על רציף תחנת רכבת של עיירת תעשייה אירופאית שכוחה, עומדים כל נכבדיה: ראש העיר, קצין המשטרה, הכומר, המורה, הרופא ובעל המכולת, ועימם בני משפחותיהם. הם ממתינים לשובה של קלייר זכאנאסיאן, בת העיירה שנטשה אותה בגיל 17, נישאה לתעשיין ארמני עשיר, נטשה אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר, נטשה גם אותו, נישאה לאחר וכן הלאה. לאורך הדרך הספיקה לגרוף מיליארדים. המחשבה עליהם גורמת לעיני בני העיירה, שנפלה מגדולתה המפוקפקת בלאו הכי, לנצנץ.
הכל תלוי בבעל המכולת, ששמו אִיל. הוא היה החבר של קלייר בתיכון. היא ודאי תזכור לו חסד נעורים. בני העיירה ממנים את איל לדבר אל ליבה של הגברת זכנאסיאן ולנסות להפיק מכיסה נדבה. הגבירה, שהגיעה לעיר מלווה בפמליה משונה עד מאוד, שכוללת שני סריסים עוורים, ומצויידת בארון מתים ובפנתר נתון בכלוב, משוטטת איתו ביער בו חרטו את שמותיהם על גזע עץ, מתרגשת ומתלהבת ומסכימה לתרום לעיירה מילארד דולר, בתנאי אחד: שאיל יומת.
מבחינתה, קלייר מבקשת צדק. איל הכניס אותה להריון בנעוריה ואז זנח אותה, כשילד בבטנה, שיקר וברח. פרנסי העיירה נחרדים מן המחשבה שיעלו אחד מהם כקורבן בעבור בצע כסף. הם מסרבים להצעה בנחרצות ובקשיחות. אלא שהנחרצות והקשיחות מתחילות במהרה להתרכך. סיפור התרככותן הוא עלילתה האמיתית של "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמט השווייצרי. מדובר בשיעור מרהיב, מצחיק ועצוב, על כוחם של מנגנונים חברתיים: של הכחשה, של הצדקה, של התקרנפות, וגם, כמובן, על כוחו האדיר, המכלה כל, של האוברדראפט.
תיאטרון הבימה מוכה האוברדראפט בחר להפתוח דווקא עם ההצגה הזאת במשכנו החדש, שנוצץ נגד בתי הבטון של סדרות תרס"ט כמו היה היכל קבלות פנים למיליארדריות זקנות. לבסוף הוחלט להקדים את פתיחת הבניין ובכורת ההצגה, שנערכה בשישי בצהריים, איבדה משהו מהעוצמה שיועדה לה. זה מצויין, מכיוון שכך לא ניתן לחגיגיות לבלבל אותנו. בשישי בצהריים רואים הצגות בבהירות רבה, וביקור הגברת הזקנה היא הצגה נהדרת.
אילן רונן שביים נוהג במחזה כמו היה תלמידו של יבגני אריה שעלה על רבו. לאביזרים, לתפאורה ולתלבושות (מעשה ידי לילי בן נחשון וענת שטרנשוס) ניתן תפקיד בקידום העלילה שהוא כמעט שווה ערך לזה של המשחק. התוצאה היא סימפוניה מתוזמרת היטב ואפקטיווית של כלים תיאטרליים. לא אפרט כאן את ההברקות, כי כבר גוללתי כל כך הרבה מהעלילה, אבל בשלוש מילים: צפו לצבע הצהוב.
בתוך קאסט מוצלח שכולל את דב רייזר כראש העיר, את אהרון אלמוג כמורה וכמה מן הכשרונות הצעירים המבטיחים של הבימה, זורח יהורם גאון בתפקיד איל הביישן, שהופך לניצוד. האיש הזה, המוכר בעיקר כזמר, הוא שחקן אדיר. כמה רגש הוא מכניס בעולם הגרוטסקי שאותו ברא דירנמאט! מי שזכה לראות את "קזבלן" על הבמה, ידע זאת מזמן, אנחנו חזינו בגדולתו של גאון ב-”קרובים קרובים" וגילינו אותה מחדש ב-”נבלות". יהורם גאון, עוד לא שיחקת די, ואני ממתין בקוצר רוח להצגתך הבאה.
בתפקיד קלייר מופיעה גילה אלמגור. בשנים האחרונות נדמה שהמנעד הדרמטי של אלמגור הצטמצם במשהו. היא קולעת בתפקידים מסויימים מאוד. קלייר זכאנאסיאן הוא בדיוק אחד מהתפקידים האלה, ואלמגור אכן משתחלת לתוכו היטב, אבל זה לא לגמרי מספיק. אם קלייר מרושעת ואיל הוא עלה נידף, הכל טוב. אבל אם איל הוא אישיות מורכבת, כפי שהוא מופיע בגילומו של גאון, אסור לקלייר להיות סתם מרושעת. ספקותיה וחולשותיה חייבים לעלות אל פני השטח. אלמגור מתקרבת לכך אבל לא ממש מגיעה. היא לא באמת מותירה אותנו בתחושה של חסר, אבל גם לא מרעיפה עלינו מליארד דולר של משחק.
לסיום עולה השאלה הפוליטית. על מה המחזה הזה בעצם? באחת הסצנות האחרונות בגירסה זו טמן רונן התייחסות ישירה לנאציזם. היא עשויה בטעם והיא אפקטיווית, אבל "ביקור הגברת הזקנה" אינו עוסק רק בנאציזם. כל חברה נכונה לקבל את סבלם של אחדים אם מובטח לה שגשוג בתמורה, וחברתנו שלנו אינה יוצאת מן הכלל. הרב י"ל מגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, נטש את הארץ בשנת 1948, כשהבין שהגשמה כפשוטו של החלום הציוני תחייב חיים על החרב ואלימות בלתי פוסקת. מאז למדנו לקבל את העובדה שאנשים חיים תחת שלטון ישראלי ללא זכויות ולפעמים גם מתים ללא זכויות. לשם הקלת מצפונינו, למדנו להתמקד בעבירותיהם ולהתעלם משלנו. הכוונה לא רק לפלסטינים, אלא לכל המוחלשים במרחב הישראלי – ממבקשי המקלט של גן לוינסקי ועד לנוער בסיכון בקריות. כולם רק רוצים לחבל בשגשוגנו הרוגע. איך לכל הרוחות נפטרים מהם?
דירנמאט, שחי בליבה של אירופה, מיקם את המחזה בליבה של אירופה, כך שהקהל שצפה בבכורת המחזה בבאזל לא חש ריחוק מן הביקורת. אם ניתן לעצמנו לחוש ריחוק כזה, נבזבז את ההצגה. “ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה שבכוחו לייצר מוסר, הוא כלי חינוכי אמיתי, וסיומו הנוקב הוא מתנה אותה מעניק דירנמאט לאנושות שקל לה כל כך ללכת שולל.
"ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט, תיאטרון הבימה. ביים: אילן רונן. משתתפים: גילה אלמגור, יהורם גאון, רב רייזר, אהרן אלמוג, מיכאל כורש, אלכס אנסקי ואחרים. הביקורת הופיע לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: דיוקן המלכה אליזבת הראשונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה