יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

בתי-ברבי עם במות | על אדריכלות התיאטרון בישראל


כששחקן מגיע עייף לתיאטרון ונותן הופעה חלשה, הוא הורס ערב אחד לכל היותר. כשבמאית מעלה מחזה בלבוש לא אותנטי, מסורבל או טפשי, היא הורסת הפקה אחת לכל היותר, אבל כשאדריכל מעצב אולם תיאטרון, החותם שישאיר יתבטא בכל ההצגות ובכל ההפקות כולן. החלטה המתבצעת מול מחשב במשרדו - אין להשיב אותה. אי אפשר לבקש סליחה מהקהל, ללכת אחורה כמה רפליקות ולשחזר אותה, ולכן תפקיד האדריכל רגיש במיוחד.


בשבוע שעבר עלה המסך על בניין תיאטרון הבימה החדש בעיצובו של רם כרמי. באופן מסתורי זוכה כרמי בעוד ועוד פרוייקטים גדולים, גם אחרי שעיצב את התחנה המרכזית החדשה, שניתן במידה רבה להגדירה פשע נגד האנושות. את מה שיצר בקרן שדרות בן-ציון ורחוב תרס”ט עוד מוקדם לשפוט. רק אחרי שייכנסו כל האולמות לפעילות שוטפת נדע אם יש לנו כאן להיט או סקנדל.


בכל זאת, הייתי רוצה לספר כאן על שני אולמות בבניין החדש, מפני שהם מבטאים אבסורד שקיים כמעט בכל אדריכלות התיאטרון הישראלית. גיליתי אותם ממש במקרה. באחד מימות השבוע האחרון חלפתי ליד הבניין והדלת היתה פתוחה, אז נכנסתי. ניצבתי לי לבדי והסנפתי סיד טרי בפואייה הענק ושטוף האור, כשפתאום נכנסה למקום שחקנית אחת ממכרותי ושאלה אותי: “באת להרמת הכוסית?”


לא ידעתי על שום הרמת כוסית, אבל הצטרפתי אליה. ניסינו לשווא למצוא את הדרך לבימרתף ולבסוף הגענו בטעות לאולם תת קרקעי קטן אחר, זה המקביל למה שפעם היה "הבימה הייניקן קלאב”. השתאינו מיופיו: חלל מונמך, מלא שולחנות עגולים ומוקף במעקי עץ חמימים, ניבט על במה אינטימית. אין מקום יפה מזה לחוות בו הצגת יחיד או ערב של תיאטרון נסיוני. כרמי נראה נחוש להפתיע.


הרמת הכוסית לכבוד המעבר לבניין נערכה בפרוזדור סמוך. היא היתה מרגשת, ולא רק בגלל שהפרוזדור המה לבבות יצירתיים, אלא משום שאופק חדש נפתח עבורם. כמי שאוהב תיאטרון ואוהב את תיאטרוני הלאומי, אני מקווה שהמעבר לבניין החדש יבשר על עידן חדש ויזניק את הבימה. עם תום הברכות והצהלות נגררתי עם ההמון לאולם הבימרתף האמיתי, וזכיתי להאזין לתדרוך לקראת המעבר. שוב התרגשתי.


עם ההתרגשות בא גם תסכול: הבימרתף החדש הוא פשוט אולם מבעית. כסאותיו הצבועים בכחול לא סימפטי משתפלים מטה בזווית חדה אל במה שאינה במה, כאילו צובאים על זירת גלדיאטורים. משהו בעיצוב חידד את הידיעה שאנחנו מצויים בחדר תת קרקעי נטול חלונות (למרות שבאולם תיאטרון אף פעם אין חלונות). לא יכולתי להפסיק להתגעגע לאולם הסמוך, זה עם השולחנות, ששמו הזמני: "הבימה 4”.


איך יכול אותו אדריכל להצליח כל כך ולפספס כל כך בשני אולמות הבנויים באותו בניין, באותה קומה? כרמי הצליח להעשיר בעוד יצירה את ממלכת האבסורד של אדריכלות התיאטרון הישראלית, שאף יצירה בה אינה שלמה.


לא חסרות דוגמאות. קחו את אולם אריסון, שהבימה נפרדים ממנו עכשיו. עבור הקהל הוא נוח מכל בחינה, כולל נגישות וחניה, אבל השחקנים חווים אותו אחרת: חדרי ההלבשה והבמה אינם נמצאים באותה קומה, מה שמצריך להטוטים לוגיסטיים, וחוץ מזה ידוע שהוטלה על המקום קללה ושהצגות תמיד משתבשות בו. אולמות הקאמרי נוחים למדי לשחקנים ופטורים מקללות, אבל מושביהם עוצבו כך שלא היה ליושב בקהל לאן לתחוב את חרטומי נעליו. לפני זמן מה ניסרו בקאמרי את תחתיות המושבים ופתרו את הבעיה, אבל עד אז בוטלו כבר כמה מינויים.


לא כל אולמות ישראל הם מיטות סדום. אולמות הפריפריה נוטים להיות מוצלחים מהתל-אביביים, אם משום שהם חדשים יותר ואם משום ששוק הנדל"ן לא מחייב אותם להיות בתי-ברבי עם במות. היכל התרבות של כרמיאל, למשל, ידוע בקרב שחקנים כיהלום של תכנון יעיל, אבל מי שאין לו עניין לנסוע עד לשם כדי לצפות ב-”מוריס שימל”, תקוע עם אולמותנו המצחיקים.


בעצם, תשכחו מהמילה מצחיקים. הם מרגיזים. אין שום סיבה שכל ביקור בתיאטרון יכלול חוויה ביזארית של צפיה בהצגה מזווית של 90 מעלות (בצוותא 1), או צפיפות שהולמת את מחלקת התיירים של עזה-איירליינז (בבית ציוני אמריקה), או אקוסטיקה לקוייה, או גישה מפוקפקת ליציאות החירום, או, גרוע מכל - מיעוט תאי שירותים. אין שום סיבה לכך שבניין הבימה החדש, שהושקעו בו הרבה יותר שקלים ושנים מהצפוי, לא יהיה מושלם לחלוטין.


סליחה על השימוש בלשון לעז, אבל חבל מאוד שכל מה שעושים בארץ הזאת הוא half-assed. אדריכלות היא אמנות, אבל הנדסת אולם תיאטרון היא מדע. מדובר במדע חיוני, כי עיצוב האולם מהווה חלק מחויית ההצגה ממש כמו החרוז שחרז שייקספיר. כרמי מבין את המדע, כפי שמוכיח אולם "הבימה 4” שלו, ובכל זאת מתעקש להתחכם. אין ברירה, נאלץ לשחרר אותו בקומות התחתונות של התחנה המרכזית, שם יענש בנדודי נצח בעלטה.


הופיע לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: אדוארד מאנה.

יום שני, 28 בנובמבר 2011

מה משאירים המתים? | "הנון" בחאן, "יונה ונער" בגשר


שני ילדים נולדים בארץ ישראל בשנות השלושים. האחד גדל בקיבוץ בעמק הירדן, השני ברובע היהודי בירושלים. עם פרוץ מלחמת העצמאות מתגייסים שניהם לפלמ"ח. שניהם לוחמים בחזית ירושלים ושניהם נהרגים. הקיבוצניק נהרג בקרב סן-סימון, הירושלמי נהרג בחזית הרובע. הקיבוצניק נקבר בקריית ענבים, הירושלמי בין החומות. הקיבוצניק משאיר אחריו נערה מאוהבת, הירושלמי -אב מקונן. החיים ממשיכים.


כל אחד מן הנערים האלה הוא גיבורה של הצגה אחרת שעולה כיום על הבימות. הקיבוצניק הוא גיבור "יונה ונער" על פי ספרו של מאיר שלו, שעובד לתיאטרון על ידי רועי חן ויבגני אריה בתיאטרון גשר. הירושלמי מופיע כדמות נוכחת-נפקדת במחזהו החדש של יוסף בר יוסף "הנון של ראש העיר ירושלים" המוצג בתיאטרון חאן. בשתי ההצגות נשאלת למעשה אותה שאלה: מה מותירים המתים אחריהם?


הירושלמי, גיבורה הנסתר של "הנון", מותיר אחריו את שורשי הקונפליקט בין דתיים וחילונים. אביו הדתי נחרד לשמוע שעל המצבה המתוכננת לחללי המלחמה בכיכר העיר תצויין המילה "נזכור" ולא "יזכור". הוא מסביר לראש העיר כי העדפת זכרון האדם על זכרון האלוהים פוגעת בו, וכי יתקשה להתאבל נוכח מצבה חילונית. מצבה אחרת אין לו. קבר האחים בו נקבר בנו נותר בשליטה ירדנית.


ראש העיר אינו מתפשר. הוא נאמן להליך התקין שבמסגרתו התקבלה ההחלטה על ידי וועדה מקצועית. המאבק בין השניים על קוצו של יו"ד וצ'ופצ'יקה של נו"ן גולש מממשרדי בית העירייה אל תחרות מלכת היופי ומן המקובל והלגיטימי אל הפוליטי והמוקצן. כמעט לכל אורך ההצגה תלויה מעל ראשיהן של הדמויות אבן ירושלמית ענקית, ביטוי למשקלה של העיר, למשקלה של ההיסטוריה, למשקל הסלע שבכיפת הסלע, למשקלן של הכיפות על ראשי המאמינים, ולמשקלם של לבבות ההולכים ומתאבנים, לבבות חילוניים ודתיים כאחד.


ארייה צ'רנר עיצב מעצמו מין טדי קולק מעשן מקטרת, שאווירת ירושלים החילונית של שנות השישים מתגלמת בו היטב. יוסף עיני הוא עזר נפלא כנגדו בתפקיד האב, אליעזר דוד ירדן, שכל כולו אגרוף קפוץ בצער. יש כאן דואט מרשים של שני שחקנים אצילים, עם גיחה נחמדה של יונתן מילר כמנחה תחרות מלכת היופי. “הנון של ראש העיר ירושלים" היא הרהור מעניין ומלא משמעות, סאטירה במובן העמוק של המילה ומעשה תיאטרוני צנוע ויפה.


"יונה ונער" בגשר אינה מעשה צנוע ואין סיבה שתהיה. כתיבתו של מאיר שלו היא ברוקית תמיד, גם כשהיא עוסקת ביונים עדינות, באהבת נעורים, ובאובדן דומה להפליא לזה שבו עוסק בר יוסף. מה משאירים המתים אחריהם? גיבור "יונה ונער", שהתגייס לפלמ"ח כמפריח של יוני דואר המעבירות מסרים משדה הקרב, מותיר אחריו דבר קסום שלא זה המקום לספר מהו.


אל הקסם הזה אנחנו מתוודעים בחציה השני של ההצגה, שהוא טוב בהרבה מן הראשון. חוסר אחידות היא בעייתה העיקרית של "יונה ונער", וישנן בעיות אחרות. אולי הבעיה החריפה ביותר היא זו שרודפת את גשר בשנים האחרונות כמעט בכל הצגה: הפער שבין איכות המימד העיצובי לאיכות ההצגה כיצירה דרמטית. הפעם לא מיכאל קרמנקו אחראי לתפאורה אלא סמיון פסטוך, אבל האפקט דומה: ההצגה יפה יותר משהיא משובחת.


כדי להדגיש את העניין, אתמקד ברשותכם בתוכניה. אירה מרון עיצבה ספר קטן, כרוך בנייר גס של עטיפת מחברות בית ספר ישנות, ובו איורים מתוך מדריך לגידול יוני דואר שנמצא בארכיון מוזיאון הפלמ"ח. קשה לתאר כמה מקסים החפץ הזה. הוא מעמיד את ההצגה עצמה בתחרות קשה, ולה ניתן להשיב מלחמה רק בתפאורה אסטתית להפליא, שעיקרה וילונות לבנים אדירים וחצץ אפור.


יש בהצגה גם איכות תיאטרונית, בהחלט. נהניתי מאפרת בן-צור בתפקיד הראשי של האהובה/רעיה, וגם מנטשה מנור בתפקיד קטן אך קסום של דודתו של "התינוק". גם יובל ינאי מוצלח כוטרינר הייקי דוקטור לאופר, איש גן החיות של תל-אביב המעמיד את שירותיו לרשות ההגנה ויונאיה. למרות כל זאת – יונה ונער נכשלת מלשחזר את קסמה של יצירת שלו ובוודאי שאינה מצליחה להאפיל על הספר. עם רדת המסך נותר רק לתהות: “מה מותיר התיאטרון אחריו?” במקרה הזה, פחות מדי.


"הנון של ראש העיר ירושלים" משאירה אותנו עם יותר. היא משאירה אותנו עם מבט מחוייך וגם עצוב על הפלונטרים של חברתנו. היא מכריחה אותנו להביט באופן רענן וביקורתי על החוויה הישראלית החילונית, ולא רק עליה. מבחינה אסטתית היא מצליחה במחי טלפון חוגה ישן או מקטרת (מעשה ידי סבטלנה ברגר) ותאורה פשוטה וחכמה (מעשה ידי רוני כהן) להפיח חיים אמיתיים בעבר. גשר תקועים עם במה ענקית ועם יומרות מרובות מדי. לא זה השובך ליונים עדינות.


"הנון של ראש העיר ירושלים" מאת יוסף בר יוסף, תיאטרון החאן. בימוי: רוני ניניו. משתתפים: אריה צ'רנר, יוסי עיני, יונתן מילר. "יונה ונער" על פי מאיר שלו, תיאטרון גשר. בימוי: יבגני אריה. משתתפים: הנרי דוד, אפרת בן-צור, אלון פרימן, גלעד קלטר, יובל ינאי, נועה קולר, נטשה מנור, דודו ניב ואחרים. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "אמו של למינקיינן", מאת אקסלי גאלן קאללה.

יום שני, 21 בנובמבר 2011

הלא אני גרמני | "קברט" בקאמרי


קברט הוא מחזמר מרהיב, אולי הטוב שחובר אי פעם לבמה. אין דרך לתאר את יופיים של שיריו ואת הגאוניות של מבנהו הכפול, שחציו סיפור המעשה וחציו ריקוד מושחת. בהפקת התיאטרון קאמרי מככבים אולה שור-סלקטר ואיתי טיראן ושניהם מופלאים. למרות זאת, כשיצאתי מן האולם הצלחתי לחשוב רק על דבר אחד: ועדת השרים לענייני חקיקה.


נכון, נכון, נכון, אסור להשוות. טפו טפו טפו אני ילד רע, אבל מה אעשה? אני חי בארץ שברירית שהולכת ומתנפצת מול עיני. ביום בו צפיתי ב-"קברט" אישרה ועדת השרים את החוק המגביל מימון אירגוני זכויות אדם. הוא הצטרף לחוקי החרם, הנכבה, הלאום, הנאמנות, ועוד ועוד חוקים אנטי דמוקרטיים הנחקקים כעת. החוקים אולי אינם משמעותיים, אבל הם סימפטום לאווירה מקדירה.


באווירה כזאת אכן אין לאדם המפוכח ברירה אלא להזדהות עם גיבור המחזה, הסופר האמריקני קליף בראדשו (אקי אבני), שבא לברלין בשנת 1930 ומוצא אותה לוהטת ומרגשת ומתפוררת. כשברדשאו חוטף בעיטה באשכיו מפעילי ימין במועדון הקיט קט, אני חושב על ענתות. כשאיומים ניתחים על זוג מעורב, אני חושב על ארגון להב"ה. "קברט" מלא בשיחות שאותן אני שומע סביבי כל הזמן: האם כדאי לעזוב את הארץ? כמה רע יהיה ומה כבר אפשר לעשות? ואיך אפשר להאשים את מי שלא עושה כלום?


גדי יגיל מגלם את שולץ, ירקן יהודי מבוגר שמשוכנע שהכל יהיה בסדר. כשכל ברי הדעת עוזבים את העיר, הוא עובר לחדר בצד השני של הכיכר. “אני מכיר את הגרמנים,” הוא אומר, “הלא אני גרמני.” לא כולם משתכנעים. חברתי רותי, למשל, כתבה בפייסבוק עם רדת המסך שהיא: "מרגישה שקרב היום בו תאלץ למכור את מכונת הכתיבה שלה בתמורה לכרטיס רכבת לפריז, ולהשאיר מאחור את סאלי בולז והקיט קט קלאב.” כמה נפלאה הצגה שמעוררת חילוקי דעות בין הקהל לבין הדמויות, כמה מפחידה.


גיבורת "קברט”, הבדרנית בריטית סאלי בולז, מפזזת בשמלות עליזות בין דירתו של ברדשאו לבימת המועדון. במקביל מזגזגת גם ההתרחשות הבימתית בין שתי זירות אלה – בין הצגה לקברט, בין מציאות לאשליה. דמותה של סאלי, בעיצובה של שור-סלקטר, נפלאה ומושכת בדיוק כפי שהיא מעצבנת וכך בדיוק יש לשחק אותה. סט עילאי של מיתרי קול וכשרון של אמת מוסיפים לצמרמורת הפוליטית–היסטורית צמרמורת מוזיקאלית עזה. אני בכלל לא רוצה להפסיק לדבר על שור-סלקטר, אבל נו טוב, היו שם גם אחרים.


היה שם, למשל, איתי טיראן בתפקיד המנחה: מנחה מופתי, קירח כנוספראטו ואנדרוגיני פחות מהמקובל. היתה שם מיקי קם המקסימה בתפקיד פרויליין שניידר, אהובת הירקן. הפקת “קברט” בה שולץ ושניידר חזקים היא בגדר תיאטרון לשמו. קם ויגיל משמרים יפה את נקודת הכובד של ההצגה, למרות שהשירים השמורים להם קליטים פחות ולמרות ריבוי הברק, הדמיון וכמובן הזימה בסצנות שמהם הם נעדרים.


היתה שם תפאורה נאה, בעיצוב רוני תורן, שעושה שימוש חכם בגזרי עיתונים גרמנים ישנים. היתה תזמורת מצויינת בניצוח יוסי בן נון. היתה כוריאוגרפיה עסיסית מעשה ידי חוויאר דה פרוטוס, שכללה התמקדות בלתי נמנעת במבושים. והיו תלבושות של אורנה סמורגונסקי, שמצליחות לשמר את רוח "קברט" הקלאסי מבלי לשחזר ממש אף הפקה קודמת (מלבד במקרה של אולה-סאלי, שלייזה מינלי ממש זעקה מתספורתה ושמלותיה.)


למרות כל אלה, ההפקה אינה מושלמת. תרגומו של אלי ביז'אווי אמנם קולח ונעים, אבל יש בו משקל עודף. אילו היו אומרים לי שזהו התרגום המיושן ואילו זה של אהוד מנור עדכני, היית מאמין. שירי מחזמר נשענים על שורות מחץ שיש לשמר את עוצמתם. ביז'אווי מתרשל בכך. “על כספו סובב העולם" שר המנחה. על כספו של מי? איפה מיידיותה של המילה המזוקקת “כסף" כשם עצם? העוקץ לפעמים נעדר וחבל.


עוקץ חסר גם בבימויו של עומרי ניצן. חסר שימוש מתוחכם יותר בקצב בקטעי המשחק וחשיבה רגישה היתה בהחלט מעצימה את האימפקט הכללי. בהפקת הריבייבל הניו יורקית בה צפיתי בשנת 2002 הסתיים חלקה הראשון של ההצגה בשיר המצמרר: Tomorrow Belongs to Me, שרוחו נאצית. האקורד המאיים הותיר את הקהל המום בצאתו להפסקה וחילק את המשקל ההיסטורי בין חצאי ההצגה. בקאמרי ספונות כמעט כל ההתייחסויות לנאציזם בחציו השני של הערב, חציו הראשון כמעט ריק מהן והתוצאה היא כמעט שתי הצגות נפרדות.


ניצן לא נמנע משימוש במוטיבים אנכרוניסטיים. טלאי צהוב, חפץ שהופיע לראשונה בגרמניה של המאה העשרים רק בשנת 1938, מופיע ברגע מסויים על עכוזה של אחת הרקדניות. קל ונעים לפנות לקהל הישראלי בסמלים אותם הוא מכיר, אבל עוצמת "קברט" טמונה בדבקותו בימיו הראשונים של העשור האפל ההוא. זה אינו מחזמר על השואה, אלא על התקרנפות המונית ועל אובדן החמלה. זהו מחזמר על יכולת ההכחשה של חברה במשבר ועל הלאומניות והגזענות הקיימות גם בערים הליבראליות, הססגוניות והנפלאות ביותר. כן כן.


קברט, מאת ג'ו מאסטראוף. התיאטרון הקאמרי. ביים: עומרי ניצן. משתתפים: אולה שור-סלקטור, איתי טיראן, אקי אבני, מיקי קם, גדי יגיל, עירית קפלן ואחרים. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: ג'יימס אנסור, "המוזיקאים המבועתים".

כאילו בדרך נס | "דיוקן של ציפור" בתמונע


"דיוקן של ציפור" הוא קברט קטן ומתוק שמבוסס על דברי אלוהים חיים. טוב, אולי לא דברי אלוהים חיים, אבל בהחלט כמה מן השירים הנפלאים ביותר שחוברו בזמן כלשהו במקום כלשהו על ידי אדם כלשהו: יצירתו של המשורר הצרפתי ז'אק פרוור.


הבנתם נכונה. מחבר שורות אלה אינו מעריץ של פרוור אלא מאמין של פרוור. בשנים עברו אפילו חלמתי להפיק על פי שיריו של האיש הצגה קטנה. חיברתי מחזה בשם "יאוש יושב על ספסל", ומשום מה לא נקפתי אף פעם אצבע של ממש כדי להפוך אותו למציאות בימתית. “דיוקן של ציפור" הוא הגשמה של אותו חלום מצד אנשים חרוצים ממני: השחקן דורי אנגל, שזהו לו פרוייקט בימוי ראשון, והזמרים שחקנים גיל אלון, נתלי פינשטיין ונדב נייטס. אנגל בחר דווקא לא להדביק לשירי פרוור סיפור מסגרת, אלא להכיר בכך שהם סיפורים קטנים בזכות עצמם, החלטה נבונה ומתכון לערב מקסים.


הקורא העברי מכיר את פרוור בעיקר בזכות שירו "ארוחת הבוקר" שמורי הצרפתית משתמשים בו כדי להדגים הטיית פעלים בזמן עבר. בכלל, מרבים לראות בפרוור משורר "רך", משום ששיריו קלים לקריאה, הם מלאים דימויים של ציפורים ועוסקים ישירות ברגש רומנטי. למעשה מדובר ביוצר מורכב ושלם. הוא היה מעורב בחבורת הסוריאליסטים בימים בהם נחשבה לקן של פורקי עול ונקט עמדה חריפה נגד הממסד הדתי, נגד המלחמה ובעד צדק חברתי. שיריו מעלים על נס את המורד הפסיבי, בין אם הוא תלמיד בית ספר יסודי המסרב להתרכז בשיעורי החשבון, או פועל במפעל שמגיע לעבודה שתוי. הוא עצמו היה אקטיווי מאוד וחקר ללא הפסק גשרים אפשריים בין השירה והמוזיקה הפופולארית, השירה והקולנוע, השירה והתיאטרון.


"דיוקן של ציפור" נפתח בשיר שיש בו מדיבשו ומעוקצו של האיש. גיבורו הוא נגן תיבת הנגינה, שיודע לנגן גם "בסכין קפיצית קטנה". הוא רוכש את ליבה של אהובתו הצעירה הן ביפי נגינתו והן בדרך בה הוא משסף את גרונם של אנשים משעממים. שלושת המשתתפים מבצעים את השיר בלחנו המקורי של ז'וזף קוסמא כשהם לבושים במגבעות ובשלייקעס שכאילו נלקחו מרביו קומי של סוף שנות הארבעים. זה נאמבר פתיחה מנצח, ומצד שני, מרוב הומור וחן, ניכר שלצידה המהורהר והקודר יותר של שירת פרוור צפוי הערב מאבק לא פשוט.


איך ניתן לשמר את הקלילות הזאת ובכל זאת להביע, במהלך שעה של הצגת פרינג', את עומקו האמיתי של אוצר השירה הזה? גיל אלון, הותיק מבין חברי הקבוצה, עושה זאת פשוט באמצעות משחק נקי מקצועי וחזק. את השיר “כאילו בדרך נס" הוא מעניק בעידון של שחקן גדול. בדרך כלל נדמה שיש רק שתי דרכים לקרוא שירה בעברית: בסגנון טקס יום הזכרון או בסגנון צ'יקי ארד (שאותו אני מעדיף, אבל צ'יקי יש רק אחד, ותמיד נורא לראות מישהו מנסה לחקות אותו). אלון מחזיר את השירה לתיאטרון ואת התיאטרון לשירה. שני שותפיו עושים כך אף הם, גם אם לא באותה שלמות, ועל כך יבורכו כולם.


בחירת השירים חושפת עומק אף היא. אנגל וויתר על כמה מהלהיטים הגדולים של פרוור: על "ארוחת הבוקר" וגם על "עלי שלכת" אולי השנסון הצרפתי המצליח של כל הזמנים, שאותו חיברו פרוור קוסמה. הוא ויתר אפילו על השיר שעל שמו נקראת ההצגה. במקום אלה כולל הערב שני שירים אנטי מלחמתיים, שני שירים התוקפים את מערכת החינוך, שני שירים המצודדים בבטלה ושיר אחד, מרהיב, על ציד לווייתן.


בכל השירים המושרים נעשה שימוש בלחנים הישנים של קוסמא, אבל התרגומים המחורזים בחלקם הם רעננים, פרי עטה של חני עמית-כוכבי. הם עד כדי כך נפלאים שאני מוצא לנכון לרטון רק לגבי שורה אחת. זוהי אולי שורת המפתח ביצירת פרוור, זו שבה הופך השיר "ברברה" מזכרון ענוג של אשה יפה ברחוב לקינה על עיר חרבה. “Oh Barbara, Quelle connerie la guerre”, כתב פרוור. המתרגם אברהם חכים בחר בנוסך העברי: "הו ברברה, איזו שטות מזויינת המלחמה.” דן מינסטר תירגם: "הו ברברה, איזו זנות המלחמה.” ואילו עמית-כוכבי מסתפקת ב-” הו ברברה, איזו שטות המלחמה.” זה אמנם לא נורא כמו הסירוס המוחלט שביצעה נעמי שמר באותה שורה (הו ברברה, הקרב היה איוולת). אבל נדמה שהנאמנות לוועדת סל תרבות רבה כאן מן הנאמנות ללשונו היומיומית והמחוספסת של פרוור, וחבל על כך.


אנצל ברשותכם את מאה המילים האחרונות של הטור להתנצלות. בביקורת על ההצגה ״מנהל הבית״, בתיאטרון הקאמרי שהופיעה כאן בשבוע שעבר, החלפתי את שמו של יצחק חזקיה, שעשה תפקיד ראשי מבריק, בשמו של השחקן המנוח אבנר חזקיהו.


במקום לחוש שחטאתי הן למתים והן לחיים אני מעדיף לחשוב שהחמאתי לשניהם, כי באמת מדובר בשני כשרונות גדולים. חוץ מזה, העובדה שבשניהם דבק הכינוי ״חיזקי״ בוודאי יכולה להיחשב נסיבה מקלה, ובכל זאת כמובן שלא נעים לאמן שהשקיע את עצמו כך בבניית דמות למצוא בעיתון את שמו של אחר, וגם לקורא לא נעים להתבלבל. על כן ההתנצלות נמסרת מעומק הלב.


"דיוקן של ציפור" על פי שירי ז'אק פרוור. תיאטרון תמונע. ביים: דורי אנגל, משתתפים:גיל אלון, נתלי פינשטין, נדב נייטס. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" איור: ז'ולייט גרקו בכיכר סן ז'רמן דה פרה.

יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

בשבח הדפניליפיות | פסטיבל עכו 2011


פעמיים נעצרתי במהלך פסטיבל עכו: פעם אחת בידי חיילים צרפתים בני המאה הי"ח, בהצגה "פלישתו השניה של נפוליאון", פעם אחת בידי סוג של חיילי מג"ב בהצגה "תורה של אשת השגריר." שתי ההצגות תלויות מקום: האחת מתרחשת בבית העיריה של עכו והאחרת לאורך חומותיה, שתיהן גובלות באמנות המיצג ושתיהן דורשות מעורבות של הקהל. נו טוב, קשה לא להיות מעורב כשאוזקים אותך ושופטים אותך לעבודת פרך: פינוי אבני חצץ ממגרש מאובק.

בשתי ההצגות מבוצע המעצר במהלך סיור מודרך. "אשת השגריר" נפתח כסיור תיירים קלאסי ברחובות עכו, אותו מכתרים המג"בניקים לכאורה. מסתבר שישראל נתונה במלחמה מזה עשר שנים. אשת שגריר ישראל בארה"ב, המשתתפת בסיור, סומנה כבוגדת על ידי הרשויות. היא נקראת לשלם על כך שהשתמטה מהשתתפות בסבלו של העם ושהתה בתקופה זאת מחוץ לגבולות המדינה.

"נפוליאון" נפתח כקבלת פנים מטעם המכון הצרפתי, לציון התאריך בו, על פי נבואתו של רבי נחמן מברסלב, ישוב נפוליאון לעכו. חייליו של נפוליאון עולים מתוך הקרקע, אוזקים את כל משתתפיה, כובשים את עכו מחדש ומשעבדים את תושביה. ביומו השלישי של הפסטיבל, בעוד הצרפתים קמים שוב מקברותיהם שעל החומה, ומתחילים להתעלל בקהל, שוחרר גלעד שליט. במרכז לתיאטרון עכו הוצב מסך, עליו הוקרנו רגעי השחרור. ישבתי מולו, למוד נפילות מדומות בשבי, והתקשיתי להאמין שמדובר במקריות.

חוויה של מאסר פוליטי מעסיקה אותנו תמידית, אם ברמת בחור אחד ואם ברמת עם שלם. אין שום פלא שתצוץ פעמיים באותו פסטיבל. בשנה עכואית מעט משמימה, בה מרבית ההצגות נתלו בכוח ההפחדה של דיקטטוריים היסטוריים (מלבד נפוליאון ביקרו כאן גם סדאם חוסיין והיטלר) היתה לפיתת האזיקון את מפרק היד מרעננת, חשובה, חזקה ואקטואלית.


לא מוכנה לעזור במטבח


במידה מסוימת חבל ששתי ההצגות השתמשו באפקטיוויות כזאת באירוניה ובהומור. השובים ב-"אשת השגריר", אותה ביימה סיון בן ישי על פי מחזה מאת אודי ניר, חמושים רק בחצוצרות. הם שוטרי מג"ב על פי צבעי מדיהם, אבל המדים עצמם מעוצבים באופן בלתי מציאותי שמעלה על הדעת סדרות מדע בדיוני טלוויזיוניות. למה ראו לנכון במאי הצגות השבי לתת אותנו בידי כח המחץ או זומבים צרפתים ולא בידי החמאס או לחילופין בידיו של צה"ל מציאותי?

תשובה אחת אפשר למצוא בתגובתו של זוג מבוגר אחד לחוויית נפוליאון. השניים הוכו בהלם מוחלט: "כך מתחיל הניאו נאציזם," הטיחה האשה, "כששחקנים נכנסים יותר מדי לתפקידים שלהם." היא סירבה להחקר על ידי חיילי האימפריה באוהל הטריקולור שהקימו, לעזור בעבודות המטבח במחנה המעבר, או לשוחח עם "החייל הצרפתי" שניסה להחזיר אותה לשורות האסירים. "שמעתי אותך" אמרה לו. יש מי שהצליח להנות מן המעצר ולהתענג על הקריצות הקטנות שמנעו ממנו להיות מציאותי. אבל מסתבר שעבור אחרים החוויה נוגעת בנקודות רגישות. מסתבר שאפילו ריחוק עד ימי נפוליאון לא עובד. יש מי שנפגע ומכאן שההצגה טוטאלית דיה.

ב-"אשת השגריר" אנחנו מביטים בצרתו של אדם אחר מתוך עמדה של בטחון. אבל בדיוק מסיבה זאת נוגעת ההצגה בצורה מיידית עוד יותר בחוייתנו. נורה פישר, בתפקיד הראשי, מתחננת על חייה כשבגבה הטריבונאל המלחמתי. היא נואשת, מחפשת בחיפזון סיבות לרחמים עליה, והיא פונה אלינו, לא אל השופטים. אנחנו יושבים בפאסיביות ומביטים בה, כפי שהביטו רובנו חמש שנים במצבו של שליט, כפי שאנחנו מביטים כל חיינו באלפי עצירים פלשתינים המוחזקים שנים רבות ללא משפט, כפי שאנחנו מביטים בענת קם, שכבר שנתיים לכודה בביתה למרות שאין בה שום סכנה לציבור. חשוב שנתפלש בעפר, אבל הכלא שלנו הוא הכורסא הנוחה שמול הטלוויזיה וחשוב עוד יותר שנכיר בכך.


כשלונו של לב


פעמיים הובהלתי לחדר ניתוח בפסטיבל עכו: פעם אחת לניתוח לב פתוח בהצגה "לב", פעם אחת לשיקום כללי של פלג הגוף התחתון בעקבות ירי לאזור האגן, בהצגה האוטוביוגרפית "כתמים". שתי ההצגות פרונטאליות. הקהל יושב ומתבונן בהתרחשות (גם אם ב-"לב" הוא נדרש להשיב מדי פעם על שאלות, ובהזדמנות אחת מחולקות לו סיגריות). בשתי ההצגות ניצבת מיטה במרכז הבמה, ושתיהן עוסקות בכוחה של האהבה לרפא או לחילופין להחלות.

את "לב" ביים ג'ייסון דנינו הולט, המוכר בזכות עבודתו הטלוויזיונית בעבר ובהווה. תמיד נעים לראות התרגשות סביב הצגת תיאטרון, אבל הקהל הרב שנאסף לצפות בהצגה זכה בחוויה שאינה נעימה בהרבה מצינטור. אייל שכטר מגלם גבר החווה את תרדמת הניתוח כביקור בתוך נבכי ליבו. הוא פוגש שם את אשתו הלא-מאוד-מלבבת (בהט קלצ'י) ואת אהובת נעוריו המתה והמאוד מלבבת (ליאל דניר), ומוצא את עצמו קרוע רגשית. לבי לבי לדמותו של שכטר, אבל למרות כמה רפליקות חזקות ומאמץ אמיתי מטעם העושים במלאכה, אין למלודרמה עייפה כזאת שום דרך לגעת בקהל.

לאור כשלונה של "לב", מדהים עוד יותר הישגה של "כתמים" שנתוני הפתיחה שלה דומים כל כך. גם גיבורו של היוצר-השחקן נדב פרידמן נפגע בגופו – מירי של צלף פלשתיני ליד שכם. גם הוא מאבד אהבה אחת ומתקשה להתמסר לאחרת, אבל את האהבה הראשונה הוא מאבד לא כי היא מתה בנסיבות מסתוריות וסטריליות, אלא כי שקית הקטטר שלו נפתחת במיטה, ומן האהבה השניה הוא נרתע לא כי היא קריקטורה, אלא כי הוא חש כמו קריקטורה.

"לב", למרות נבירתה בתוכי תוכו של גיבורה, היא הצגה שכולה חוץ. "כתמים" היא היפוכה, צל"ש מיוחד מגיע למעצב התפאורה שאול אפרת שעשה שימוש אפקטיווי בסדינים. חלקם מכסים את המיטה וחלקם מקופלים בערימות ומשמשים מקום מחבוא לדמויות – וגם לנפשו של הגיבור. הרבה זמן לא ראינו קונספט עיצובי שמצליח כל כך מבלי להשתלט על ההצגה. רק אחרי ההתאוששות מהאימפקט הרגשי שלה פתאום עולה על הדעת שכל מה שהיה שם הוא סדינים.


רגע הפרימה


לפחות שבע פעמים הרגשתי שהצגות מתפרקות לי במהלך פסטיבל עכו. זה קרה כמעט בכל הצגה, כולל כמה מאלה שאותן אני משבח כאן. העדרה או חולשתה של יד מכוונת היה בוטה, ומצער במיוחד, מן הסתם, בהצגות שעם קצת יותר פוקוס היו מגיעות להרבה יותר. "סדאם חוסיין" של יונתן לוי זכתה בפרס השני בפסטיבל. זו יצירה שירית מרשימה שחברה ליצירה מוזיקלית מרשימה (משום מה מסרבים יוצרי ההצגה לספר מי עומד מאחורי הפן המוזיקלי) ושתיהן חוברות למשחק מצויין ולעיצוב נאה. בכל זאת, המכלול מפוספס. חסרים בו שקעים שניתן להאחז בהם.

"העצב של השכן עמוק יותר", מופע תיאטרון מחול שיצרה עמנואלה עמיחי, מתחיל בסצנה מזהירה: אשה במטבח מיושן המואר כאולפן טלוויזיה מערבבת בקערה מרכיבים ביתיים שונים ולבסוף יוצקת את תוכנה על הרצפה, כשכולה חיוכים. מתברר שרקחה דם מלאכותי משכנע למדי וכעת היא משתרעת בשוליו. המטבח הטלווזיוני העליז הופך באחת לזירת רצח, לתוכה פוסעים יתר המשתתפים. הם לא מתרשמים במיוחד מן הזוועה, אלא מתפלשים בדם בעונג רב. ההתפלשות יכולה להבין לאינסוף מקומות. למרבה הצער "העצב" נפרמת כמו יתר ההצגות והולכת למקום לא ברור שכולו להיטי רדיו אמריקאים משנות החמישים.

ההצגה "בילבילבל" משתייכת לז'אנר שהעיסוק בו היום נדיר למדי: תיאטרון אבסורד. במסגרת כזאת הפרימה היא הכרח, אבל היא גם אסורה בתכלית האיסור. גיבוריו של היוצר בשאר מורכוס הם בני שבט מוזר הנפגשים מדי יום באותה שעה וחולקים סיפורים כדי למנוע מן השמש להעלם. אף אחד מהסיפורים אינו סיפור ממש, כולם מציגים מצבים סטאטיים לחלוטין, היתקעויות איומות. גם עבדכם הנאמן הרגיש מעט תקוע באולם התיאטרון. הפרימה של מורכוס אינה הפרימה הנכונה. היא שכלתנית מדי ואינה נדיבה דיה עם הצופים. צוות שחקנים מעולה ועיצוב תלבושות ראוי לשבח עוזרים, אבל לא מצילים את הבילבליבלים, ושמש הביקורת נאלצת לשקוע עליהם.


הזנייה עצמית מוחלטת


לפני הפסטיבל קראתי באחד העיתונים הגדולים שהמחאה החברתית תככב "במרבית ההצגות" השנה. בפועל, רק אחת מהצגות התחרות עסקה בנושא חברתי כלשהו, אבל היא עסקה בו בחן ובברק מיוחדים. להצגה שני שמות, מצד אחד "Justkatzit", מצד שני "לכא"ס", והיא למעשה מורכבת מהתגוששותם של שני גורמים על במה אחת.

Justkatzit הוא שמה המחריד של להקת מחול נתנייתית, אותה ייסדה ענת כ"ץ (שמה האמיתי של אחת מיוצרות ההצגה). הלהקה נתמכה עד כה על ידי אמה של כ"ץ ובאמצעות סכום זעום שקיבלה בירושה, אבל המאגרים מתייבשים ויש לערוך ערב התרמה. בערב מתארחים גם יוצריה של הצגת הפרינג' "לכא"ס" ("ליל כל אולמות הספורט") העוסקת בצעיר פגוע נפשית המחליט להעלות באש את כל אולמות הספורט בארץ. גם הם זקוקים לתשומת לב ולמימון, ואין להם עניין לפנות במהרה את הבמה לטובת מארחיהם המחוללים.

אנחנו צופים מקרוב בהזנייה העצמית המוחלטת אותה חייבים לעבור יוצרי תרבות בישראל כדי להציל את עצמם מתהום החובות. כ"ץ קיבלה חסות מחברת בזק, שהתקינה כביכול רשת אלחוטית באולם הקריפטה של המבצר הצלבני בעכו. אנחנו מתבקשים לגלוש באמצעות האייפונים לדף הפייסבוק של הלהקה ולעשות לו לייק. אחר כך מאפשרים לנו הרקדנים להפוך לרקדנים בעצמנו ומלמדים אותנו ריקוד חסר פשר בעוד סיסמאות פרסום של בזק מהדהדות ברקע. הלכא"סים מצידם משתמשים בפירוטכניקה זולה לרוב ומקדמים על הדרך גם הצגת ילדים בשם "סבתא בננה", הכוללת עיסוק בנושא הדבש בבננה.

גם ההצגה הזאת נפרמת באמצע במפתיע ומאבדת מיקוד, אבל משהו בהחלט יש שם. כ"ץ ושותפה לבימוי ארז מעין נהגו בדפניליפיות שובת לב. בזכותם הרגשתי פעם אחת במהלך פסטיבל עכו שאני עד למהלך של מחאה אותנטית. ושום דבר לא מרומם את הנפש יותר.


הופיע במקור ב-"עכבר העיר". איור: מרטין מיספלד "מות מארה - בעקבות ז'אק לואי דוד" (פרט).

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

חי, צומח, דומם | "מלכת היופי של לינאן" בהבימה


יש שיר עם אירי ששמו "היא התהלכה ביריד". הצ'פיטיינז מבצעים אותו וכך גם שינייד אוקונר. בשני המקרים מושרים שלושה בתים: בראשון מספר אדם שאהובתו הבטיחה לו להנשא לו, בשני הוא מתאר אותה מתהלכת ביריד “כמו הברבור השט על פני האגם עם ערב”. בשלישי היא שבה בלילה אל חדרו ומבטיחה שוב להנשא לו. לא דרמה גדולה.


לילה אחד, בפאב שבשולי עיר התעשייה האירית הנוראה והאיומה לימריק, שמעתי ילדה ג'ינג'ית בת תשע מבצעת את השיר. היא שרה בית נוסף, שנשמט מהביצועים המוקלטים. הבית מופיע לאחר תיאור התהלכותה הענוגה של האהובה ומסופר בו שהיא נעלמה מעין בין ההמונים ולא שבה יותר. הארוסה פשוט התפוגגה מעל פני האדמה, ולכן אפשר אולי למצוא בהבטחה שבסיום השיר איום מצמרר: "לא יחלוף זמן רב, אהובי, עד לבוא יום כלולתינו”. כלומר - בקרוב גם אתה תגיע למקום בו אני נמצאת.


כמה מוזר היה לחזור הביתה מהצגת "מלכת היופי של לינאן", לחקור קצת אודות המחזה ולקרוא בויקיפדיה שמדובר ב-”קומדיה שחורה". האם חוש ההומור האירי שונה כל כך משלנו? ישנם רגעים מצחיקים בהצגה, אבל קומדיה היא כנראה לא.


אולי מחברי הערך פשוט האזינו רק לשלושה מתוך ארבעת הבתים של "מלכת היופי", והחמיצו את האופל העמוק והנהדר שבמחזה. כדי להעביר משהו ממנו לכם הקוראים, בחרתי לשחק עם ההצגה משחק "ארץ עיר". לפעמים אמת עוברת רק באמצעות משחק. ואולי לכן היתה הילדה הג'ינג'ית מלימריק נועזת מכל המבוגרים והצליחה למסור את התמונה השלמה.


ארץ: אירלנד. המחזה, שעלילתו מתרחשת בבית חווה מבודד בערבות קונמארה, רבוד בגשם הזרזיפי ובדממה המופרעת בפעיות צאן של חיק הכפר האירי. יש בו מועקה שהיא אירית באופן תהומי. להציג אותו בשפה מדברית-מודרנית כמו שלנו - זה בהחלט אתגר, ובהבימה עמדו בו. מישהו (המתרגם דורי פרנס) האזין היטב ללשון מעמד האיכרים האירי ומצא לו מענה עברי. מישהו (חנן שניר אשר על הבימוי) הגה לעומק בצער האירי והצליח להעניק לנו אותו בעוצמה כמעט בלתי נסלחת.


עיר: לונדון, שמאז ומתמיד פיתתה אירים צעירים לבוא ולעבוד בה. ממנה נשלח מכתב חשוב למורין פולן, רווקה בת ארבעים המתגוררת עם אימה הזקנה. לא כל המסרים הנשלחים למורין מגיעים אליה. האם, מלאה חרדה מפני אובדן הבת היחידה שמואילה לתמוך בה, מצמצמת בתחבולות את סיכוייה של מורין למצוא לעצמה אהבה ולצאת ממלכודת חייה, גם הפעם היא מתכוונת לעמוד בפרץ, אבל בליבה של בתה נולדה תקווה והתקווה היא דבר חזק.


חי: דבורה קידר מגלמת את האם, מג. אנחנו רואים לנגד עינינו את צרכיה של הדמות ושומעים מפיה במפורש את פחדיה ואת מצוקותיה, ובכל זאת הזדהותינו עם בתה עזה כל כך שקל לנו לתעב אותה. במחזה שחלק מעניינו הוא הדילמה של שנות חיינו האחרונות, תיעוב כזה אינו אופציה, ולכן העבודה הקפדנית של קידר חשובה כל כך. אמנם אשה שישבה לצידי בקהל מלמלה את המילה "מכשפה", אבל לא הסכמתי איתה. קידר מחזיקה אותנו סנטימטר מעל העיוורון שבכעס, סנטימטר שהוא אמנות כשלעצמה.


צומח: הלב. כבר הרבה זמן לא צפינו במחזה נראטיווי-מסורתי שיש לו השפעה כזאת על הרגש. לא תמיד קל ללב, אבל תענוג להרגיש שלא לשווא טירטרנו אותו לתיאטרון הפעם.


דומם: את חוותן של מג ומורין עיצבה אלכסנדרה נרדי בשילוב מוצלח מאוד של ביתיות וקור. אנחנו מרגישים את החפצים: את קומקום התה, את הקמין, את פסל הבתולה על השידה, את הדלת הנפתחת אל חצר החווה ועוד. ארז מעין עיצב את התלבושות בחוכמה שוות ערך. ברגע בו נכנסת מורין לחדר לראשונה, אנחנו יודעים שנכון לנו מפגש עם אדם של ממש. הקפוצ'ון שלה, המגפיים, מצב שיערה, כולם אומרים אמת. דניאל סבאג בתפקיד בן הכפר הצעיר ריי דולי לבוש בחליפת טרנינג שרק ערס פריפריאלי באיים שמעבר לתעלת לה-מאנש היה בוחר זה. זה מדוייק וזה נהדר.


ילד: אמנון וולף, בתקיד אחיו הגדול של ריי, פאטו, מקסים ומרגש.


ילדה: ליליאן ברטו, בתפקיד הראשי, מסעירה. היא שחקנית גדולה שעושה כאן תפקיד גדול ורגעי השיא שלה כמורין הם כנראה רגעי השיא של תיאטרון הבימה בשלוש השנים האחרונות.


סה"כ: זאת הצגה יוצאת מן הכלל, לא קלה ומתגמלת באמת בדיוק משום שהיא לא קלה. אילו ניתן היה לי להזמין את כל יוצריה לסיבוב של גינס בפאב ההוא בלימריק הייתי בשמחה עושה זאת, ומזמין מהילדה הג'ינג'ית שיר, לא ההוא על היריד, אלא האחר, הכועס: “עוד אקח לעצמי גרזן טוב וחד / עם פלדה שלובנה באש לוחכת / ואכרות אותך, כמו עץ ישן ומת / עיירה קטנה ומלוכלכת / עיירה קטנה ומלוכלכת.”


"מלכת היופי של לינאן" מאת מרטין מקדונה. בימוי: חנן שניר. משתתפים: דבורה קידר, לילאן ברטו, אמנון וולף, דניאל סבג. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" באוקטובר, 2011. איור: "נערת קונמארה", מאת אוגוסטוס ברק.


ההצגה חייבת להיפסק | על היכל התרבות בקריית ארבע


אחד מהתעלולים היפים של מלאכת המחזאות הוא ״תיאטרון בתוך תיאטרון״. שייקספיר הרבה להשתמש בכפילות כזאת בתור כלי דרמטי. ב-״המלט״ מעלה להקת השחקנים מחזה שרומז לגורלן של הדמויות. ״חלום ליל קיץ״ מסתיים בהצגה אותה מציגים דרי היער במסיבת הכלולות של זוג האצילים. היא ממצה את הפוטנציאל הקומי של המחזה.


הפוטנציאל הקומי של טור זה מבוטל למדי. רק טרגדיה מסוגלת לגרום לביקורת השבועית להתחלף בהרהור פוליטי. היכל התרבות שנפתח בימים אלה בקריית ארבע מעלה דילמות קשות. שוב נשאלות שאלות מימי פתיחת ההיכל באריאל: האם יתכן קהל שאינו ראוי לתיאטרון? האם חרם תרבותי יכול להיות לגיטימי? ומנגד - האם הופעה בהיכל תרבות ששוכן בישוב כזה אינה תרומה לכיבוש נפשע? האם לא ראוי לקרוא תגר על מפעל שמבטל את האפשרות שלנו, של ילדינו ושל שכנינו ושל ילדי שכנינו לעתיד נורמאלי?


התשובה לשאלות טמונה בדיוק במילה האחרונה הזאת: נורמאלי. אילו היה בקריית ארבע מימד של נורמאליות, קל היה הרבה יותר להצדיק את ההופעה בהיכלה (שהוקם באופן מסתורי בתמיכת הרשות לפיתוח הנגב והגליל) אבל קריית ארבע אינה נורמאלית, קריית ארבע היא חזיון תיאטרלי.


צאו לכל סיור באזור חברון, בין אם מטעם המתנחלים או בהדרכת פעילי שוברים שתיקה, ותחושו שאתם מתהלכים בתוך מיצג תיאטרון אוונגארד מן הסוג שמותיר חותם מטריד בנפש. המתנחלים יכניסו אותכם לחדר מלא צילומי גופות ופצעים מדממים של קדושי תרפ״ט. בעוד הפעילים יוליכו אותכם ברחובות דוממים של עיר רפאים מאובקת:על פי פקודה של הצבא אסורה על הפלשתינים ההליכה ברחובותיה הראשיים ביותר של העיר העתיקה. הם נאלצים לצאת מבתיהם דרך הגגות ולהתנהל אל אזורים מותרים.


חזיתי פעם באירוע תיאטרון בהלסינקי שבו ״הוקפא״ רחוב שלם. כל העוברים והשבים בו ניצבו ללא נוע בתנוחות המעידות על היותם מצויים בתנועה, כאילו נקטע חלוף הזמן. זה היה תיאטרון רצוני, מודע. מיצג תיאטרון האכזריות של חברון מודע אף הוא, אבל קשה לקבוע מי מביים אותו. האם אלה הם שש מאות המתנחלים החיים במרכז העיר וכופים את הסגר המתמיד על תושביה? האם זו מדינת ישראל, שאיפשרה ומוסיפה לאפשר מדי יום את המשכו של סטטוס קוו הזוי?


למעלה ממחציתם של מתנחלי קריית ארבע, הם עולים מחבר המדינות שהגיעו למקום בהכוונת מדינת ישראל. האם גם הם שותפים להפקה? התשובה היא חד משמעית כן. תפאורת ההצגה ששמה חברון נמתחת עד למעלה הגבעה, שם שוכן קברו של ברוך גולדשטיין במרכז פארק מאיר כהנא. גם כאן אסור לפלשתינים להתהלך ברחובות. ערבים, אפילו בעלי אזרחות ישראלית או מעמד ירושלים, מנועים באופן לא רשמי אך גורף מלהכנס לקריה, והש״ג האזרחי שבשער מוודא שרכבים הבאים לתוכה נקיים מהם. מי שמסכים לחיות במקום שגזענות כה חריפה מאפיינת אותו, נושא באחריות גם לנגזרותיה.


אמנים הבוחרים להופיע בקריית ארבע צריכים לזכור שבעלותם לבמה החברונית הופכת הופעתם לתיאטרון בתוך תיאטרון, למונולוג בתוך מחזה עצום ששמו הכיבוש. אמנם בבואם הם יבחרו שלא להחרים קהל ישראלי אבל הם יחרימו ערבים, שהכניסה לאולם אסורה עליהם. צריך לזכור זאת: הופעה בקריית ארבע אינה שונה מהותית מהופעה באולם ששחורים או יהודים מנועים מלהכנס אליו.


ראוי שהבוחרים להופיע בקריית ארבע ידעו משהו על המתרחש בתמונות אחרות של המחזה בו ישתתפו. בתמונה אחת יורדות תלמידות בית ספר לבנות במורד גבעה, במשעול צר שרק בו מתיר להן צה״ל להתהלך. מתנחלים צעירים אורבים להן מדי שבת ומנצלים את חופשיותם הרבה יותר לנוע במרחב כדי ליידות בהן אבנים ולהכות אותן. ארגוני זכויות אדם פנו למשטרה בבקשה שתהיה נוכחת בשטח, שכן הצבא אינו פועל לרסן אלימות מתנחלים, אז המשטרה נוכחת, ברכב סגור שאיש לא יוצא מתוכו ומתערב.


סצנות אחרות מוכרות יותר: יציקת צואה והשלכת לבנים על ההולכים בקסבה, גדיעת עצי זית. ״שרמוטה שרמוטה״, השתלטות לא חוקית על חנויות ומבנים, ועוד. תושבי קריית ארבע שותפים לכל אלה, בין אם בפועל ובין אם בהיותם ברקע, כגב תומך. אמני ישראל כעת מוזמנים לתמוך אף הם.


נכון, גם חברון הפלשתינית יודעת להיות אלימה ופעילות הצלפים של שכונת אבו סנינה גבתה חיי אדם רבים, בהם חיי ילדים חפים מפשע. מנגד, אי אפשר להתעלם מן הגרוטסקיות של קטעי המחזה הכתובים עברית. מדינת ישראל יצרה בועה של סאדיזם שכל יהודי יכול לעשות בה כרצונו בלי לשלם מחיר. בועה כזאת מושכת מן הסתם טיפוסים שאוהבים לחיות מבלי לשלם מחיר.


עד כה נאלצו מתיישבי קריית ארבע לשלם מחיר פעוט: היה עליהם לנסוע חצי שעה צפונה, עד ירושלים, כדי לספוג תרבות. זה היה הדבר ההגיוני היחיד לגבי המקום וכעת גם ההגיון הזה אבד. היענותם של התיאטראות הגדולים לקריאה להופיע בקריה היא טראגית. אם אמני ישראל רוצים לתמוך בתושבי הקרייה, הם צריכים להביא אליה לא תיאטרון אלא מחאה. תיאטרון יש שם מספיק.


הופיע במקור ב-"עכבר העיר", ספטמבר 2011. איור: "יופי" מאת אוטו דיקס.