משפחה חמה מדי | "ולנטינו" בתיאטרון בית ליסין

מלודרמה משפחתית בכיכובו של זאב רווח? אלה הן מילים שפונות לקהל מסויים מאוד. חבל שכך, כי "ולנטינו" היא הצגה שבכוחה לשבות קהלים רבים. אמנון לוי ורמי דנון יצרו משפחה ישראלית נורמאלית לכאורה, כולל שותפות באיטליז ודלת תריסול המובליה לחצר רוגעת, ואז פירקו אותה לגורמיה באכזריות של מחזאים אמיתיים.
אביהם של אורנה ובצלאל, אברהם, עקר לארגנטינה כשהיו ילדים. כעבור ארבעים שנה שולח לו בצלאל מכתב. הוא מבקש מן האב לבצע בדיקת דם שתבהיר לו מה הרקע לפגמים המולדים מהם סובל בנו, ובעצם תבהיר לו ולאשתו רחל מהי מידת הסכנה שבלידת ילד נוסף. במקום לשלוח את תוצאות הבדיקות, מופיע האב בחצר בנו וכלתו, שד מן העבר, שלד מן הארון וידית הפותחת את קופסת הפנדורה המשפחתית.
באופן מוזר, אברהם שהיה לאלברטו אינו הטיפוס הבוגדני והנורא שהפך להיות בתודעה המשפחתית. הוא ג'נטלמן מבוגר מקסים. רווח נופח בו חיים יפים גם אם מסוגננים סגנון יתר. דמות אחרת שנהנית מקסם מופלג היא זו של יוסי, בעלה הפייסן של אורנה, בגילומו של שמעון מימרן.
ככל שהעלילה מסתבכת, כך הופכת מתיקותו המופלגת של יוסי נחוצה יותר, גם לבני המשפחה וגם לנו שבקהל. יהיו שיאמרו שהמחזאים לוי ודנון הפליגו הרחק מדי. שהם מחפשים את הדרמה במקומות נגישים ואפילו זולים. אפשר באותה מידה לומר שהם שואבים אותה ממסורת הטרגדיה היוונית ומהפחדים הקמאיים ביותר שלנו. בכל מקרה, זה עובד.