אחת ממנות הקובה היותר מוצלחות שאפשר לטעום בירושלים מוגשת במזנון קטן ששמו "בין עזה לברלין". השם הוא ציון של מיקום, שהרי המזנון נמצא ברחוב עזה פינת רחוב הרב ברלין, אבל יש בו גם משהו פיוטי. האם לא זה מיקומנו המדוייק במרחב ההיסטורי-תרבותי-פוליטי? כולנו תקועים בין עזה לברלין, תכלס.
האמנות הישראלית עושה מאז ומעולם מאמצים לספק את הסחורה שמופיעה בפשטות כה רבה בשלט המזנון. איך באמת אפשר לדחוס הן את השואה והן את הסכסוך הישראלי-פלשתיני בהצלחה לתוך ספר, סרט או הצגה? מצד אחד, זה ה-מתכון מספר אחת לחוסר טעם וגועל נפש. מצד שני, זאת האמת. אנחנו תקועים בין עזה לברלין. חייבים לספר את זה.
אייל וייזר אחראי הן לכתיבתו והן לבימויו של נסיון נוסף לעשות זאת. ההצגה "הוקי פוקי”, מוצגת לקהל כפרזנטציה לפרוייקט בלתי גמור שיעדו ברלין. לפני תחילתה מתחנף השחקן יונתן בר לנציגים דמיוניים של אגודת תרבות ישראלית גרמנית, היושבים כביכול בקהל, ומסביר ליתרתנו שאם תצליח ההצגה, היא תיוצא לתיאטרון השאובינה, כאילו, אולי. מאחוריו תלוי דיוקן ממוסגר גדול של היטלר. הוא מזכיר את דיוקנה של סוהא ערפאת שהיה תלוי בבר המנוח "ריף רף" ברחוב גרוזנברג. להם עזה, לנו ברלין.
אבל לנו גם עזה - היא מופיעה מהר מאוד. גלעד פרידמן מגלם מחזאי צעיר שצויין פעם, אבל רק פעם, כממשיכו של חנוך לוין. הוא מאזין למונולוג של ליידי מקבת מפי שחקנית ערביה (יפעת ישראל) ומתאהב במשהו שם, משהו בערביות שלה, או בערביות שבכלל אינה שלה. הוא מחליט לשבץ אותה לתפקיד הראשי במחזהו ההולך ונרקם, וללמד אותה מהו הסבל הפלשתיני, כדי שיובע במסגרת התפקיד.
השחקנית עצמה לא מי יודע מה מתחברת. היא מורה לבלט וצאצאית לפרופסור מצליח. עזה ממנה והלאה וכל נסיונותיו של המחזאי לעורר בה את תחושת ההשפלה והזעם עולים על שרטון תל-אביביותה. הוא עצמו הולך ונרקם למול עינינו לכדי אחת הדמויות המאוסות המוצלחות יותר שנראו על הבמה לאחרונה. טור דה פורס של פדיחה מהלכת.
התפקיד, אגב, יועד במקור לאשתו של המחזאי שבהצגה (נעמה גולדשטיין). יועד? הוא מבוסס על דמותה. נסיונו של הבעל היצירתי למהול בסיפור מצוקת נישואיו המומחז גם את מצוקת דיר אל בלאח מבדר ומתסכל בעת ובעונה אחת. וייזר מצטט בחן את 8.5, ובמקביל מציג בפנינו על הבמה את בור חוסר הטעם שלתוכו לא נפל. אין בהצגה הזאת רגע אחד שאינו מודע לחלוטין לעצמו, ולכן היא עובדת.
"הוקי פוקי" יותר מאשר עובדת, היא מצחיקה ומחכימה. בפגישה אצל יועצת הנישואין שלהם, מתרעמת אשת המחזאי על הנטייה האוריינטליסטית של בעלה ועל הקסם המיוחד בו בורכו כביכול שחקניות ערביות. עם עלות הדם לראשה, היא מציגה שיחה דמיונית היסטרית בין שחקניות ערביות המקימות קנוניה: להשתלט על כל התפקידים הראשיים בהפקות שייקספיר בארץ. הטקסט אינטיליגנטי כל כך וההעבודה של גולדשטיין מהוקצעת כל כך שלא ניתן אלא להתמוגג.
להתמוגג ככה? מול תמונה של היטלר? מול סבלותיה של רווקה נכה (דריה אברם) הנדחית שוב ושוב על ידי גברים? מול ביטויי מחלת הנפש של יועצת הנישואין (אביטל אדר הנהדרת) שמשתוקקת לשואה, כי רק היא תוכל להכניס משמעות לחייה? כן, כי ההתמוגגות הזאת היא אמיתית. הוקי פוקי מצחיקה כמו שקומדיה צריכה להיות ומתובלת בפיחס אמיתי. אם אין בה מלח של דמעות ממש, מה שהיה מדרדר אותה אל תהום המבוכה אליה היא סמוכה כל כך, יש בה לפחות מלח של זיעה ישראלית.
ידוע, אגב, שקיץ הזה הכניס שינוי מסויים בהרכבה הכימי של זיעתנו. הוקי פוקי, הגם שהיא הצגה בת מספר חודשים, מצליחה איכשהו להגיב לטון של הימים האלה. רק בשבת דיברה דפני ליף על הבמה בכיכר המדינה על בידודנו כיחידים בחברה שקמה כאן. הבידוד הזה הוא הנושא האוניברסאלי יותר של ההצגה והוא שהופך אותה לתיאטרון ממש ולא לסאטירה.
איש על הבמה לא רואה באמת דבר מלבד את עצמו. ליף דיברה על העוינות אותה זורעת תחרות קפיטליסטית. על הבמה מתרעמת ליצנית מסיבות ילדים (ענת גת) על ליצנית אחרת המאפילה עליה. לשתיהן קוראים פיצי, אבל אחת היא פיצי הליצנית והשניה היא פיצי הליצנית והקוסמת.
פיצי שאינה קוסמת רוצה להיות קוסמת בדיוק כפי שאשת המחזאי רוצה להיות ערביה. גם היא, כמו כולם, משתדלת מאוד להפוך את עורה כדי לזכות בתשומת ליבם של אחרים. טוב שוייזר לא עשה כך. הוא דבק באמת תיאטרונית קלה-כבדה, נכנס ללוע הארי של תיאור מציאותנו, ומלבד גמגום מסויים בסיום, יצא בהחלט ללא פגע.
"הוקי פוקי", תיאטרון תמונע, כתב וביים: אייל וייזר. משתתפים: דריה אברהם, אביטל אדר, יונתן בר-אור, נעמי גולדשטיין, ענת גת, יפעת ישראל, גלעד פרידמן. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר", בספטמבר, 2011. איור: נוף העיר עזה מאת דיוויד רוברטס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה