בכניסה להצגה "מחכים לגודו" שאלה בחורה את הסדרן שאלה פשוטה לכאורה: “כמה זמן זה נמשך?” זו שאלה נפלאה בהקשר הזה, שהתשובה הנכונה עליה היא כנראה: “לנצח". מחזהו הכביר של סמואל בקט האירי, שחובר בשפה הצרפתית והוצג לראשונה בשנת 1949, הוא מחזה אינסופי, הן משום שלעלילתו אין תחילה ואין סוף, והן משום שמרגע שצפית בו, הוא לעולם לא ירפה ממך.
בעצם, אין צורך אפילו לצפות בו. אני זוכר היטב את היום בו מורתי לספרות בכתה ט' איזכרה מחזה שלא מתרחש בו כלום. “הם עומדים ומחכים למישהו שלא בא. וזהו, זה הכל, כלומר, יש דמויות אחרות שבאות והולכות, אבל הן רק חוצות את העולם של שני הטיפוסים העלובים שעל הבמה, ושום דבר לא מתפתח.”
מה ששבה אותי בהערתה של המורה למעניינת היתה ההתלהבות בה נאמרה. כשאדם יודע ספרות ואוהב ספרות אומר לך "שום דבר לא מתפתח" בהתלהבות, זה מוזר. אין ברירה, אתה הולך וקורא את המחזה, ואז קורא על המחזה, ומגלה שיש בו, מתחת לפני השטח, רבדים מהממים של פילוסופיה ותיאולוגיה. אחר כך אתה יושב ומחכה שיעלו את זה הבמה, ומקווה שיעשו את זה טוב.
תיאטרון פסיק הירושלמי עושה את זה מצויין. אסי שמעוני ועוזי ביטון נפלאים בתפקידים הראשיים. הם מכניסים המון אישיות בתוך זוג דמויות שבקלות אפשר לוותר על אישיותן ולהסתפק בסימבוליות שלהן. ולדימיר זקוף קומה ורענן ביחס לאסטרגון הקוטר והסנילי. ועם זאת הם שיקופים זה של זה והדואט בינהם חי וטבעי. כשמופיעים על הבמה חביב מזרחי וליאור שגיא כפוצו הנפוח ולאקי – משרתו המתפקד גם כמעין סוס, התמוונה מושלמת. על הבמה ניצבות ארבע דמויות מלאות לחלוטין שכל אחת היא פרשנות מעמיקה וחיה לתעלומה שרקם בקט.
אנחנו מתעלפים ממש מן התלבושות הנהדרות של רקפת לוי (שעיצבה גם את החלל), מן הגרביונים המפוספסים של פוצו, שמצרים את רגליו וגורמות לגופו העצום להראות כאילו הו ניצב על קיסמים, לסחבותיו המשונות של אסטרגון, שאין בהן חולצה ולא מכנסיים, מתמסרים למוסיקה העדינה והמוצלחת של אשר גולדשמידט, ונפתחים אט אט בעזרת כל אלה לפואטיקה המיוחדת של בקט. נפתחים – וגם נסגרים, כי אין לנו באמת דרך להכיל אותה במלואה, וזה בסדר גמור, אין צורך.
זו הצגה דינאמית ומתנועעת מאוד. הכוריאוגרף אביב איבגי שקד על החייאת המימד הליצני של הדמויות מבלי להפוך אותן לליצנים מן המוכן ולהפיל אותן לבורות של סלפסטיק שבלוני מדי. היא דינאמית גם במובן אחר. אמנם המגבעות כאן הן מגבעות והערדליים ערדליים, אמנם שום עכשוויות או מקומיות לא הודבקו ל-”מחכים לגודו” הפעם, אבל חיבורה של ההצגה ליומיום של כל אחד מאיתנו עוצמתי. פשוט כי זה טבעה.
קחו את חילופי הדברים הבאים, (המוצגים כאן,מסיבה טכנית, לא בתרגומו היפה של בן בר שביט אלא בתרגום ספונטני שלי), והגידו לי האם אין לא מדובר בשיחה בין שני תומכים פסיביים של מאבק האוהלים, שדנים בתגובת ראש הממשלה לשוועת העם.
אסטרגון: מה בדיוק ביקשנו ממנו?
ולדימיר: אה... שום דבר ספציפי מדי.
אסטרגון: זו היתה סוג של תפילה
ולדימיר: בדיוק.
אסטרגון: מין תחינה מעורפלת.
ולדימיר: אכן.
אסטרגון: ומה הוא ענה?
ולדימיר: שהוא יראה
אסטרגון: שהוא לא יכול להבטיח כלום
ולדימיר: שהוא צריך לחשוב על זה.
אסטרגון: בפרטיות ביתו
ולדימיר: להתייעץ עם משפחתו
אסטרגון: חבריו
ולדימיר: יועציו
אסטרגון: מסמכיו
ולדימיר: חבריו לעט
אסטרגון: חשבון הבנק שלו.
ולדימיר: לפני שיגיע להחלטה.
אסטרגון: זה נורמלי.
ולדימיר: הלא כן?
אסטרגון: נראה לי ככה.
ולדימיר: גם לי.
אנחנו מחכים לגודו כמו גדולים, מחכים תמיד, מחכים בלי להתייאש: מחכים לשינוי, מחכים לשלום, מחכים למשיח. גודו לא בא, וגם לא מטלפן, ואפרופו משיחיותו: מעניין שבהצגתם של הפסיקים נשרו כמה הקשרים נוצריים, ובהם דיון ידוע בין שני הגיבורים אודות גורלם של הגנבים שנצלבו לצד ישוע. יש שיקולים הגיוניים מאחורי החלטה כזאת, אבל במחזה יהודי כל כך באופיו, שהמתנה האינסופית לגאולה במרכזו, ושיגון ליצני כמעט-אידישאי שורה עליו, אין סכנה בכמה מלים על כמה צלבים, ואפשר היה להותיר את המקור בלתי פגום.
ניחא, הוא לא נפגם. הוא חי והוא נואש והוא אינסופי בדיוק כמו שצריך. אין גבול לרובדים שבהם המחזה הזה נוגע לחייו של כלאחד מאיתנו: בין אם הם חברתיים, דתיים, פוליטיים או אישיים, ואין ספק שההפקה הנוכחית מעניקה לנו מפגש מושלם עם “מחכים לגודו”, על כל הקושי והמוזרות שבו.
"מחכים לגודו" מאת סמואל בקט. תיאטרון פסיק. בימוי: שמואל הדג'ס. משתתפים: עוזי ביטון, אסי שמעוני, חביב מזרחי, ליאור שגיא, נחמה פרל, גיא ישראל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: פבלו פיקאסו, "הלוליינים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה