אחד מהתעלולים היפים של מלאכת המחזאות הוא ״תיאטרון בתוך תיאטרון״. שייקספיר הרבה להשתמש בכפילות כזאת בתור כלי דרמטי. ב-״המלט״ מעלה להקת השחקנים מחזה שרומז לגורלן של הדמויות. ״חלום ליל קיץ״ מסתיים בהצגה אותה מציגים דרי היער במסיבת הכלולות של זוג האצילים. היא ממצה את הפוטנציאל הקומי של המחזה.
הפוטנציאל הקומי של טור זה מבוטל למדי. רק טרגדיה מסוגלת לגרום לביקורת השבועית להתחלף בהרהור פוליטי. היכל התרבות שנפתח בימים אלה בקריית ארבע מעלה דילמות קשות. שוב נשאלות שאלות מימי פתיחת ההיכל באריאל: האם יתכן קהל שאינו ראוי לתיאטרון? האם חרם תרבותי יכול להיות לגיטימי? ומנגד - האם הופעה בהיכל תרבות ששוכן בישוב כזה אינה תרומה לכיבוש נפשע? האם לא ראוי לקרוא תגר על מפעל שמבטל את האפשרות שלנו, של ילדינו ושל שכנינו ושל ילדי שכנינו לעתיד נורמאלי?
התשובה לשאלות טמונה בדיוק במילה האחרונה הזאת: נורמאלי. אילו היה בקריית ארבע מימד של נורמאליות, קל היה הרבה יותר להצדיק את ההופעה בהיכלה (שהוקם באופן מסתורי בתמיכת הרשות לפיתוח הנגב והגליל) אבל קריית ארבע אינה נורמאלית, קריית ארבע היא חזיון תיאטרלי.
צאו לכל סיור באזור חברון, בין אם מטעם המתנחלים או בהדרכת פעילי שוברים שתיקה, ותחושו שאתם מתהלכים בתוך מיצג תיאטרון אוונגארד מן הסוג שמותיר חותם מטריד בנפש. המתנחלים יכניסו אותכם לחדר מלא צילומי גופות ופצעים מדממים של קדושי תרפ״ט. בעוד הפעילים יוליכו אותכם ברחובות דוממים של עיר רפאים מאובקת:על פי פקודה של הצבא אסורה על הפלשתינים ההליכה ברחובותיה הראשיים ביותר של העיר העתיקה. הם נאלצים לצאת מבתיהם דרך הגגות ולהתנהל אל אזורים מותרים.
חזיתי פעם באירוע תיאטרון בהלסינקי שבו ״הוקפא״ רחוב שלם. כל העוברים והשבים בו ניצבו ללא נוע בתנוחות המעידות על היותם מצויים בתנועה, כאילו נקטע חלוף הזמן. זה היה תיאטרון רצוני, מודע. מיצג תיאטרון האכזריות של חברון מודע אף הוא, אבל קשה לקבוע מי מביים אותו. האם אלה הם שש מאות המתנחלים החיים במרכז העיר וכופים את הסגר המתמיד על תושביה? האם זו מדינת ישראל, שאיפשרה ומוסיפה לאפשר מדי יום את המשכו של סטטוס קוו הזוי?
למעלה ממחציתם של מתנחלי קריית ארבע, הם עולים מחבר המדינות שהגיעו למקום בהכוונת מדינת ישראל. האם גם הם שותפים להפקה? התשובה היא חד משמעית כן. תפאורת ההצגה ששמה חברון נמתחת עד למעלה הגבעה, שם שוכן קברו של ברוך גולדשטיין במרכז פארק מאיר כהנא. גם כאן אסור לפלשתינים להתהלך ברחובות. ערבים, אפילו בעלי אזרחות ישראלית או מעמד ירושלים, מנועים באופן לא רשמי אך גורף מלהכנס לקריה, והש״ג האזרחי שבשער מוודא שרכבים הבאים לתוכה נקיים מהם. מי שמסכים לחיות במקום שגזענות כה חריפה מאפיינת אותו, נושא באחריות גם לנגזרותיה.
אמנים הבוחרים להופיע בקריית ארבע צריכים לזכור שבעלותם לבמה החברונית הופכת הופעתם לתיאטרון בתוך תיאטרון, למונולוג בתוך מחזה עצום ששמו הכיבוש. אמנם בבואם הם יבחרו שלא להחרים קהל ישראלי אבל הם יחרימו ערבים, שהכניסה לאולם אסורה עליהם. צריך לזכור זאת: הופעה בקריית ארבע אינה שונה מהותית מהופעה באולם ששחורים או יהודים מנועים מלהכנס אליו.
ראוי שהבוחרים להופיע בקריית ארבע ידעו משהו על המתרחש בתמונות אחרות של המחזה בו ישתתפו. בתמונה אחת יורדות תלמידות בית ספר לבנות במורד גבעה, במשעול צר שרק בו מתיר להן צה״ל להתהלך. מתנחלים צעירים אורבים להן מדי שבת ומנצלים את חופשיותם הרבה יותר לנוע במרחב כדי ליידות בהן אבנים ולהכות אותן. ארגוני זכויות אדם פנו למשטרה בבקשה שתהיה נוכחת בשטח, שכן הצבא אינו פועל לרסן אלימות מתנחלים, אז המשטרה נוכחת, ברכב סגור שאיש לא יוצא מתוכו ומתערב.
סצנות אחרות מוכרות יותר: יציקת צואה והשלכת לבנים על ההולכים בקסבה, גדיעת עצי זית. ״שרמוטה שרמוטה״, השתלטות לא חוקית על חנויות ומבנים, ועוד. תושבי קריית ארבע שותפים לכל אלה, בין אם בפועל ובין אם בהיותם ברקע, כגב תומך. אמני ישראל כעת מוזמנים לתמוך אף הם.
נכון, גם חברון הפלשתינית יודעת להיות אלימה ופעילות הצלפים של שכונת אבו סנינה גבתה חיי אדם רבים, בהם חיי ילדים חפים מפשע. מנגד, אי אפשר להתעלם מן הגרוטסקיות של קטעי המחזה הכתובים עברית. מדינת ישראל יצרה בועה של סאדיזם שכל יהודי יכול לעשות בה כרצונו בלי לשלם מחיר. בועה כזאת מושכת מן הסתם טיפוסים שאוהבים לחיות מבלי לשלם מחיר.
עד כה נאלצו מתיישבי קריית ארבע לשלם מחיר פעוט: היה עליהם לנסוע חצי שעה צפונה, עד ירושלים, כדי לספוג תרבות. זה היה הדבר ההגיוני היחיד לגבי המקום וכעת גם ההגיון הזה אבד. היענותם של התיאטראות הגדולים לקריאה להופיע בקריה היא טראגית. אם אמני ישראל רוצים לתמוך בתושבי הקרייה, הם צריכים להביא אליה לא תיאטרון אלא מחאה. תיאטרון יש שם מספיק.
הופיע במקור ב-"עכבר העיר", ספטמבר 2011. איור: "יופי" מאת אוטו דיקס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה