יש שיר עם אירי ששמו "היא התהלכה ביריד". הצ'פיטיינז מבצעים אותו וכך גם שינייד אוקונר. בשני המקרים מושרים שלושה בתים: בראשון מספר אדם שאהובתו הבטיחה לו להנשא לו, בשני הוא מתאר אותה מתהלכת ביריד “כמו הברבור השט על פני האגם עם ערב”. בשלישי היא שבה בלילה אל חדרו ומבטיחה שוב להנשא לו. לא דרמה גדולה.
לילה אחד, בפאב שבשולי עיר התעשייה האירית הנוראה והאיומה לימריק, שמעתי ילדה ג'ינג'ית בת תשע מבצעת את השיר. היא שרה בית נוסף, שנשמט מהביצועים המוקלטים. הבית מופיע לאחר תיאור התהלכותה הענוגה של האהובה ומסופר בו שהיא נעלמה מעין בין ההמונים ולא שבה יותר. הארוסה פשוט התפוגגה מעל פני האדמה, ולכן אפשר אולי למצוא בהבטחה שבסיום השיר איום מצמרר: "לא יחלוף זמן רב, אהובי, עד לבוא יום כלולתינו”. כלומר - בקרוב גם אתה תגיע למקום בו אני נמצאת.
כמה מוזר היה לחזור הביתה מהצגת "מלכת היופי של לינאן", לחקור קצת אודות המחזה ולקרוא בויקיפדיה שמדובר ב-”קומדיה שחורה". האם חוש ההומור האירי שונה כל כך משלנו? ישנם רגעים מצחיקים בהצגה, אבל קומדיה היא כנראה לא.
אולי מחברי הערך פשוט האזינו רק לשלושה מתוך ארבעת הבתים של "מלכת היופי", והחמיצו את האופל העמוק והנהדר שבמחזה. כדי להעביר משהו ממנו לכם הקוראים, בחרתי לשחק עם ההצגה משחק "ארץ עיר". לפעמים אמת עוברת רק באמצעות משחק. ואולי לכן היתה הילדה הג'ינג'ית מלימריק נועזת מכל המבוגרים והצליחה למסור את התמונה השלמה.
ארץ: אירלנד. המחזה, שעלילתו מתרחשת בבית חווה מבודד בערבות קונמארה, רבוד בגשם הזרזיפי ובדממה המופרעת בפעיות צאן של חיק הכפר האירי. יש בו מועקה שהיא אירית באופן תהומי. להציג אותו בשפה מדברית-מודרנית כמו שלנו - זה בהחלט אתגר, ובהבימה עמדו בו. מישהו (המתרגם דורי פרנס) האזין היטב ללשון מעמד האיכרים האירי ומצא לו מענה עברי. מישהו (חנן שניר אשר על הבימוי) הגה לעומק בצער האירי והצליח להעניק לנו אותו בעוצמה כמעט בלתי נסלחת.
עיר: לונדון, שמאז ומתמיד פיתתה אירים צעירים לבוא ולעבוד בה. ממנה נשלח מכתב חשוב למורין פולן, רווקה בת ארבעים המתגוררת עם אימה הזקנה. לא כל המסרים הנשלחים למורין מגיעים אליה. האם, מלאה חרדה מפני אובדן הבת היחידה שמואילה לתמוך בה, מצמצמת בתחבולות את סיכוייה של מורין למצוא לעצמה אהבה ולצאת ממלכודת חייה, גם הפעם היא מתכוונת לעמוד בפרץ, אבל בליבה של בתה נולדה תקווה והתקווה היא דבר חזק.
חי: דבורה קידר מגלמת את האם, מג. אנחנו רואים לנגד עינינו את צרכיה של הדמות ושומעים מפיה במפורש את פחדיה ואת מצוקותיה, ובכל זאת הזדהותינו עם בתה עזה כל כך שקל לנו לתעב אותה. במחזה שחלק מעניינו הוא הדילמה של שנות חיינו האחרונות, תיעוב כזה אינו אופציה, ולכן העבודה הקפדנית של קידר חשובה כל כך. אמנם אשה שישבה לצידי בקהל מלמלה את המילה "מכשפה", אבל לא הסכמתי איתה. קידר מחזיקה אותנו סנטימטר מעל העיוורון שבכעס, סנטימטר שהוא אמנות כשלעצמה.
צומח: הלב. כבר הרבה זמן לא צפינו במחזה נראטיווי-מסורתי שיש לו השפעה כזאת על הרגש. לא תמיד קל ללב, אבל תענוג להרגיש שלא לשווא טירטרנו אותו לתיאטרון הפעם.
דומם: את חוותן של מג ומורין עיצבה אלכסנדרה נרדי בשילוב מוצלח מאוד של ביתיות וקור. אנחנו מרגישים את החפצים: את קומקום התה, את הקמין, את פסל הבתולה על השידה, את הדלת הנפתחת אל חצר החווה ועוד. ארז מעין עיצב את התלבושות בחוכמה שוות ערך. ברגע בו נכנסת מורין לחדר לראשונה, אנחנו יודעים שנכון לנו מפגש עם אדם של ממש. הקפוצ'ון שלה, המגפיים, מצב שיערה, כולם אומרים אמת. דניאל סבאג בתפקיד בן הכפר הצעיר ריי דולי לבוש בחליפת טרנינג שרק ערס פריפריאלי באיים שמעבר לתעלת לה-מאנש היה בוחר זה. זה מדוייק וזה נהדר.
ילד: אמנון וולף, בתקיד אחיו הגדול של ריי, פאטו, מקסים ומרגש.
ילדה: ליליאן ברטו, בתפקיד הראשי, מסעירה. היא שחקנית גדולה שעושה כאן תפקיד גדול ורגעי השיא שלה כמורין הם כנראה רגעי השיא של תיאטרון הבימה בשלוש השנים האחרונות.
סה"כ: זאת הצגה יוצאת מן הכלל, לא קלה ומתגמלת באמת בדיוק משום שהיא לא קלה. אילו ניתן היה לי להזמין את כל יוצריה לסיבוב של גינס בפאב ההוא בלימריק הייתי בשמחה עושה זאת, ומזמין מהילדה הג'ינג'ית שיר, לא ההוא על היריד, אלא האחר, הכועס: “עוד אקח לעצמי גרזן טוב וחד / עם פלדה שלובנה באש לוחכת / ואכרות אותך, כמו עץ ישן ומת / עיירה קטנה ומלוכלכת / עיירה קטנה ומלוכלכת.”
"מלכת היופי של לינאן" מאת מרטין מקדונה. בימוי: חנן שניר. משתתפים: דבורה קידר, לילאן ברטו, אמנון וולף, דניאל סבג. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" באוקטובר, 2011. איור: "נערת קונמארה", מאת אוגוסטוס ברק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה