יום שני, 6 בפברואר 2012

זה כל כך מתאים לך, איראן! | "חוטאים" באנסמבל עיתים




לא פשוט לחבר את הביקורת הזאת. לא פשוט – כי אני כל כך אוהב ומכבד את האיש והיוצר שכתב וביים את ההצגה “חוטאים”. אני אוהב את עולם הערכים שלו, אוהב את הגישה שלו לאמנות המחזה, אוהב את הפרוזה שלו ואוהב מאוד את הזקן שלו, ובכל זאת מוצא לנכון להביע אכזבה מעבודתו פעם שניה ברצף.


יהושע סובול בא מאהבה, וזה מה שכל כך מעצבן אצלו. גם בהצגה שלפנינו הכוונות משובחות, ממש כמו באכזבה הקודמת: “בעל למופת", אותה עיברת ועיבד עבור בימת הקאמרי. הפעם, ביציאה מאולם נחמני, לא יכולתי שלא להזכר בסצנת הכמעט-סיום של הסרט "כשהארי פגש את סאלי” ובמילות התוכחה של סאלי: “זה כל כך מתאים לך הארי! אתה אומר דברים כאלה וככה אי אפשר לשנוא אותך.”


את המילים המונעות שנאה, או במקרה הזה, שלילה מכל וכל של ההצגה, כותב סובול במאמר המופיע בתוכניה. הוא מתאר כיצד נתקל תוך גלישה לילית ברשת בסיפור מזעזע על הוצאה להורג של בת 13 באיראן, וכיצד עוררה בו חקירת הנושא צורך להגיב בלשונו, שהיא לשון התיאטרון. בהמשך המאמר הוא מתאר את התחבטותו בבואו לחבר מחזה כזה כגבר ישראלי.


האוריינטליזם והקושי לעסוק במצב האישה כגבר אינם בעיותיו העיקרית של המחזה "חוטאים", גם אם ניתן למצוא שרידים בלתי נמנעים להם פה ושם. בעייתו העיקרית היא לשון התיאטרון שבה הוא כתוב ומבויים. “חוטאים" הוא דואט לאשה הקבורה בתלולית עפר, מחכה לסקילתה ולגבר אוסף את האבנים בהן תיסקל. היא אהובתו הנשואה, החזקה, המשכילה והמבוגרת ממנו. הוא מאהבה, שאף הוא נשוי ואף הוא בוגד. ניתנה להם שעה אחרונה להיות יחדיו, שעה שתהיה שעת יאוש, שעת מדון ושעת אהבה.


זו לא תהיה, מן הסתם, שעה של תנועה מרובה, שהרי הגיבורה לכודה. במחזה "ימים יפים" של סמואל בקט, קבורה הגיבורה בדיונה של חול במשך ההצגה כולה ושוקעת לתוכה בהדרגה. במחזה ההוא גם הגבר סטאטי, ואיכשהו זה עובד. גם "חוטאים" מתחילה לצבור גובה כאשר הגבר מפסיק לחוג סביב האשה הכלואה ומתיישב לצידה. הם מגוללים זכרון בזמן עבר ולאחר מכן מתחילה האשה, העוטה כיסוי ראש מוסלמי לבן, לזמר שיר אמריקאי שאהבו. זה רגע מוזר ומהפנט, הטוב בהצגה כולה.


אבל רגע, בואו נשוב כמה שורות לאחור. "מגוללים זכרון בזמן עבר,” הו ג'יזס, כמה מעייפת הצגה כשהיא מלאה בתיאורים, כשהיא מספרת "על" ולא "את". כמה מתסכל מחזה חדש כשמופיעות בו מלים כמו "ברנשים" וקלישאות כמו "לעולם אינך יכול לעבור באותו נהר פעמיים.” סובול אולי לא חוטא לאיראן. הוא מתאר אותה תיאור רבגוני ובו סקילות ציבוריות לצד זכרון לילות אהבה בסוכות מציל, אבל הוא חוטא לאוזנינו. תיאטרון עברי עכשווי שנשמע כך לא יכול להיות אפקטיווי.


על שני השחקנים, אייר וולפה ואייל צ'יובן, מוטל להפוך אותו לאפקטיווי בכל זאת. מבין השניים, נגעה בי יותר עבודתה החריפה והבוגרת של וולפה, זאת אומרת: ברגעים שבהם לא נפלה למלכודות של פאתוס. יש לוולפה יכולת נדירה להפוך את דבריה למוזיקה של ממש, כשרון המשרת אותה במצבה הנייח כל כך. צ'יובן, לעומתה, מינורי מדי, כאילו הוא משחק תפקיד קטן המחייב אי-נראות מסויימת, ולא דמות ראשית. מדובר בעניין של אנרגיות שיתכן והוא משתנה מהופעה להופעה, אבל יתכן שלא.


זה הכל בעצם. נשארה לי רק שאלה אחת עבור סובול, שאלה של שתי מלים: למה איראן? מובן שהמחזה נולד מתוך אירוע שהתרחש שם, אבל על הבמה יוצר ההקשר הפרסי דווקא הרחקה. הקהל הישראלי למד להביט בחברה האיראנית כ-"אחר" קיצוני. כאשר אנחנו רואים לפנינו עוולות איראניים, ועוד איומים כל כך, הדבר האחרון שעולה על דעתנו הוא להביט בעצמנו, גם אם אנחנו נחרדים למראה בזיון האשה בחברה הישראלית ומרבים לומר "איראן זה כאן".


אם איראן זה כאן, עדיף לכתוב מחזה על כאן, או על מקום שאינו כאן ואינו איראן. זכורה לטובה ההצגה “סכינים בתרנגולות” שעלתה לפני מספר שנים על אותה במה ממש ועסקה אף היא בדיכויה של האשה - בסקוטלנד של ימי הביניים, כלומר כאן ועכשיו.


אם איראן אינה כאן, כלומר כאן, אצלנו, בלב, אין צורך לעשות עליה תיאטרון. ברגעים מסויימים במהלך "חוטאים", זיהיתי רגשות מוכרים. זיהיתי את החטאים שלי כלפי נשים בחיי, את הצורך שלי להימלט מסיפורי אהבה ואת הכאב שהייתי מוכן לעורר כדי שיסתיימו. התחושה הזאת ארכה שניות ספורות ואז חנק אותה הצ'אדור של לילה והיא נעלמה. זה כל כך מתאים לך, איראן! את מספקת מודל מושלם של אכזריות תיאוקראטית וככה אי אפשר להפיק ממך כלום: לא לשנוא, לא לאהוב, בקושי ללמוד משהו.


"חוטאים" מאת יהושע סובול ובבימויו, אנסמבל עיתים. משתתפים: אייר וולפה, אייל צ'יובן. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: אשה מוצאת להורג, מאת צייר לא ידוע.

שלוש סיבות | "חובזה" בסמינר הקיבוצים.



בדרך חזרה מסמינר הקיבוצים חשבתי על השיר של חזי לסקלי עם השירה והכתפיים. הנה הוא למי שלא מכיר:


אני שונא שירה

ויש לכך שלוש סיבות

האחת: איני יכול להניח את ראשי על כתפיה של השירה

השניה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי

השלישית: לשירה אין ראש או כתפיים

וישנה גם סיבה רביעית.


כבר שנים שאיני פוקד הצגות סטודנטים לשם ביקורת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה: אלה בסך הכל סטודנטים, הם לא אנשי מקצוע עדיין וטרם הומצא פרמטר לשפוט באמצעותו את איכותן של הצגות כאלה. השניה: קל מדי להתאהב בנשמות היצירתיות הצעירות האלה ולשכוח את כל הפרמטרים שבעולם. השלישית: הצגות סטודנטים רצות מספר מוגבל של פעמים, כך שכאשר הקאסט שלהן מורכב מכיתה שלמה, הסיכוי שיהפכו להפקות פרינג' ויוצעו לקהל הרחב מוגבל מאוד, וישנה גם סיבה רביעית.


בכל זאת, הלכתי לסמינר לצפות ב-”חובזה", הפקה בביצוע תלמידי שנה ב' במסלול תיאטרון מחול, על פי סיפורי אתגר קרת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה היא שההצגה באמת נשמעה כיפית. “געגועי לקיסינג'ר" הצגת היחיד של אורי הוכמן על פי סיפורי קרת, היתה כיפית ממש, ובכלל, סיפורים קצרים הם אולי הסוגה המחזאית המענגת ביותר, כשנוהגים בהם נכון.


הסיבה השניה היא רוני ברודצקי, בוגרת הסמינר הצעירה שביימה את ההפקה. לפני כשנתיים העלתה ברודצקי בשיתוף עם ניבה דלומי את אחת ההצגות המקסימות והצנועות שידע התיאטרון העברי בעשור האחרון: “כי אמיתית היא", מסכת קצרה על ילדות בקיבוץ. מעניין היה לגלות לאן המשיכה משם.


הסיבה השלישית היא ספרותו של קרת. אנחנו נוטים לראות בה מוצר רענן ומצליח של תרבות ישראל שלא זקוק לעידוד או דירבון, אבל לא פחות מ-20 שנה חלפו מאז ראה אור ספרו הראשון "צינורות", ויצירות גאוניות אינן נשארות בתרבות מעצמן. צריך, מדי פעם, להפוך אותן לתיאטרון מחול, וכשהן הופכות לתיאטרון מחול, צריך ללכת ולצפות בזה ולכתוב על זה. וישנה גם סיבה רביעית.


ברודצקי ומעצבת התלבושות איה ציגלר עשו מן השחקנים להקת מוקיוני גות'. כולם על הבמה לבושים בשחור, אבל לחייהם סמוקות בעיגולים לייצניים כחולים. תנועתם בלתי פוסקת. כל מילה ומשפט בסיפורים נענים בתנועה. לפרקים זה מוגזם ומעצבן, מי שאמונתו בתיאטרון-מחול מוגבלת עלול לרטון שהקונספט מאולץ, אבל בסופו של דבר ניתן כאן מלוא המקום הן לסיפורים והן לכשרונם הרב של המבצעים. בסיפור הראשון, על כל פנים, זה עובד ממש. “נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים" מבוצע על ידי אנסמבל של חמישה, הוא מצחיק, הוא מוזיקאלי, הוא דינאמי והוא מרגש עד דמעות ממש.


הסיפור השני "שלמה הומו כוס-אל-אומו", חלש יותר. לא יכולתי שלא להתגעגע להוכמן, שעשה ממנו קטע היפהופ, והפיק מתוכו כל אטום של אפקטיוויות טראגי-קומית. שלמה, ילד שכל חטאו הוא היותו טיפ-טיפונת חריג, מוקנט על ידי התלמידים האחרים בכיתה לעיניה של המורה המחליפה שלא יודעת מה לעשות עם העניין וגם לא ממש אכפת לה. במהלך רינה-ירושלמיסטי שאינו לחלוטין הכרחי מפצלת ברודצקי את המורה המחליפה לשלוש שחקניות שונות המעניקות לשלמה המסכן תשומת לב אירוטית תמוהה. אם הוכמן, בהצגת היחיד שלו, עשה מאמץ להחיות את ילדי הכתה דווקא, ברודצקי מוותרת עליהם ומשאירה אותנו עם ריק מוזר.


מיד לאחר מכן מגיע פיצוי מושלם. מוריה קלטר המרשימה מספרת את סיפורו של קרת “צבעים עליזים”, בעוד צליל אטלן מנפחת לצידה בלונים בצבעים עליזים, שהולכים ומתרבים דווקא ככל שהסיפור נעשה אפל ועגום. גיבור "צבעים עליזים" מתחיל את דרכו כפותר כפייתי של "הציור השבועי לילד" וסופו שהוא הופך לאימת העולם כולו, כי אין דרך להסתיר דבר מפניו.


הסיפור מסופר בגוף שלישי, ללא התחפשות. המימד התנועתי מהודק, מתוחכם, מושלם. אף אחת מן השתיים אינה מאיירת את הסיפור בתנועותיה. קלטר קוטעת כל כמה משפטים בתנועות איגרוף מסוגננות שכאילו נלקחו מתוך סרטון אנימציה יפני. אטלן מעלימה את פניה מאחורי עוד ועוד בלונים, מבלי לשחרר אותם משפתיה. זה עובד.


הסטוריטלינג היא אומנות בה במידה שהיא אמנות, כל הסיפורים מסופרים כאן יפה, חלקם בזכות התנועה וחלקם למרות התנועה, ובעצם בדיוק זאת אמורה להיות התוצאה כשמבצעים ניסוי מעניין. בסיפור האחרון, עיניים נוצצות, משתלבים כל הגורמים לכדי חגיגה שברגע מסויים נעשית אנרכית ואז שוב מתהדקת. ההצגה מסתיימת בדיוק ברגע הנכון ואנחנו יוצאים החוצה עם טעם של עוד.


כשמדובר בהצגת סטודנטים, המילים "טעם של עוד" אומרות המון, כי יהיה עוד. “חובזה" היא סיפור ראשון בספר ארוך שאותו עוד יחברו הצעירים הללו. כבר עכשיו הם מזכירים לי כמה אני אוהב את התיאטרון, ולמה. יש לכך, למעשה, שלוש סיבות: אני יכול להניח את ראשי על כתפי התיאטרון, התיאטרון יכול להניח את ראשו על כתפי, לתיאטרון יש ראש וכתפיים (ורגליים רוקדות וקופצות, ושפתיים מספרות סיפורים ומנפחות בלונים, ושמלות שחורות ועיניים נוצצות) וישנה גם סיבה רביעית.

.

"חובזה" על פי סיפורים מאת אתגר קרת. בית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים. ביימה: רוני ברודצקי. משתתפים: בועז דן, נגה נויפלד, אורטל צבר, מור שאנן, ידידיה אנקרי, יותם ליבנה, סיון צוקרמן, דנה קופלביץ, מוריה קלטר, צליל אטלן, נופר בלכנר, הדר זוסמן, הגר משולם-ויצמן, ענבל סנדל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: ג'קי, מתוך דף הפייסבוק של "הציור השבועי לילד"


ובימים האפלים | "מהגוני" באופרה הישראלית



בתוך אוצר היצירה שהשאיר אחריו הצמד ברכט ווייל, מצויות כמה יצירות שמרכז הכובד שלהן הוא מוזיקאלי, ושאפשר בהחלט לומר שיצר אותן הצמד וייל וברכט. כמה מן היצירות הללו הן אופרות ממש, שאפתניות ויפות ועשויות לתלפיות, אבל דווקא ה-"אופרה בגרוש", שאינה אופרה אלא מעין מיוזיקל, נשארה בתודעת העולם. התחילו לשרוק את "מקי סכינאי" בכל חדר הומה אדם בעולם המערבי, ומישהו יצטרף אליכם.


אצלנו דווקא עושים חסד עם האופרות הצרופות. לפני כשנה וחצי עלתה הפקה יפהפיה של האופרה הקצרה "האומר כן". עמלו עליה בהצלחה תלמידי בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מעלה האופרה הישראלית את "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", מצד אחד אופרה מלאה ועשירה, מצד שני: התקפה מכוונת של וייל וברכט על הצורה האופראית והקהל האופראי. במילים אחרות, זו יצירה שיש לנהוג בה בתערובת כמעט בלתי אפשרית של רצינות וחוסר רצינות. מי מסוגל לזה?


התשובה היא: עמרי ניצן. לא צפיתי שהטור הנוכחי יהלל במאי שלרוב יש לי קושי עם השפה התיאטרלית שלו, אבל הפעם מגיע לו בגדול. “מהגוני" תחת ידיו הופכת להיות דואט מרגש ומרתק בין מלחין לבמאי. ניצן ממצה את כלי העיצוב והתאורה הפנטסטיים של בית האופרה, הופך את הזמרים לשחקנים, כפי שרק במאי תיאטרון אמיתי מסוגל לעשות, וחשוב מכל: עושה מ"מהגוני" מסיבה.


כיוון המחשבה שלו מובן מיד עם עלות המסך. מאחורי מסך מצוי מסך אחר, עליו מוקרן מרדף מכוניות כפי שצולם מהליקופטר. מכונית אחת מוקפת בעיגול לבן, כמו בשידורי הטלוויזיה שעקבו אחרי לכידת או ג'יי סימפסון. במהרה מופיעה המכונית על הבמה. היא ורודה, היא מלאה בטיפוסים מפוקפקים שנמלטים מן החוק והיא תקועה באמצע ישימון אמריקאי: אלבמה.


אה כן, שכחתי להזכיר, גם "מהגוני", על כל היותה אופרה של ממש, כוללת להיט שהצליח דווקא בביצועיהם של הדלתות ושל דיויד בואי. “שיר אלבמה". כאשר עולה לבמה להקת הנשים המזמרת אותו מתבררת הבעיה העיקרית של ההפקה הזאת, והיא קולית. למריסול מונטלבו, המגלמת את נערת הליווי ג'ני סמית', יש בעיה של עוצמות, שיתר מקהלת הנשים לוקה בה. בכלל, המוזיקה היא הפן החלש יותר בהפקה. מאסטרו דיוויד שטרן הפיק יופי מן התזמורת אבל נכשל מלייצר תקשורת מושלמת בינה לבין הבמה ומצויינות אמיתית מצד הסולנים.


אלמלא היה כאן תיאטרון, זה היה מטריד, אבל יש כאן תיאטרון. ג'ני וחברותיה חוברות לפושעים מהמכונית התקועה ולחבורת גברים שנמלטה מעיר תעשיה סמוכה ויחדיו הם מקימים את העיר מהגוני המתירנית, שהיא ספק עיר, ספק בית בושת, ספק מכבסת כספים, ספק אומה טוטאליטארית. אל אותה עיר מגיעה גם חבורה של חוטבי עצים מאלסקה, שצברו כסף רב בעבודה קשה ביערות הצפון והחליטו לחיות באמצעותו חיים לאס וגאסיים עליזים. גלגלי העלילה מונעים כאשר אחד מן החוטבים, ג'ים מהוני (אותו גילם, בקאסט בו צפיתי, ג'ון אולנהופ המוצלח) מואס בסתמיותה של מהגוני וקורא עליה תגר.


כמה קריאת תגר יש באופרה הזאת. כמה תגר קורא קורט וייל. הוא מזג כאן אינספור סגנונות מוזיקאליים, מאופרה ואופרטה ועד ג'ז, בלוז, רביעיות ספרים ואוונגארד מוזיקאלי אירופאי בן זמנו. התשובה הנכונה לחופשיות מוזיקאלית כזאת היא חופשיות בימתית וניצן נוהג בה, מוזג עוד ועוד צבע בעזרתם של מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו, מעצבת התלבושות מגאלי גרברון ומעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי), וכמובן בעזרת שחקניו – זמריו.


ככל שהחגיגה נעשית אפלה כך היא גם מעניינת יותר. טבעת העלילה מתהדקת אט אט סביב נושא בו עוסקת החברה הישראלית כולה מאז הקיץ האחרון: רודנותו של הכסף והאמצעים בהם משתמשת החברה להכשיר רודנות כזאת. ברגע האמת, רגע הסיום של האופרה כולה, שהוא עוצמתי בין כה וכה בזכות עובדתם המוצלחת של קורט וברטולד, ברטולד וקורט, עושה ניצן את הבלתי יאומן: הוא מנחית את מלוא עוצמתה הסאטירית של האופרה על ראשה של המציאות הישראלית בת זמננו.


אחזור על זאת. עמרי ניצן אשכרה אומר אמירה חד משמעית, כועסת ומדרבנת מחשבה. מי שמע על דבר כזה בשדרות שאול המלך? הרי בתיאטרון השכן, שהוא מנהלו האמנותי, עדיין עולה "בעל למופת" של יהושע סובול על פי אוסקר ויילד, הזדמנות מוחמצת עד בכי לזעוק זעקה בעלת ערך. הפעם, מעל במת האופרה, מול קהל של אופרה, שהפרוטה בכיסו והשאננות בנפשו, מוציא ניצן את המסור החשמלי מן השק, מפעיל אותו, מצמיד אותו באופן מטאפורי לקרשי הבמה, ונותן לנסורת לעוף.


אולי לא כולם ימצאו את זה עד כדי כך מטריף ואקסטטי, אבל אני בכנות חשתי כך וכשיוצר ישראלי מן המיינסטרים מעז, זה בכל מקרה אירוע. על כן אני מקדיש לניצן, לאופרה, לקרמנקו וליתר היוצרים המוכשרים את השיר הקצרצר של ברכט שפותח את ספרו "ובימים האפלים", והוא האהוב עלי מבין יצירותיו:


ובימים האפלים

האם גם אז יושר עוד שיר?

אכן, גם אז יושר עוד שיר,

על הימים האפלים.


עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני, מאת קורט וייל על פי ליברית מאת ברטולד ברכט, האופרה הישראלית, במאי: עמרי ניצן. משתתפים: ג'ון אולנהופ, מריסול מונטלבו, סוזנה הברפלד, אלן וודרו, יוהאנס פון דויסבורג, גיא מנהיים, נח בריגר, ולדימיר בראון. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר. איור: "לאס וגאס רזמאטאז", מאת ארי רוסימוף.

ערב עם מאדאם בונור | "קברט וולטייר" בתיאטרון יפו



הביקורת הזאת היא שלישית בסידרה. כשכתבתי על המחזמר "קברט" לפני כמה שבועות עדיין לא ידעתי שמדובר יהיה בטרילוגיה, אבל מסתבר שהקברט, חוויית בידור שמעטים מאיתנו חוו אותה ישירות, מעוררת את דמיוננו ומעניקה לנו השראה ללא גבול.


כמה שבועות אחרי "קברט" כתבתי על מופע הקאלט ”פרפקטלי מארוולס קברט", והנה אני פוסע מתחת ללוגו "קברט וולטייר" עשוי אורות חג המולד, שנקבע בשערי תיאטרון יפו. אכסדרת התיאטרון מולאה שולחנות עגולים, משל היתה מועדון הסבליים שבו מוצג "פרפקטלי מארוולס קברט", אבל מה שהוצג בפניהם קרוב יותר ברוחו למחזמר של הקאמרי. בעוד "פרפקטלי מארוולס" הוא קברט ממש, זה אינו קברט, אלא הצגה שמשתמשת בקברט ככלי אסתטי וכציר עלילה.


עלילה? מדובר יותר בקונספט עלילתי. מחזאי ששכל את בנו בורא עבור אשתו מופע קברט שהדמויות המזמרות והשרות בו מייצגות כמיהה לחיים והכחשת השכול. עם השנים הוא מתבגר ומתגבר ומבין שהשניים זקוקים להתאבלות נורמאלית. הוא מנסה לסגור את המופע, אבל אשתו מתנגדת והקאסט עומד לצידה. לפחות הופעה אחת אחרונה תערך ואנחנו נוכחים בה, ישובים סביב שולחנות ולוגמים יין לבן.


את המחזאי מגלם מוחמד בכרי, שחקן ותיק ורציני שמביא איתו ערך מוסף של הילת יוצר רב תחומי ונוכחות עוצמתית. על הבמה איתו ארבעה כשרונות של ממש: רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי ויעקב תמרי. הם שרים היטב, רוקדים היטב ומשחקים היטב. (אזרזר, בתפקיד "ליידי מג'נטה" בולטת במיוחד ומצליחה לשחק באופן אקספרסיבי למרות שעיניה עטורות בריסים מלאכותיים אדירים ומקושטים) השירים, אותם הלחין שחר גלזר, חגיגיים ומלאי און, התאורה, מעשה ידי עדי שמרוני, דרמטית ואפקטיווית. התלבושות, אותן עיצבה ליהי זורר, מלאות בהברקות. כל אלה הן סיבות להצטער על כך שמדובר בהצגה ולא בקברט ממש.


סיפור מסגרת אינו הופך מופע להצגה, צריך לדעת כיצד לספר אותו. את קברט וולטייר כתב וביים יובל רוזמן, שחקן מצויין, איש תיאטרון בכל שס"ה גידיו, ואמן דראג כשרוני. רוזמן הוא דמות עולה בתיאטרון המקומי. זוהי זכות לגשת ליצירה שלו בשלב זה ולהעניק לה ביקורת בונה.


תיאטרון הוא כלי תקשורת. אחד מתפקידיו של המחזאי הוא למצוא דרך להעביר בבהירות את היסודות העלילתיים של ההצגה בשלב מוקדם של הערב, מלבד אלה שאותם הוא שומר כהפתעות. האקספוזיציה של "קברט וולטייר" אינה רגישה מספיק לצורך של הצופים בבהירות והקהל מגיע לשלבי ההצגה המתקדמים בלי הכלים לפרק ולנתח אותם. בשלבים המתקדמים האלה אנחנו מופגזים בהתייחסויות לשירת העולם, לתפילות מדתות שונות ולתרגום הערבי ל-”נה מה קיטה פה”. אין שום סיבה שסיפור מסגרת פשוט כל כך יהפוך לרכבת שדים שבה ז'אק ברל בחיג'אב מזנק על הנוסעים ההמומים ללא הסבר.

ועכשיו משהו על הציטוטים. כל בן-תרבות מכיר את נה מה קיטה פה. אנחנו מזהים גם את הקוראן ואת תפילת אבינו מלכנו. אפילו שורה ארוכה של ברכט שמצוטטת ללא קרדיט קבילה בעולם פוסט-מודרני מלא שאילות, אבל מונולוג שלם מאת המחזאי והתסריטאי האוסטרי פטר הנדקה, שנאמר בפי בכרי, מחייב קרדיט. קהל שאינו מכיר את הסרט "מלאכים בשמי ברלין" ממנו הוא לקוח, או שצפה בו ושכח, יחשוב שמדובר בהברקה של רוזמן, ולא כך הוא. שוב ושוב עברתי על דף התוכניה בחיפוש אחר שמו של הנדקה. הוא נעדר ממנה. רוזמן אישר בשיחה שהקרדיט יתווסף בתוכניית ההצגות הבאות.


חולשה אחרונה הראויה להתייחסות קשורה בדמות "המחזאי", בגילומו בכרי. בניגוד למאדאם בונאור, אשתו (רביד סביל המצויינת), המחזאי אינו עובר שינוי משמעותי במהלך ההצגה. הוא מגיע להתרחשות כשהתהליך הרגשי מאחוריו, דמות סטאטית, לא אניגמטית. בכרי מזין את הדמות במסתורין, אבל אין לו הרבה מה לעשות נגד הסטאטיות שלה. רוזמן מבזבז אותו, וזה ממש חבל.


מבין שלושת הקברטים, קברט וולטייר הוא היחיד שאינו נפתח בשיר "ווילקומן, ביאנוונו, וולקאם.” הדגש כאן הוא על הביאנוונו. קברט וולטייר הוא פרנקופילי, בעוד המחזמר קברט עוסק ברפובליקת ויימר והפרפקטלי מרוולס קברט שואב מברודוויי. בשלושת המקרים אנחנו נוגעים במושג מדומיין, רומנטי ואנטי רומנטי של תרבות מערבית אחרת.


עד כמה אנחנו למדים על התרבויות הללו מצפיה בהצגות קברטיות? הרי קברט בישראל בשנת 2012 הוא לא יותר משורה של סימולקרות. הטלוויזיה קטלה את סגנון הבידור הזה. נותרו ממנו מופעי החשפנות מחד וספקטקלים מעושים לתיירים אמריקאים מאידך. הקהל לא יודע קברט מהו, הוא אפילו לא באמת נוסטלגי לקברטים. עד כמה מאפשרת הסימבוליקה הנגישה אבל החלולה הזאת לחקור את גרמניה, אמריקה או צרפת באמת?


במקרה של המחזמר קברט – החקירה מעמיקה ומצמררת. במקרה של הפרפקטלי מארוולס קברט, מוגש לנו מימד לא צפוי של התרבות הניו יורקית: זמרת ברודוויי פרינג' הזימתית והפוליטית שאינה מגיעה לבימות הגדולות. במקרה של קברט וולטייר הצרפתיות היא רק קישוט. זירת ההתרחשות האמיתית שלו אינה המולן רוז' אלא החור שבלב המקומי. זהו ערכה המיוחד של ההצגה הזאת, זו תעוזתה ועל כן היא חשופה גם לביקורת מיוחדת.


"קברט וולטייר" מאת יובל רוזמן ובבימויו, תיאטרון יפו. משתתפים: מוחמד בכרי, רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי ויעקב תמרי. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר". איור: דיוקן מאדאם לוסי, מאת אנרי דה טולוז לוטרק.

שקר ישן | "כולם היו בני" בתיאטרון חיפה והקאמרי



אם יש מילה אחת שממצה בתוכה את המציאות הישראלית העכשווית, המילה הזאת היא "שקר". אנחנו חיים בתוך מבוך של שקרים, החל בשקר הקוטג' ושקדי המרק, שנמכרים במחיר נמוך פי כמה בלונדון, וכלה בשקר "המאחזים הבלתי חוקיים" שאין בעצם הבדל חוקי בינם לבין התנחלויות רגילות; החל בשקרי איומים מבחוץ וכלה בשקרי איומים מבפנים. תקשורתנו מתחסלת ומוחלפת באמצעי תעמולה שהשקר הכלכלי והשקר הבטחוני מאיימים לפרוח בהם.

במציאות ישראלית שושואיסטית, למדנו לקבל שקר והסתרה כהכרח, אבל בימים אלה של הדרדרות הדמוקרטיה, וחשיפת חולייה של כלכלת ישראל, השקר ותועלתו עומדים למבחן מחודש. אנחנו בעצם מצויים במערכה השניה של "כולם היו בני.” השקר נחשף, ועכשיו בא שלב ההצתדקות: לולא השקר, נאמר לנו, הכל כאן היה קורס. חלקנו מאמינים, היתר מתקשים לסלוח. אם ישראל היתה משפחה, היו קוראים לה משפחת קלר והיא היתה חיה באוהיו שבדמיונו של ארתור מילר.


קשה לחשוב על מחזה שעוסק בשקר בעידון ובתחכום רב יותר מאשר “כולם היו בני". זוהי יצירה דרמטית חריגה המציגה שלושה קטעי זמן המשכי המתרחשים בחצר משפחה אחת, הרבה מאוד דיבור ומעט התרחשות פיזית. המחזה מצליח פשוט כי בלב עלילתו טמון חומר נפץ רגשי שמתפרק בהדרגתיות מטרפת. הוא מצליח בזכות עוצמתו ואפלוליתו של שקר.


בראשית המערכה הראשונה יושבים בני המשפחה בחצר ומפטפטים עם שכניהם החביבים. שנות הארבעים עומדות להסתיים. מלחמת העולם השניה תמה והקלרים, בעלי מפעל לעיבוד מתכות, נהנים מרווחה כלכלית, אלא שבהדרגה מתברר שהמשפחה עברה טרגדיה: אחד מבניה נפל בקרב. בעצם, זאת לא היתה הטלטלה היחידה: אבי המשפחה, ג'ו, נשפט על כך שסיפק חלקי מטוסים פגומים לצבא ארה"ב. הוא זוכה, אבל חברו ושותפו לשעבר הושלך לכלא והקשר האיתן שעמד בין המשפחות נפרם.


נפרם? לא באופן חד משמעי, קשר אהבה עקשן בין בנו של קלר, כריס, לבת שותפו, אנני, מתמיד, והוא מאיים לשחרר את השלדים מהארון. כשישתחררו, צפויה לנו הצופים חוויה מטלטלת, והיא אכן מטלטלת, אבל רק בזכות רגעי חסד ספורים של משחק. משהו בהפקה כמכלול משמים ועקר עד כדי כך שלמרות מימד השקר העוצמתי, מימד השכול הקרוב לליבנו, עוצמת הכתיבה הדרמטית של מילר והתרגום המוצלח של יוסף אל דרור, היא זקוקה לליאורה ריבלין שתציל אותה.

במהלך הצפיה ב-"כולם היו בני" נזכרתי בהצגה הראשונה שהיתה לי הזכות לחבר אודותיה ביקורת, היא עלתה על אותה במה ממש בקאמרי, אבל היתה יבוא זר. התיאטרון הלאומי הנורבגי הפיק את "אויב העם" של הנריק איבסן, מחזה שגם הוא עוסק בשקר שנועד להגן על חוסנה הכלכלי של קהילה קטנה. גם "אויב העם”, שחובר למעלה מחצי מאה לפני "כולם היו בני", הוא מחזה שרובו שיחה וששיאיו בשיחת גברים על ענייני רווחה והקורבן שהיא מחייבת.


בהפקת ”אויב העם" היתה הבמה ריקה לחלוטין והדמויות נעו לפי צירים של גובה בהתאם לעוצמה הפוליטית המשתנה שלהם במהלך המחזה. בסופו של דבר הונמך גשר התאורה מהתקרה שמעל הבמה ולחץ כלפי מטה את אלה ששרדו את הסערה.


אני לא טוען שחייבים לנהוג תמיד בכזאת גישה אוונגארדית, אבל "כולם היו בני" הוא בהחלט מחזה מוכר, אם לא לעוס. ניתן וראוי להעניק לו עיבוד מרענן, או לפחות מעניין ובכל זאת בחר הבמאי משה נאור ללכת על עיבוד "קלאסי" לחלוטין. מעצבת התפאורה לילי בן נחשון העניקה לקלרים חצר מזמינה וחזית בית משכנעת אך לא מעניינת. זו תפאורה שפעם ניתן היה לקרוא לה "בית-לסינית" עד שבבית לסין החלו לנהוג בקצת יותר דמיון.


נתן דטנר הוא טייפ קאסט מושלם לדמותו של קלר, מושלם מדי. התפקיד נשען על הכריזמה הרבה שלו כשחקן וכאדם, ורגעי ההיסדקות של הדמות נכשלים מלהעפיל לשיא. אוהד קנולר וזוהר שטראוס מגלמים לסירוגין את כריס. בערב בו נכחתי שיחק קנולר. צפיתי בו ולא השתכנעתי. האשמה אינה אשמתו של קנולר בלבד, כאשר מטרת העיבוד היא "לשכנע", כלומר לשחזר את החיים ולא ליצור תיאטרון, חירותו היצירתית של השחקן מוגבלת מאוד ושני הגברים בתפקידים הראשיים נפגעים מכך.


לנשים לא קל בהרבה. נטע גרטי, בתפקיד אנני, נעלמת במידת מה. רק ליאורה ריבלין, שבחרה למרות הכל לעשות תפקיד מסוגנן, זוהרת. לקייט קלר שלה יש אינטונציה מוזרה, שאינה מרפה, והיא המצלצלת באוזניים גם לאחר היציאה מן האולם. ריבלין מורדת מרידה ווקאלית, תנועתית ורגשית במסגור העצלני של ההצגה, ומגביהה בתעוזתה גם את השחקנים האחרים.


התיאטרון אינו שקר. התיאטרון הוא אמת. אין צורך להתאמץ ולשכנע אותנו שאנחנו באוהיו של שנת 1947. אנחנו יודעים שאנחנו בתל-אביב ובחיפה של 2012. עלילה של מחזה ענק כמו "כולם היו בני" תישבה אותנו גם אילו הבמה תהיה ריקה, גם אילו המשחק יהיה פחות נטורליסטי ויותר משמעותי. בעבר קבל הבמאי נאור באוזני על האילוצים שאותם מכתיבה לתיאטראות מדיניות השיווק המקובלת בתחום. עם גב משותף של תיאטרון חיפה והתיאטרון הקאמרי ניתן היה להתעלות מעל האילוצים הללו ולייצר תיאטרון משמעותי, תיאטרון של אמת.


"כולם היו בני" מאת ארתור מילר. בימוי: משה נאור. משתתפים: נתן דטנר, לאורה ריבלין, אוהד קנולר, זוהר שטראוס, נטע גרטי, ישי גולן, ירון מוטולה, אפרת ארנון, דיויד בילנקה, כנרת לימוני. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "בית ליד התחנה" מאת אדוארד הופר.


שמחה גדולה הלילה | "פרפקטלי מארוולס קברט" בסבליים




בסיום ה-”פרפקטלי מארוולס קברט", במועדון הסבליים, זולג החוצה הקהל, חלקו בשמלות קצרצרות ומחוכים, כיאה לקהל של קברט קאלט. השעה אחת בלילה וכולנו ספגנו שעתיים של שירי זימה מצחיקים, כמו גם כמה בירה ויין שהצליחו להגיש המלצריות בהתחשב בצפיפותם המטורפת של השולחנות.


מול דלת היציאה עומדים ארבעה חסידי חב"ד חמושים בדגל "מלך המשיח" צהוב. הם מבקשים להכנס לסבליים והמאבטח בכניסה מונע מהם. אני נכנס איתו לוויכוח: למה לי מותר ולהם אסור? איזה טעם יש להפלות את מי שאינו מתכוון לנהוג באלימות? המאבטח נכנע והחסידים נכנסים. הם מדליקים חנוכיה על הבר ומתחילים לרקוד "משיח משיח משיח איי יאי יאי יא יאי" בין שולחנות הביליארד. טל אנגל, ששימש כאמסי בערב הקברט ושנשיקה של שפתון דבוקה ללחיו, רוקד איתם.


זה רגע הנצחון של אנגל מבחינתי: הרגע בו אני נשבה ומתמסר לחוויה שעברתי. לא שלא היתה שובה קודם. היא בהחלט שבתה את הקהל, שמכיר את מילות השירים ומנהל דיאלוגים עם אנגל ועם דמויות אחרות על הבמה. אני, שנסחבתי לכאן על ידי ידידה, לא נמניתי על קהל המעריצים הטבעי. התגלגלתי מצחוק בכמה מהקטעים ובאחרים הצטמררתי מאיכות השירה. המחסום היחיד היה מחסום התמיהה: מהו הערב הזה? מיהם האנשים האלה? ובעיקר – מהו קברט ומהו משמעותו בתל-אביב של 2011?


בחיפוש אחר תשובה לשתי השאלות הראשונות אני פונה למחרת המופע לאנגל, האמסי שמוגדר בגלויית התוכניה “מפיק” אבל מצטייר שהוא ממלא במופע הקבוצתי - דמוקרטי הזה את התפקיד הקרוב ביותר לזה של במאי. מגיל חמש עד חמש עשרה גדל אנגל באנגליה והאנגלית הפכה ללשון עיקרית בפיו. ב-2009 יזמו הוא וחבריו ערב של שירי מחזות זמר באנגלית, במטרה למצוא ליצירות האלה "קהל צעיר יותר מזה שמגיע לתיאטראות", ולהציע אותן באווירה פחות פורמאלית. על הקבוצה נמנו כמה בוגרי בית צבי וכמה חובבי מיוזיקלס אחרים, מקצועיים וחובבים.


ההצלחה היתה בלתי צפויה. כעבור שתי הצגות נטשה הקבוצה את הבר התל-אביבי הקטן שבו החלה את דרכה ועברה לסבליים, שמסוגל להכיל מאות בני אדם. במקביל התרחב הרפרטואר אל מעבר לשירי מחזות הזמר. טל וייס, המוגדר "מנהל אמנותי", העשיר את הרפרטואר בשירים מן הפרינג' של ברודוויי, שירים שלא נולדו עבור מחזות זמר אלא הוצגו במופעי רביו קומיים בניו יורק. ה-”פרפקטלי מרוולס קברט" הוא המקבילה המקומית לעולם היצירתי הזה בדיוק, עולם שאנחנו בדרך כלל לא ערים לקיומו ושלכן בילבל אותי במפגש ראשון איתו.


הציפיות שבאים איתן לרביו קומי הן אחרות לגמרי מאלה שבאים איתן לכל סוג אחר של מופע בימתי. בראש ובראשונה: מדובר בבידור והיעד הוא להתענג. מהבחינה הזאת, אין ספק שהחבורה עושה את העבודה. נוגה מורג, ה-”סאלי בולז" של הקברט בסבליים, מבצעת שלושה שירים בכשרון קולי ותיאטרלי כה רב, שמתעורר בצופה רצון עז להשליך לעברה זר פרחים, אבל אילו פרחים מתאימים לשירים כאלה? אחד עוסק בתאווה לסבית, שני הוא "אל תספר לאמא" מתוך המחזמר קברט, על כל המשתמע, ושלישי עוסק בזרמים פוליטיים בארה"ב השמרנית. שירים אחרים עוסקים במחלות מין ובסאדו מזוכיזם, כולם שנונים ומצחיקים. זהו בידור.


