בהצגת "קומדיה של טעויות" ישבה מאחורי אשה שלא הפסיקה להתגלגל מצחוק, ולמען האמת גם דיברה ללא הפסקה. בין גלגול לגלגול שמעתי אותה אומרת שלוש מלים מתבקשות, ובכל זאת מייאשות: “שייקספיר מתהפך בקברו".
בואו נדבר על זה. אין דבר יותר קל מלהפוך את שייקספיר בקברו. זה יותר קל מלהפוך חביתה. זה יותר קל מלהפוך לבעל חוב במציאות הכלכלית הנוכחית. להפוך את שייקספיר בקברו זאת לא חוכמה. חנה מרון עשתה זאת בחמש מילים בתוכנית "קרובים קרובים”, כשאחזה חציל ואמרה: “להיות או לא להיות מוסקה".
השאלה היא לאיזה כיוון מחליטים להפוך את הבחור. ההפקה הנוכחית של מה שיתכן והוא מחזהו הראשון, הופכת אותו בדיוק כך שיישרף במחבת. הטעות העיקרית בקומדיה היא של הבמאי משה קפטן, שהחליט לאפוף את המחזה במחוות לתרבות ישראלית עממית למיניה, החל בסרטי בורקס, המשך במערכוני הגשש החיוור, וכלה באלה של ארץ נהדרת.
זה נשמע טוב, אבל זה לא טוב, ולא כי הרעיון עצמו פסול, אלא כי הוא מחייב תחכום, וכאן התחכום נעדר. שימוש בתרבות עממית היה עובד היטב אילו התקיים, למשל, מימד של ניגוד מול המקור. נכון, גם "קומדיה של טעויות" היתה תרבות עממית בשעתה, אבל היא היתה יצירה של שייקספיר, ולכן שרדה. למרבה הצער תרגומו של דורי פרנס, מפשיט את שייקספיר משייקספיר. אם אין כאן שייקספיר, הניגוד הוא רק בין סרט בורקס ישראלי עכשווי לסרט בורקס ישן ממקום אחר, וזה לא באמת ניגוד, אלא מתכון לוולגאריות.
על תרגומי שייקספיר של פרנס כבר קבלתי בעבר. חשוב לי לציין שהאיש בהחלט יודע להבריק, אבל פשוט מסרב לעשות זאת עם המחזות הללו, שחשיבותם רבה כל כך. הוא מתעקש להחליף את הברקות המקור בהברקות משלו, שאינן באמת הברקות. מישהו טוען שמגיע לו "צדק חברותי" (למה זה אמור להצחיק?), אשה מכנה את בעלה המאכזב: “גזר הבריאה" וסונטת באשה אחרת שהיא "שטן בשד". אין רע בעיני בכך שהמילה "פאק" תופיע בהצגה שכזאת, אבל רק אם יש מאחורי השימוש בה כוונה תחילה אינטיליגנטית. אבל בעבודה עם טקסט גאוני חייבים להזהר מלבזות אותו, ואפשר בהחלט להמנע מכך גם כשמלבישים אותו בלבוש רענן ודינמי.
מרגע שהטקסט בוזה, שייקספיר נעלם ואנחנו נשארים עם מין פעמיים בוסקילה, רק הרבה פחות מוצלח, כי “פעמיים בוסקילה” היה מוצר טראש אותנטי שלא חשב לרגע שהוא שייקספיר, וחי עם זה בשלום.
בעצם מדובר בארבע פעמים בוסקילה: שני זוגות של תאומים הופרדו אלה מאלה בתאונה ימית, כשכל תאום נותר במחיצת תאום מן הצמד האחר. עם השנים יוצא צמד אחד כזה למצוא את השני ומגיע לעיר אפסוס שבטורקיה. הצמד האחר מתגורר בדיוק בעיר זו, אבל עד שמתגלים התאומים אלה לאלה, נוצר בלבול ענק.
מעצבת התפאורה רות דר בחרה להציג את אפסוס כעיר חוף יוונית אידילית (העיר אכן היתה בתולדותיה יוונית, וכך כנראה תפש אותה שייקספיר). עבודתה היא כנראה הדבר הטוב ביותר בהצגה הזאת, ואליה מצטרפת מוסיקה יפה של שמוליק נויפלד – עם חיזוקים מאת גדולי המוזיקה היוונית – ותלבושות ססגוניות וכיפיות שעיצב מוני מנדיק.
את ארבעת התאומים מגלמים דן שפירא, יפתח אופיר, יניב ביטון ועידו מוסרי. באופן מדהים למדי, הם תאומים גם באיכות משחקם. יש בו אחידות שמעידה על מקצועיות ועבודת צוות טובה, אבל גם מעלימה במשהו את איכויותיהם כיחידים. הארבעה קופצים, נופלים ומתגלגלים לצלילי אפקטים קוליים זולים במכוון. הם משקיעים המון, אבל את ההצגה גונבות דווקא הנשים, בעיקר מיכל ברנשטיין כאדריאנה, אשת התאום המקומי.
מדי פעם צץ על הבמה עודד תאומי בתפקיד כרוז/במאי/מקהלה יוונית/אבי כל ארבעת התאומים/צ'ירלידר של ההצגה כולה. במונולוגים אותם הוא נושא, שציטוטים ממחזות שייקספיר אחרים בחושים בהם, הוא כמו מתנצל על היותו שם ומדרבן את הקהל למחוא כפיים. זה לא באמת נחוץ, כי הקהל נהנה וצוחק. “קומדיה של טעויות" בבימוי קפטן מאמצץ את הקודים של מדיום בו אנו מורגלים: הטלוויזיה. למדנו להתמסר לטלוויזיה ולהומור רדוד, אז יאללה, צוחקים.
אנחנו צוחקים כשנדב אסולין, בתפקיד צורף העיירה, מחליף כל ש' ב-צ', כי זה סבבה, כי שייקספיר בלי זה היה מה-זה-מצ'עמם. אנחנו צוחקים גם כשסצנה מסויימת נפתחת בציטוט מדוייק מתוך "קרקר נגד קרקר". זה באמת מצחיק, אבל הבדיחות אינן בדיחותיו של המקור, ובדיחותיו של המקור, שהן טובות, נזנחות לטובת המאמץ האדיר הזה למצוא חן בעיני הקהל.
קפטן, פרנס והקאמרי הפכו והפכו את שייקספיר עד שלא ניתן להפוך בו. לא ניתן להפיק ממנו דבר, לא יופי ולא חן וודאי שלא זיק של גאונות. מנגד, הם ביזבזו את ההזדמנות לעסוק בצורה מעניינת ומבריקה באוצר התרבותי המעניין והחי שהוא תרבותנו ה-”נמוכה". במקום לומר עליה משהו שיש בו טעם, הם העדיפו ליצור לנו, לוועדי העובדים ולמנויים השבויים מוצר של תרבות נמוכה באמת, גזרי בריאה שכמותם.
"קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר. התיאטרון הקאמרי. ביים: משה קפטן. משתתפים: דן שפירא, יפתח אופיר, יניב ביטון, עידו מוסרי, מיכל ברנשטיין, טל בלנקנשטיין, רונה לי שמעון, עודד תאומי, גילת אנקורי, אלי גורנשטיין ואחרים. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר". איור: יצירה של זמיר שץ.
באמת עצוב שהתעללו כך בשייקספיר. יש דברים שפשוט לא צריך לעשות אותם מחדש, להניח להם לנפשם. שייקספיר, הוא בהחלט כזה. אם לא הצלחתם להפיק משהו מיוחד באמת, עדיף שתפיקו איזה הצגה לעם, אחרת עדיף לשבת בבית ולראות סרטים בחינם. תודה על הפוסט המעניין.
השבמחק