עושה עבודה נהדרת כאיש הגפרורים פרנסואה פיניון. אמנון וולף ושמעון כהן נחרתים אף הוא בזכרון. בקיצור, אין בצוות אפילו אידיוט אחד, אבל אם מגיע למישהו ציון לשבח, הרי זה למתרגם יוסף אל דרור שלקח מחזה צרפי בעליל, הכולל בדיחות על בלגים ועל יינות בורדו משנת 1966, והפך אותו לאפקטיבי כל כך עבור קהל ישראלי מבלי לרדד או לסרס אותו במאום.

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

דה שואה מאסט גו און | סיכום פסטיבל עכו, 2010

פסטיבל עכו הוא הזדמנות יקרה: הזדמנות עבור התרבות הישראלית לבחון את הנושאים המדירים שינה מעינינו מזוית חדה, נועזת, אחרת. נושא אחד כזה הוא הסכסוך הישראלי ערבי, נושא אחר הוא זכרון השואה.
השנה עסקו לא פחות מחמש מההצגות בפסטיבל ישירות בנושא השואה ואחרות נוגעות בה בעקיפין. במסגרת של פסטיבל חג, זאת הסתכנות. אבל היא הסתכנות ראויה, ובלבד שתעניק לנו משהו חדש.
סיכום הניסוי הוא הצלחה מרובה, גם אם לא כל החוויות היו קלות לעיכול. במהלך ההצגה "גברת בורוכוב" נמלט חלק משמעותי של הקהל מן האולם, מחמיץ כמה רגעים תיאטראליים עוצמתיים ויוצאי דופן. בהצגה דוברות שתי נשים במקביל זו לזו. האחת (ענת זוננפלד) יושבת ומדקלמת ברובוטיות זכרונות ילדות המעורבים בקטעי שירים וישראליאנה. השואה נוכחת בכל. “בתוך הרחם שלי יש עוד שישה מליון רחמים," היא אומרת.
האשה השניה מתהלכת כמוטרפת ומשוחחת עם הקהל בטון של חולת נפש. זוהי יוצרת ההצגה תהל רן. היא תימניה, לא קשורה משפחתית לבת הדור השני לשואה המדברת בגבה אבל כבולה אליה בכבל הישראליות. אלה הנותרים יושבים מודים בעצם בהיותם כבולים באותם כבלים. רן וזוננפלד זכו שתיהן לאות הוקרה על משחק מאת שופטי הפסטיבל.
"גברת בורוכוב" אינו כולל תיאורים של זוועות בירקנאו. תודעת השואה שבו מורכבת מפחד כמעט מופשט מדמות משופמת ששמה נאמר שוב ושוב, דמות שבצל שפמה גדלנו כולנו. אותו שפם מככב בהצגה הפנטסטית "חינוך מחדש", שיצר ערן טובול הצעיר, שזכתה בפרס הראשון בתחרות השנה, ובצדק רב. כל שחקניה הגברים מתהדרים בו ובשלב מסויים, לאחר השלמת החינוך מחדש, זוכים בו גם כמה מהיושבים בקהל.

מלכודת פשיסטית

"חינוך מחדש" מפגיש אותנו עם משלחת של בני מדינה אלפינית בדיונית. הם באו לכאן כדי להפוך את ישראל לחברה אידאלית. לטענתם, המובעת בתערובת מצחיקה של גרמנית, עברית, יידיש ואנגלית, העם היהודי אינו מגיע למימוש היכולת שלו בשל העדר סדר ומשמעת. קבוצת מקסימה של ילדים, חברי להקת "קולות בתנועה", לבושים במדי תנועת נוער, מזמרת "שושנה שושנה”, ו-”איפה הן הבחורות ההן" וסוחפת אותנו אל תוך המלכודת הפשיסטית.
ההתייחסות לקלישאות גרמניות ב-”חינוך מחדש" מופתית והלשון בה מוצגת ההצגה היא הברקה. רק כאשר יורד האופל על הקונגרס החינני והמשופם והעסק הופך אלים, ניכרות מגבלות ההלצה. קשה להכיל בתוך מופע סטירי כזה את עוצמתו של האסון. “חינוך מחדש" אינה עוסקת בזוועה אלא בטכניקות סימום ההמונים של הרייך השלישי. בזה היא מצליחה מאוד.
גם ההצגה "משורה ישחרר רק המוות", מאת נטלי כהן וקסברג, אותה ביים יוצא רשת MTV ג'ייסון דנינו הולט, עוסקת בסימום המונים, והפעם דווקא במסגרת המיליטריזם של החברה הישראלית. בהצגה מופיעים צמד חיילים בביתה של ניצולת שואה בשנות השבעים לחייה, על מנת לגייסה לצה"ל. הם מעניקים לה מספר אישי המורכב ממספרה באושוויץ בתוספת שתי ספרות: אפס ואפס. “כמו השירותים,” הם מסייעים לה.
מדובר בבדיחה ווגלארית שהיא חלק מהצגה וולגארית במתכוון, אבל ניתן למתוח קו ישר ממנה לאמירות הנאמרות ב-”חינוך מחדש" וב-”גברת בורוכוב". בעצם נאמר לנו שהשואה הפכה עבורנו למושג מנותק ממשמעות, בעוד האמת הצפונה בו חבוייה בכל אחד מתאינו. עלינו לחבר בין המושגים למציאות, אחרת קל יהיה לנפשותינו הפצועות ולחברתנו החולה לשחק בהם ולעוות אותם.

להרוג את כל הג'ינג'ים

הצגה אחת שיוצאת אל מעבר למושגים ולסמלים ומספרת סיפור היא "הבית על שפת האגם.” שיצרה יעל רסולי. שלוש ילדות נכלאות במהלך המלחמה בחדר קטנטן על ידי אמן. היא מנחה אותן להמשיך בלימודי המוסיקה ובאימוני הלשון שלהן ונעלמת.
שגרת החיים בחדרון מתוארת באמצעות משחק בבובות. בהמשך אנו למדים שרק אחת מן האחיות שרדה את המלחמה והוסיפה לשחק בבובות במשך שארית חייה. אנו בעצם צופים במשחק שלה, בשחזורה את הימים ההם באמצעות בובותיה. לא ניתן לנו לחוות את השואה אלא דרך הטראומה והטירוף שהולידה. אכן, למרות השירים שבה וההומור הויזואלי הרב מדובר בהצגה עצובה עד מאוד.
סיפורים אחרים מאוד מסופרים בהצגה הרעננה והמיוחדת "דקת דומיה", שזכתה בפרס הראשון בקטגוריית “עכו 2” - הצגות שהתארחו בפסטיבל מחוץ לתחורותו הרשמית. אלה הם סיפוריהם העכשוויים של ישראלים צעירים שבחרו בברלין כביתם. הם מנסים לספר אותם ודיבורם נקטע שוב ושוב על ידי צפירת האזעקה של יום השואה.
בין הסיפורים שזור סיפרה של אנקה ראוטמן, שנסעה בכיוון ההפוך: היא גרמניה שבחרה לגור בארץ ונישאה לישראלי. ראוטמן מספרת על המפגש הראשון שלה עם נושא השואה. כשהיתה בת שש הסבירה לה אמה שהיטלר "הרג את כל היהודים".
"מה זה יהודים?” שאלה אנקה.
"הם בני אדם.”
"אז למה הוא הרג אותם?”
"זה כמו שמישהו יחליט להרוג את כל הג'ינג'ים, וישכנע את כולם שזה רעיון טוב,” הסבירה האם הגרמניה לבתה, האדמונית היחידה במשפחה.
משהו בפסטיבל השנה הזכיר מעמד כזה. שוב ושוב ניצבנו כקהל מול אמיתות טראגיות שאין דרך לבטל אותן או להמתיק אותן. על היטלר אנחנו כבר יודעים, אבל אודות החותם שנותר בנפשנו ובנפשו של העולם עוד יש לנו מה ללמוד. אי שם במעמקי המרתפים הצלבניים של עכו, למדנו משהו חדש.

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

אין מחזאות ישראלית | סיכום פסטיבל "פותחים במה" בתיאטרון בית ליסין

מחזאות היא התחום הספרותי הנאצל ביותר. קבלו תיקון: מחזאות יכולה להיות התחום הספרותי הנאצל ביותר, אם מאפשרים לה. לראיה, הדמות המצוטטת והמוערכת ביותר בתולדות ספרות העולם היא זו של ויליאם שייקספיר, מחזאי. אף משורר או מחבר רומנים לא השתווה לגדולתו. גתה, שהתקרב לכך, התפרסם במיוחד בזכות יצירתו "פאוסט" הכתובה כמחזה.

פסטיבל פותחים במה בבית לסין מעניק לנו הזדמנות לבחון מה מצבה של אמנות זאת בארץ. הפסטיבל השנה היה עשיר. הוא כלל שש הצגות קריאה, שתי הפקות ושתי קופרודוקציות בינלאומיות. הביקורת שתמתח להלן מבוססת רק על מה שהתמזל מזלי לצפות בו. היא גם אינה ביקורת על הפסטיבל, שהופק במקצועיות והיה מצויין. אולי היא בעצם לא ביקורת בכלל אלא הבעת דאגה.


לא אי בודד


המחזאות הישראלית מדאיגה, משום שמחזאות שנאחזת יותר מדי בזמן ובמקום מסויימים דינה הכחדות. קחו את ברטולד ברכט. אף אחד ממחזותיו אינו מתרחש בגרמניה. עלילותיהם מתרחשות בגרוזיה, בסין, בלונדון ועוד. שייקספיר כתב כמה מחזות היסטוריים אנגלים, אבל עיקר תהילתו היא על אלה המתרחשים בדנמרק, באיטליה, על אי בודד ובממלכת הפיות.

גם מחזאים שיצירתם מעוגנת בזמן ובמקום, כמו צ'כוב, תמיד שמו דגש על האוניברסאלי. אצלנו אין אוניברסאלי. יש ישראל, יש יהודים, לפעמים יש ערבי וזהו. התוצאה אינה מחזאות אלא כתיבה לתיאטרון, שהיא לפעמים עיתונאית, לפעמים היסטורית, אבל רק לעתים נדירות אמנותית.

הפן העיתונאי מוקצן מן הסתם במחזהו של גיא מרוז, “השבת השחורה". הנה רשימת שמות מקומיים הנזכרים בעשרים הדקות הראשונות שלו: אלפרון ואושרנקו, גלעד ונועם שליט, שלומי לחיאני, עופר גלזר ושרי אריסון, עליזה אולמרט ושרה נתניהו, יובל כספין, דודו טופז, אמנון לוי, רפי גינת, יעקב אילון ואפילו אורלי וילנאי ומרוז עצמו, כולם מוזכרים. מה יהיה על המחזה הזה בעוד עשר שנים? יש מקום על הבמה הישראלית למערכונים אקטואליים, יש מקום לניים דרופינג הומוריסטי, אבל יש גם המון מקום לדבר אחר שאינו נגלה כאן לעין. משהו שאפשר יהיה להאחז בו במקום אחר, בזמן אחר.


הגרמנים באים


הפסטיבל השנה הצטיין בהתייחסות לתולדות יהדות גרמניה. בלט בנושא הפרוייקט התיעודי “קוראים לי יקה", שניזום על ידי שתי יוצרות גרמניות, אבל גם גיבורת "נדל"ן" של רוני קובן היא יוצאת ברלין, ומשפחתה שאבדה באירופה מהווה מוטיב חשוב במחזה.

תולדות יהדות גרמניה הן אחד הסיפורים המרתקים והעצובים שסופרו. יש ערך עצום בהעלתן על הבמה, ובדיוק בגלל זה מגיע לנושא הזה עיסוק מחזאי שישאיר חותם ולא רק יגולל פרקי זכרון. “הפי אנד" של עידו נתניהו דומה כל כך לשיעור בהיסטוריה של ברלין הואיימרית שציפיתי לבוחן פתע אודותיו עם צאתי מהאולם.

נתניהו מתאמץ להפיח חיים מורכבים בדמות גרמנית לא יהודית, וזה יפה, אבל גם היא הופכת לקלישאה היסטורית. לאחרונה ארח התיאטרון הקאמרי את תיאטרון מוזונטורם מפרנקפורט בהצגה "מיי פירסט סוני". הרומן הישראלי עובד לבמה באופן מופתי. שחקנים גרמנים הפיחו חיים בסיפורה המורכב של משפחה ישראלית. האם שחקנים ישראלים מסוגלים לתאר לנו משפחה גרמנית? צרפתית? קמבודית? רק כשהמחזה מיובא.


גורלנו הקפקאי


זה לא תמיד היה כך. גם כשחנוך לוין התייחס לשואה, למשל במחזה "הילד חולם", נקודת מבטו היתה אוניברסאלית. איבדנו את נקודת המבט הזאת, החוויה שלנו כישראלים, אולי באשמת התקשורת, אולי מרוב חרדותנו הקיומיות, צרה מכדי לייצר מחזאות של ממש, אפילו כזו העוסקת בנו.

הצופה נדרש לנפות את המסקנות האנושיות מן המוץ. במחזהו של רון גואטה "אדמונטון" ניתן היה איכשהו לעשות זאת למרות איזכורים של מסעדת סטפן בראון ומתקן האופניים ברחוב מרמורק. גיבורו של גואטה משקיע השקעה אומללה בנדל"ן זר ומנסה לצאת מן התסבוכת הקפקאית בדרכים מקוריות. המחזה מזכיר לרגעים את "אמנות" של יסמינה רזה, בו רוכש צעיר שהתעשר ציור מודרני שכולו מלבן לבן, ומתחרט בהדרגה על הרכישה.

כשצפיתי ב-”אמנות" בלונדון נכנסתי לתיאטרון מבלי לדעת דבר על המחזה. בחשכת האולם ראיתי שלושה גברים לונדונים מתווכחים על ציור, צחקתי מן השנינות האנגלית ומן הביקורת על לונדון הממוסחרת והיאפית.

רק כעבור שבוע התחוור לי שהמחזה נכתב בצרפתית על ידי סופרת יהודיה ממוצא אירני והונגרי, ושגיבוריו אינם אנגלים כלל. זהו אתגרו של התיאטרון הישראלי. לקחת את התובנות שבחיינו, את הלקחים המיוחדים שאותם אנחנו מפיקים כאן, ולהפוך אותם, לא לתסריטי טלוויזיה, לא לסוחטני דמעות שלוחצים על עצב לאומי, אלא למחזות.


יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

לפרק את התפאורה | מחשבות על אריאל

הערה: בניגוד לטקסטים אחרים המופיעים כאן, המאמר הבא לא הופיע מעל דפי "ישראל היום". נמסר לי שהוא יופיע, ואולם ברבע לחצות נודע לי שהוא הוסר לטובת מאמר אחר, שאף הוא מצדד במרד אנשי התיאטרון אבל לא חובר על ידי אחד מכותבי העיתון.


۞


נתחיל בהסכמה על הפרטים הבסיסיים: תושבי אריאל הם בני אדם. הם ראויים לתרבות ובכלל זה תיאטרון. יתרה מכך, המתנחלים כציבור נמנים על צרכני התרבות הנלהבים והמשכילים בישראל. כל ציבור שמורכב בחלקו מאנשי הציונות הדתית ובחלקו האחר מיוצאי ברית המועצות לשעבר, קהילות שהחינוך יקר להן, יהיה ציבור אוהב ספר ונגינה,ציבור שיש לו גישה לבמה ולמתרחש עליה.


כן, אבל כל העולם במה, ובדרמה של חיינו כאן חייבים הגיבורים הטראגיים, שהם אנחנו,להגיע לפעמים לכדי החלטות קשות. תושביאריאל שגו כשהחליטו לחיות בה. די להביט במפת העיר כדי לראות שהיא הוקמה כמכשול: חיץ בין רמאללה לשכם שיקשה על התנועה בין הערים. עצם של כוונות מדיניות עיוורות וקצרות טווח הנעוצה עמוק בגרונו של השומרון, עמוק בגרונו של כל הסדר אפשרי.


אמני ישראל שאינם מסכימים להופיע באריאל אינם מטיפים מוסר לתושבי המקום או ליתר העם בישראל, הם פשוט מסרבים לעשות את אותה טעות. מובן שחשוב שמסרים הומאניים יגיעו לאריאל, מובן שהתיאטרון יכול לשאת אותם לשם. אבל מאחר והמסר החשוב ביותר הוא: שובו הביתה! הרי שהעתקת תפאורות כבדות דווקא במעלה הגבעות היא אירונית. מוטב לפרק את התפאורה ששמה אריאל ולהביא אותה ארצה.


