לך על זה | "המתאבד" באנסמבל הרצליה

ביקורת התאטרון האכזרית ביותר בתולדות העיתונות העברית היא גם הקצרה ביותר. המבקר חיים גמזו שב מן ההצגה "סמי ימות בשש" מאת קן יוז האנגלי. הוא הקליד במכונת הכתיבה שבעיתונו חמש מלים בלבד: “לדידי, יכול היה למות בחמש".
אמש, בתאטרון הרצליה, חשתי הזדהות מסויימת עם גמזו. מרגע תחילת ההצגה "המתאבד" ציפיתי בקוצר רוח שהאיש יתאבד כבר. כמו במקרה של גמזו, אין ממש צורך להכנס לפרטים. די למשוך בכתף. לא היה שחקן מסויים שמשחקו חיבל בחוויה. נראה היה שההצגה כולה נוצרה ללא כל התייחסות לקהל וללא כל שאיפה להפיק ממנו הזדהות. כשאין הזדהות, התאטרון משמים, ומה אכפת לנו מי מת ואיך?
ברוסיה של שנות העשרים, בה נכתב המחזה, הוא וודאי היה מעורר הזדהות רבה אילו הוצג (הוא נגנז עד לשנות השבעים, מסיבות פוליטיות). סמיון סמיונוב המובטל מבקש לקחת את נפשו בידו. הידיעה עושה לה כנפיים וכל מיני בעלי אינטרסים תובעים שיודיע שהתאבד "בשבילם". יש כאן עקיצות כלפי הליברליזציה של המשק הרוסי בשלהי ימי לנין, מהלך פוליטי שהקהל הישראלי אינו בקיא בו. אפשר היה לקשור אותו לבעיות אבטלה המוכרות לנו, או לפחות לעשות אותו אוניברסאלי, אבל הבמאי אורי פסטר העדיף להעתיר קלישאות רוסיות, החל בריקודי "קלינקה" וכלה במילה הגסה מאוד "יופטפויומאט". אם יועלה בחו"ל מחזה של חנוך לווין כשכל דמויותיו חובשות כובעי טמבל ומדי פעם פולטות “כוס-אמק!” ילכו תכניה לאיבוד.
במיוחד בתחילת ההצגה, האנרגיות על הבמה מעושות וצורמניות, כאילו ידעו השחקנים שהקהל יהיה אדיש לגורלם והחליטו לעשות נסיון נואש לגייס את תשומת ליבו באמצעות הגברת הווליום. בחלק השני הרוח רגועה מעט יותר, אבל זה כבר אבוד. סמיון סמיונוב מתייצב מול שועי רוסיה ואקדח בידו בסביבות השעה עשר. כבר זמן רב קודם לכן פשפש הקהל בכיסיו בחיפוש אחר אקדח כזה.