שבשבת צהובה | "אירוסין במנזר", אופרה אורחת

לפעמים די במילת מפתח אחת והכל נאמר בה. במקרה של "אירוסין במנזר" המילה הזאת היא "קלילות".
הקלילות מופיעה מיד עם עלות המסך. בית האופרה על שם סטניסלבסקי הגיעה ממוסקבה עם מטען של שבשבות, חלקת קטנות, חלקן מונומנטאליות, כולן מסתובבות ברוח הקלילה למגע לחיצת אצבע מאחורי הקלעים.
מתחת מופיעות הדמויות: דון ז'רום, איש סביליה, מבקש להשיא את בתו היפה לואיזה לרוכל הדגים העשיר מנדוזה. מנדוזה מעוניין בהחלט, אלא שללואיזה יש, מן הסתם מחזר רומנטי עם גיטרה... הסיפור הרגיל, הקליל, מתחיל להתגלגל.
הוא לא רגיל לחלוטין. בקומדיות האיטלקיות של הרנסאנס היה מופיע ארלקינו ופותר את הבעיות עבור זוג האוהבים. ברוח השוויונית של ברית המועצות, בה הולחנה האופרה, רוזינה ובת לוויתה הן שרוקחות תרמית ומבשלות את הסוף הטוב. גם המוזיקה לא רגילה כמובן. פרוקופייב מיזג את יסודות המוזיקה של המאה העשרים עם מלודיות מצמררת. איש לא עשה זאת כמוהו.
בהפקה המתארחת בבית האופרה של תל אביב נושבת הקלילות מן הבמה אל התזמורת ומשם שוב אל הזמרים. אפשר לנגן את "אירוסין במנזר" בכובד ראש רב יותר, אבל זוהי הדרך הנכונה. הבמאים לודמילה נלטובה ואלכסנדר טיטל חיפו על העדרו של ארלקינו. הם מילאו את הבמה בליצנים שותקים ולא רק בהם – גם בנות ים, אמודאים, עובדי רשות הדואר וכבאים מפזזים עליה ומוסיפים לחזיון הפסיכודלי.
לרגעים המחזה מזכיר את "צוללת צהובה", אבל עם כל הכבוד ללנון ומקרטני, בעוצמות האופראיות הם לא נגעו מעולם. רומן אוליובין כמנדוזה היה הזמר הגברי המצטיין בקאסט בו זכיתי לחזות, והצוות הנשי היה מרשים כולו. יפה במיוחד היה להתרשם מיכולת ההבעה והמשחק של כולם. רוחו של סטניסלבסקי אכן שורה על בית האופרה הזה ומאחורי הקלילות הרבה מסתתרים עומק והשקעה.