כל מעשה שנעשה בארץ הזאת הוא מעשה פוליטי. גם הופעה בבית החייל בתל-אביב, שם נערכות כיום כמה מהצגות תיאטרון הבימה, היא הופעה על אדמותיו של הכפר ג'אמוסין,שנחרב ב-1948. אף על פי כן, יש קו שאותו אנחנו יכולים למתוח, קו שמאפשר לנו מצד אחד לקבל את קיומנו בארץ הזאת ומנגד לא לקבל את האכזריות שבדפוס שלטונה של ישראל במקומות כמו השומרון. הקו הזה הוא הקו הירוק.


כל פיתוח נוסף באריאל נועד לשאת אותנו רחוק יותר מעבר לקו זה. הפיכת המכללה האקדמית שם לאוניברסיטה היא מהלך כזה. פתיחת היכל התרבות שם הוא מהלך כזה.טועה שר האוצר יובל שטייניץ כשהוא אומר: “אריאל היא ישוב בישראל, בדיוק כמו באר שבע או כל יישוב ערבי". אריאל שונה מבאר שבע בכך שהיא אינה מצויה בתחומיה הלגיטימיים של המדינה ושהוקמה מסיבות פוליטיות. היא שונה מישובים ערביים בכך שהיא זוכה להון תועפות בהקצבה לפיתוח.


ניתן לחיות חיים בארץ הזאת מבלי לחצות את הקו הירוק. תרבות התיאטרון של ישראל שגשגה לפני שהחליטה להתנחל בשומרון ואוהבי התיאטרון דוברי העברית של הגדה המערבית מצאו את דרכם מגוש עציון ירושליימה ומהשומרון אל אולמות השרון והמרכז.יתכן שהתמרמרו קצת בדרך על כך שההצגות אינן מגיעות עד אליהם, יתכן שהבינו גם שמקום מגוריהם שנוי במחלוקת וזהו חלק מן המחיר אותו הם משלמים על ההתעקשות לחיות בו.


שטייניץ צודק בציינו שתושבי אריאל משלמים מסים ממש כמוני. כספי המסים הללו - טוב שיושקעו במקומות שקיומם אינו מחייב פגיעה בזכויות אדם ובסיכוי לשלום. טוב שיושקעו בתרבות ובתשתיות תרבות בישראל, בישראל עצמה. תושבי אריאל: אני מעוניין בקרבתכם ואשמח לפנות עבורכם את מושבי ביציע. אנשי תיאטרון ביקורתיים: מגיעות לכם תשואות. בזכות האומץ שבמעשכם עשוי לעלות מסך חדש על חיינו כאן.


۞


הנה הערה קטנה נוספת שלא הופיעה במאמר המקורי: לאחרונה עלו במסגרת "מעבדת תרבות דימונה" שני מחזות קצרים של ברטולד ברכט: "האומר כן" ו-"האומר לא". במחזה הראשון, המבוסס על מחזה נו יפני עתיק, מתלווה ילד לקבוצת מלומדים היוצאת למסע בהרים. כעבור כמה ימים הוא לוקה במחלה קשה, קודח באוהלו ומעכב את היתר. לפי המסורת מחוייבת הקבוצה להורגו. אבל לא לפני שביקשו את רשותו לכך. ראש הקבוצה שואל את הילד האם ירשה שחייו יגדעו לטובת הכלל. הילד מחוייב להגיד: כן".


במחזה הראשון הילד אכן אומר כן, ומת. המחזה השני תאום כמעט בכל לראשון, אלא שבסופו הילד אומר לא. ברגעים הראשונים מתחולל סקנדל בתוך הקבוצה, אלא שבהדרגה היא מסתגלת לכך שחל שינוי. הילד חי וכולם שבים הביתה בשלום.


הציבור הישראלי דומה לילד שבמחזה הראשון. עד כה אמרנו תמיד כן: להקים התנחלויות? כן. לספח את מזרח ירושלים? כן. להציב מחסומים ולהקים חומת בטון קודרת? כן, וכן הלאה וכן הלאה. ממש כמו הילד של ברכט, גם אנחנו מתים. אנחנו מתים בפיגועים, אנחנו מתים במלחמות שהן תוצאה של העדר הסדר באזור ובעיקר, אנחנו מתים מפנים, משום שאנחנו הורגים, משום אנחנו כובשים ומדכאים.


אנשי התיאטרון המורדים מזכירים לי את הילד האומר לא. כמו אצלו, מתחולל סקנדל, וכמו במקרה שלו, בסוף נלמד שיש צדק בסירובו. בסוף אולי נעדיף את החיים המורדים על המוות הכופף את ראשו.