המסגרת הקברטית, שמתנגשת בימים אלה עם הפקת "קברט" בקאמרי, מעניקה חומר למחשבה. תלבושות רמזניות (אותן עיצבה ליאנה רוזן פלד, האחראית גם על הכוריאוגרפיה) מוסיפות לאווירה, אבל גם גורעות משהו. יש בהתעסקות שלנו בקברטים של עשורים עברו מעין "אוקסידנטליזם", להבדיל מאוריינטליזם. הערב שואב מעולם מושגים של אירוטיקה מערבית זולה. זה לא נורא, אבל זה לא מי יודע מה מקורי.


עם שובי מהמופע סיפרתי עליו לידידה. היא אמרה שלפי התיאור מדובר ב-”סצנה של חנונים כבדים". בהתחשב בכך ששתי מלוותי לסבליים מעריצות מדע בדיוני ואת מופע הקולנוע של רוקי, אולי יש בכך משהו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמרבית הנושאים הנידונים בשירים נעדרים לחלוטין מכל בימה אחרת בארץ, ושעד כה, בשנים של כתיבה על תיאטרון, לא ראיתי מופע שהעלה בי שאלות מורכבות כל כך על מהות התיאטרון וגבולותיו. חבורת הפרפטקלי מרוולס קברט מביאה לנו משהו מן החוץ שיש בו ערך ויש בו יופי ושמן הסתם, גם יש לו קהל.


נותרו מאה מילים לביקורת ואני רוצה לנצל אותן כדי להחמיא לכשרונות אחרים בהפקה: חן משיח הוא הבולט בהם. הוא פותח במונולוג מושר מהמם של מחזר אובססיבי וחוזר לאחר מכן כאיש מערות הומוסקסואל. יעל יקל, שמשתתפת גם במקהלה של "אחים בדם" בבית לסין, שרה על ג'יגולו כפתרון לשעמומה של עקרת בית נואשת, וגם שיר תמים יותר על התמודדות עם רעש בבניין דירות. מגיע קרדיט גם לחסידי חב"ד שהשלימו את החוויה. בלעדיהם היה המופע, המוצג כולו באנגלית, מנותק קצת יותר מדי ממציאותנו, למרות שירי חנוכה וקריסמס שנמהלו בליוויים המוזיקלי של יוני אלקן ופרנקי סימון. לסיכום: חמוד, מפתיע, קצת טיפשי (אבל במודע), ובעיקר שופע כשרון.


"פרפקטלי מארוולס קברט", מועדון הסבליים. מפיק: טל אנגל, מנהל אמנותי: טל וייס. משתתפים: אסתר ראדה, ג'סיקה אוזן, קייטי רוז אדבוקט, ליאן רצרסדורפר, נועה משיח ברנקין, נוגה מורג, אור משיח, יעל כהן ויעל יקל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "ברודויי בוגי ווגי" מאת פיט מונדריאן.

קורדובה לצדיקים! | "אורטל חייבת למות" בתיאטרון החדר


הצגה טובה, כמו חתיכה של גבינת גרוייר איכותית, נפתחת לאט. בחדר המדרגות של בניין הדירות בו מצוי תיאטרון "החדר" הזעיר, מתקבלת מכה ראשונה של טעם. מוצבת בו כרזה גדולה וירקרקת המפרסמת מפגש עם הסופר בציר קרמניצר, מחבר סדרת רבי המכר "אורטל". האפקט ריאליסטי עד כדי מבוכה (אם מה שהולך לקרות כאן הוא מפגש עם סופר, לא תהיה לי ביקורת למסור לעורכת ביום ראשון), ומנגד הומוריסטי (תכלס, לאף אחד לא קוראים בציר קרמניצר). התחוושה היא שהגענו למקום טוב.


בתיאטרון החדר יש פינת קפה ותה ויש ספה נוחה שנעים לצפות ממנה בהצגה. האולם מלא. טוב, זה לא קשה, יש בו מקום לכעשרים איש. אחד מהם הוא כתמיד אמיר אוריין, אביו של המקום ויועץ אמנותי להצגה הזאת, הנודדת בין תיאטראות זעירים כמו זה. אין מסך, אין סאונד, אין במה מוגבהת ואין תאורה שלא ניתן למצוא בכל חדר מגורים רגיל, מלבד פנס ספוט אחד הנותר כבוי במהלך ההצגה. גבינת גרוייר צריכה לעבוד כפי שהיא, בלי סיר של פונדו ואפילו בלי קרקר.


איתמר נצר נכנס אל החדר. הוא מתיישב מאחורי שולחן הערוך לכבוד הסופר קרמניצר. על השולחן: משקפי קריאה בנרתיק, בקבוק חצי ליטר של ג'יימסון וערימת ספרי "אורטל". ההשקעה בעיצוב הספרים היא ייחודית, בשום תיאטרון גדול יותר לא היה נמצא צורך לעצב כך את כריכותיהם של ספרי כיס, אבל אנחנו, יושבים לא יותר משלושה מטרים מן השחקן, מהבעותיו ומכריכותיו. המפגש איתו הוא אינטימי מיד ואנחנו רואים שמשהו לא כשורה. כבר בארבע הדקות הראשונות למפגש נצר - קמניצר גומע יותר מדי מן הוויסקי, משתעל ומכריז שהוא מתכוון לקרוא תיגר על דפוס המפגשים הרגיל, שאותו הכתיב מנהלו (רן בן עזרא).


אלה הם הרגעים בהם הגרוייר פורקת חריפות עדינה אל חלל הפה. יש בישיבה בחדרון משהו מסוכן. תיאטרון הוא חומר נפיץ, וככל שהוא נתון בחלל קטן יותר, כך הוא מסוכן יותר. כשאחת מהיושבות בקהל קוראת קריאת ביניים ומפריעה לדבריו של הסופר, אנחנו נדרכים, ברור שהיא חלק מההצגה, ברור שהדרמה מתקרבת, וברור שהיא תתרחש לנו סנטימטר מהפרצוף.


הפיצוץ לא נורא בכלל, ודווקא המפגש עם הזרה הקוראת תגר (שרון שלומי) מוביל את ההצגה למקום שהוא בסופו של דבר הרהור אינטלקטואלי על יוצר ויצירה. קרמניצר בגד באמת הספרותית שלו, כדי לחבר רבי מחר שמתנדנדים בין ארוטיקה זולה למותחנות דבילית. גיבורת ספריו היא אורטל גבאי, דוגמנית/בלשית/עיתנואית/ מרגלת, וקטעי הקריאה בהם היא מתוארת מתנה אהבים עם אב מנזר אותו נשלחה לחסל הם משיאי ההצגה.


ברבות הימים התחרט יוצרה של אורטל, אבל נכשל מלשנות את הדמות וכעת הוא מתכוון לבצע בה הוצאה להורג ספרותית. זה סיפור מסגרת שנוצל כבר בעבר, אנחנו בעצם מוזמנים לדיון מחודש בנושא מוכר. אין בזה שום רע, וב-”אורטל" דווקא מתקיימת תפנית עלילתית נחמדה שמוסיפה קו רענן למחשבה. בכלל, זאת הצגה רעננה ומרעננת. היא מהנה למרות משחק לא לגמרי אחיד ובחירות מחזאיות שניתן לערער עליהן. אסתכן במתיחת מטאפורת הגבינה עד לגבול המסוכן ואומר שיופיה של הצגה טובה, כמו של גבינה, הוא בכך שהיא הולכת ומבשילה. במהלך "אורטל חייבת למות" מוצגת התנגשות בין כתיבת הפרוזה לכתיבה הדרמטית. התיאטרון, שהוא גמיש יותר, שניתן לחבר בו רפליקות חדשות ולמחוק ישנות, יוצא וידו על העליונה.


בתום ההצגה יצאו כולם להפסקת שירותים והכנת קפה של חמש דקות ואז שבים לשיחה בניצוחו של אוריין. אוריין אומר שההצגה מביאה אותו לדמעות. לא ברור לי איך, איפה ומתי, אבל ניחא, כל צופה וחווייתו. אני דיברתי על השימוש בצעקה בהצגה. צעקות יודעות להרוג הצגות, ואילו כאן דווקא שתי התפרצויות קולניות של נצר מחדדות את ההתרחשות התיאטרלית ומחליפות את המימד הפיזי במרחב המגביל. שיחת הסיכום בתיאטרון החדר היא חלק בלתי נפרד מהחוויה והתענוג שבישיבה במחיצת השחקנים, רגע אחרי ירידת המסך הדמיוני, רב.


ברשותכם אוסיף כמה מילים שאינן בהכרח קשורות לתיאטרון פר אקסלאנס. בשבוע שעבר הלך לעולמו המשורר, אמן המיצג והאדם הנפלא רומן באימבאיב. באימבאיב חי בצניעות רבה ליד שוק הכרמל. את החצר הקטנה שמאחורי ביתו כינה "קורדובה", כשמה של העיר הספרדית שהיתה עבורו סמל למציאות של שלום והרמוניה. בשיריו דווקא הרבה לעסוק בהעדר הרמוניה: אופרת הרוק הזעירה לשחקן אחד "הלוואי וגודביי" אותה חיבר בשיתוף עם דני צוקרמן, היתה מורכבת משורה של תוכחות כנגד חומריותם של בני האדם והוצג בה היפוכה של קורדובה: אלדורדו, יעדם של תאבי הבצע וחורשי הרעה.


רומן הלך, ואנחנו נשארים עם הקורדובות הנסתרות של עולמנו, עם האיים הזעירים של אמת אמנותית שמתקיימים בתוך מרחב בוטה ומזוייף. תיאטרון החדר הוא מקום אחד כזה. ללא שום ספק. נסיים אם כן בזעקתו של באימבאיב מתוך "הלוואי וגודביי": ”קורדובה לצדיקים! אלדורדו לבבונים! קורדובה לצדיקים!”. אבקשכם לקרוא אותה בקול, במבטא רוסי וברגש רב.


"אורטל חייבת למות", תיאטרון החדר. בימוי: יניב מויאל. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי ורונן קובלסקי, על פי "על אמת" מאת רוני גלבפיש. משתתפים: איתמר נצר, שרון שלומי ורן בן עזרא. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: עטיפת פסקול הסרט "ספרות זולה".

יצא הפאנץ'-ליין מן השק | "אחים בדם" בבית לסין



תענוג לחבר ביקורת על הצגה כשאין חשש מלעולל לקוראים ״ספוילר״ ולחשוף מראש את תפניותיה. במקרה של המחזמר ״אחים בדם״ של ווילי ראסל הבריטי, שעולה בימים אלה על במת בית ליסין, אין סכנה כזאת, פשוט משום שהמחזה עצמו נפתח בספוילר גורף.


עם עלות המסך מופיע המספר, בדמותו עוטת החליפה השחורה של דורון תבורי ומדקלם פרולוג בחרוזים: ״אז, האם שמעתם כבר את הסיפור על האחים שהופרדו / בלידתם, ובמקרה אחרי שנים התאחדו? / שניהם נולדו ביום אחד לאם אשר מסרה / אחד מהם לאם אחרת עקרה בלית ברירה / אולי שמעתם גם כיצד ביום אחד, כמו מלאכים, בעוד אימם האומללה זועקת ׳למה, אלוהיי?/ הלכו שניהם לעולמם כשגילו שהם אחים : כיצד קטף מלאך המוות את בניי מבין ידיי?׳״


מה אין כאן? התחלה, אמצע, סוף טראגי. כל סיכוי למתח דרמטי מחוסל באותו הרגע. דמותו של תבורי מזכירה אדם ששואל את הסובבים אותו במסיבה: ״אתם מכירים את הבדיחה ההיא שהולכת: ׳אוי סופרמן, אתה כזה חרא כשאתה שיכור?״ גם אם לא הכירו אותה, עכשיו אין לו איך להמשיך ולספר. יצא הפאנץ׳-ליין מן השק.


נו טוב, תאמרו, מי בא למחזות זמר בשביל הסיפור? באים בשביל השירים והספקטאקל. זה נכון, אבל גם לא נכון. אחד מקני המידה שמחזות זמר נמדדים בהם הוא ה-״book", מונח שבעולם המיוזיקל משמעו העלילה, הדרמה, המחזה כמחזה. ל-״אחים בדם״ יש בוק בעייתי מאוד, בייחוד חציו השני, בו מתרחשת האצה הולכת וגוברת של ההתרחשות שבתומה כבר קשה מאוד לעקוב אחרי סיבתיות ותוצאה. האפקט כמעט קומי, ודווקא לקראת הסיום הטראגי.


טוב שמחזמר הוא באמת הרבה יותר מה-״בוק״ שלו. מיה דגן מגלמת את האם הליברפולית העניה, שמוסרת את אחד מבניה התאומים למעסיקתה האמידה. היא שרה היטב ומשחקת יפה. נוכחותה על הבמה מקרבת את ״אחים בדם״ ללב וזהו בפירוש התפקיד המרשים ביותר שראיתי אותה מבצעת על הבמה. חיפשתי ביוטיוב שריד מצולם להפקה הישראלית הקודמת בכיכובה של שלומית אהרון, אבל החיפוש "אחים בדם" מעלה רק את השיר המזרחי הסוחף של אבי גואטה ואיציק כהן. גברת ג'ונסטון תשאר עבורי לעד בדמותה של דגן, וזה מצויין.


עידו רוזנברג ונדב נייטס מרשימים ומרגשים בתפקיד האחים אדי ומיקי. לאורך כל חציה הראשון של ההצגה הם מגלמים בני שבע. בדרך כלל טמונה מבוכה מסויימת בהתבוננות במבוגרים המגלמים ילדים. במקרה הזה מחליף את המבוכה רושם עמוק ומצטרפת אליו הנאה רבה. שני השחקנים עושים עבודה מבריקה של שחזור דפוסי ההתנהגות של ילדים, מתוך הומור, אהבה ופכחון. התרגום המוצלח של דניאל אפרת (שבאחדות מן ההצגות גם מגלם את אחיהם העבריין סמי) מסייע להם בהישג.


אז יש משחק ויש שירה ומצד שני - הסיפור לא עובד והשירים, על אף יופיים, אינם כובשים לגמרי. די מפתיע ש-”אחים בדם, הפך לקלאסיקה על סמך ספר שירים כזה. עומד המבקר מול כף המאזניים וצריך להחליט מה בעצם דעתו, ואז בא הגורל בדמותו של דורון תבורי העוטה חליפה שחורה, מתיישב על כף המאזניים המחמירה ומפר את האיזון לרעת ההצגה. אני לא יודע האם האשם כולו של תבורי, או שהבמאי גלעד קמחי פשוט ליהק אותו לתפקיד לגמרי לא נכון עבורו, אבל הגשתו ביזארית ממש. דמיינו את רפי גינת מספר את הבדיחה על סופרמן השיכור בקדימון לכלבוטק ותקבלו מושג.


אף הצגה לא קמה או נופלת מכוח ביצועיה של המקהלה היוונית. תבורי הוא רק דוגמה לכמה וכמה חולשות מוזרות שפוגמות בשלמות ״אחים בדם״. עמוד חשמל נטוי לתוך חלון שבור של בניין בתפאורת המערכה הראשונה אולי מייצג משהו עבור התפאורן ערן עצמון, אבל לא עבורנו, ולא ברור למה המפגע מצוי דווקא בצידה של הבמה בה גרה משפחתו המאמצת האמידה של אדי. פרץ של מחול שורה קבוצתי בסגנון ״סינגיולר סנסיישן״ סוחף את אחד הנאמברים האחרונים, שובר את ההרמוניה התנועתית היחסית של יתר ההצגה ופתאום מוזיל אותה. עוד ועוד גורמים מינוריים כביכול תורמים להחלשת התוצר הסופי.


בבית לסין יודעים לעבוד עם מחזות זמר מיובאים, ולכן אחים בדם אינו נפילה, אבל זה בהחלט לא מהערבים היותר חזקים שקמו והיו בבית היוצר של ציפי פינס. ״אביב מתעורר״ עם נינט טייב היה מוצלח יותר ואפילו אווניו Q, שעלה בבית ליסין לפני כחמש שנים, היה עגול יותר. תפקידו של המבקר הוא לספק לקוראו ספוילר קיצוני: לגלות לו מראש איך וודאי יחוש בקומו מן הכסא עם תום ההצגה. אני צופה שלקימה תתלווה משיכה קלה של הכתף, ולא זאת אמורה להיות התגובה למיוזיקל כיפי.


"
אחים בדם" מאת וילי ראסל, תיאטרון בית לסין, בימוי גלעד קמחי, משתתפים: מיה דגן, דורון תבורי, נדב נייטס, עידו רוזנברג, הילה זיתון, יוסי טולדו, דיקלה הדר, רויטל זלצמן ואחרים. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: רישום מאת ג'ון לנון.


אימת שיעור ההתעמלות | פאפעג'ינה בתיאטרון יפו



לפני זמן מה שלח לי חבר הודעה פרטית בפייסבוק. "שאלה בשיא הרצינות," כתב, "למה התכוון המשורר מאיר אריאל כשאמר שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה?"


למרות שתמיד היה נדמה לי שאני מבין את השורה הזאת היטב, לא מצאתי מה להשיב. נראה היה שיש לה כמה וכמה משמעויות, אבל אפילו אחת מהן לא הצלחתי לנסח היטב. בסוף פשוט כתבתי: “נתון לפרשנות.” החבר ניסה שוב: “זה משפט סתום,” כתב. לא השבתי לו. לא ידעתי מה.


בשיר הכאב של אריאל, לא דמותו היא הנושאת את שורת המחץ הזאת, אלא דמותו של "צעיר ערבי משכיל" שיש לו קשר טעון עם חברתו של המזמר. זהו שיר על משולש רומנטי שאפשר לקרוא אותו כמשל על ארץ ישראל ושני העמים הרוצים למשול בה, ואפשר גם פשוט לקרוא אותו כשיר על משולש רומנטי. כך או כך מהדהד בתומו משפט הנרגילה ומלווה את כל מי שאי פעם האזין לאריאל כחידה, כתוחכה, כאמת מתגרה.


הוא מהדהד בעוצמה מעל במת התיאטרון הערבי עברי בהצגה "פאפע'גינה," מעשה תיאטרלי צנוע ומתוק שרקמה חנה וזאנה-גרינולד ושעוסק בזהות נשית, מרוקאית וישראלית. הדמות המובילה את המחזה היא זאת של ימימה, ילדה עילגת ומגושמת, בת לעולים חדשים. ימימה חרדה משיעור ההתעמלות בבית ספרה היפואי ועושה כמיטב יכולתה להבריז ממנו. אמה פחות או יותר בועטת אותה החוצה לבית הספר, אבל ימימה לא הולכת לשם אלא יוצאת לאודיסאה מלאת תגליות בשכונה.


כמה שעות אחרי צאתה לדרך מוחזרת ימימה הביתה על ידי אדון בולבול, סוחר פלשתיני של פיצוחים וסוכריות. היא החליקה כשהסתתרה בסימטה והביטה בזוג מתנה אהבים מבעד לחלונם. אדון בולבול מטפל ברגלה ומפלרטט עם אמה ("בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר, היא עשתה לו קשת” כמאמר המשורר מ. אריאל). האם מתמסרת בתחילה ואזדוחה את בולבול, אבל בדחייתה יש מן התסכול. יש בו משהו, ברוכל הפשוט הזה, שנוגע בנימי נפשה.


אמה של ימימה עדיין מרוקאית יותר משהיא ישראלית, היא עדיין ערביה. היא מורדת בהטפותיו של בעלה שתניח לערבית ותתאקלם בארץ. היא מסרבת לקרוא את "שער למתחיל". בתה מביטה בה ומבינה וגם לא מבינה, צופה איתה בסרט המצרי של צהרי יום שישי וחוזרת בסיומו על רפליקות שלמות מתוכו. שתיהן מסתתרות מן האב הדוגל באינטגרציה. שתיהן חרדות מן הישראליות, ששיעור ההתעמלות מייצג אותה היטב. בכל משפט שהן אומרות בעברית יושב ערבי אוהב.


במהלך ההצגה פוקדים כל שחקניה את המטבח שעל הבמה ותורמים במשהו ליצירתה של סעודה המוגשת לצופים עם ירידת המסך. הבישול הבימתי הזכיר לי הפקה עכשווית אחרת: “איש ואשה אחת", קופרודוקציה של אנסמבל הרצליה ותיאטרון חיפה. גם שם מתבשלת לה ארוחה לאורך כל ההצגה, למרות שרק השחקנים טועמים ממנה. גם שם נבחנת זהות ערבית: כל אחד ממשתפי ההצגה מגולל סיפור עם מפינה אחרת של המזרח התיכון.


בסיומה של פאפעג'ינה מצאתי את עצמי תוהה תהיה: איך יתכן שנהניתי כל כך מן ההצגה הפשוטה והקטנה הזאת, שרוח הצגות לבני הנעורים שורה עליה, ואילו מן הפרודוקציה השאפתנית של אופירה הניג בחיפה, שהיתה כל כך עשירה בתוכן סיפורי, עמוסה בשחקנים כשרוניים ומלאת קשב לעבר, לא נהניתי?


תשובה לשאלה כזאת כדאי תמיד לחפש במושג של אותנטיות. אני לא טוען שלגברת וזאנה מותר לעסוק בזהות מזרח תיכונית, גם כשהיא וזאנה-גרינולד, ושלגברת הניג אסור, אבל התחושה היא שיוצרת פאפעג'ינה הצליחה למצוא את פיית הנרגילה האישית שלה ולקחת ממנה שאכטה, ואילו הניג יושבת בחדר מלא ערבים מעשנים ומביטה בהם נרגשת מעצם היותה שם. כל דבר שאנחנו עושים כישראלים נוגע במקום בו אנו חיים, גם אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה. הנרגילה של הניג אינה סיבירית דיה, אינה אישית אלא מדומיינת, ולכן הסיפורים מתקשים לחדור אל מתחת לעור.


ב-”פאפעג'ינה" אין שום דבר מרוחק, וזה המקום לומר משהו על התמסרות לשפה תיאטרלית. כשיוצרים תיאטרון "קרוב", כזה המדבר בשפת אנוש, מותר וכדאי לעשות אותו קרוב מאוד, להישיר מבט לעיני הקהל ולא לפחד שהתוצר יהיה נאיבי. כל שחקני פאפעג'ינה יודעים זאת. הבולטת בינהם היא לימור זמיר בתפקיד האם, שאין במשלחקה דבר מאולץ ושהמתח בין קור וחום בדמות שגיבשה מרתק ממש. מוריה בשארי שובה בתפקיד הראשי. את מרבית ההצגה היא מבלה כשמכנסי ההתעמלות תלויים על ברכיה ונעלה האחת חסרה. היו ילדות כאלה בבית הספר היסודי שלי, עכשיו אני יודע כיצד חוו את הימים ההם.


לסיום, מגיעה מילה טובה לשמוליק מטלון, שחקן שלעצם עמידתו על הבמה יש משמעות דרמטית. מיטב הרגעים של מטלון בהצגה הזאת הם רגעי פרצוף-פוקר. כמה תוכן אפשר להביע בפרצוף פוקר. כם מענא ימכן יערב אלואחד ען וג'ת אל-פוקר, ואללה אישי.


פאפעג'ינה, תיאטרון סיפור אוטוביוגרפי בדוי, התיאטרון הערבי עברי, מחזה ובימוי: חנה וזאנה-גרינולד. משתתפים: חנה וזאנה גרינולד, מוריה בשארי, לימור זמיר, ענת לוי, אולין קצ'ולין, שמוליק מטלון, עדי חליפא. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור מאת מוניר פטמי המרוקני