לא לשמרנים | "סלומה" בתיאטרון הסמטה

נפתח באזהרה: זו לא תהיה הצגה קלה לשמרנים. נמשיך בהצהרה: התיאטרון לא נועד לשמרנים. אי אפשר ליצר אותו מתוך התחשבות בהם, ובעיקר לא את ההצגה סלומה, שנועדה מראשיתה לפרוץ גבולות, לגרות ולהבעית. אם האנסמבל הנוכחי מצליח לעשות כל זאת, למעלה ממאה שנה אחרי שהוצג המחזה לראשונה. הוא יכול לרשום לו הצלחה.
בברית החדשה מסופר על שלומית, בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, שרקדה בפני אביה החורג בליל נשף. האב נכסף אליה והציע לקיים כל משאלה שתבקש. שלומית, בעצה אחת עם אמה, ביקשה לקבל על מגש את ראשו של יוחנן המטביל שהיה כלוא במרתפי המלך.
בהפקה הנוכחית מגולמת שלומית על ידי יואב אמיר, שנע מאנדרוגיניות שעיקרה נשיות לאנדרוגיניות שעיקרה גבריות. שלומית כמחזה הומוסקסואלי? ודאי. הוא הרי חובר על ידי אוסקר ויילד. רגעיה המעניינים ביותר של ההצגה הם הרגעים בהם נפרמים התפרים המגדריים העדינים והמגדריות הופכת בעת ובעונה אחת חשובה להפליא ונטולת משמעות לחלוטין.
הורדוס וחייליו צופים בריקוד שבעת הצעיפים, במהלכו הולכת ונגלית גבריותה של שלומית, כמו חבורה של מצ'ואים שטופי זימה במועדון חשפנות. זהו רגע מבדח, חכם ועוכר שלווה. רגע הסיום, עליו נסמכת תהילתו של המחזה, אינו מבדח כלל, אלא חזק ואפל כראוי. לא, לא מדובר בהצגה מחממת לב לחודש הגאווה, אלא בחשיפת צדדיה האפלים של התשוקה באשר היא.
אמיר הוא אלמן שחור מוצלח. לצידו מתבלטים רונן יפרח כהורדוס בחלפית עסקים, כולו עכשוויות זחוחה, ונעמה עמית כאשתו הצינית הרודיה. לא הכל בעיבוד עובד. אנחנו מתקשים להאמין בעצמת התשוקות השונות: תשוקתה של שלומית לנביא, תשוקת הורדוס לבתו החורגת ותשוקת הקצין הסורי לנסיכה החיוורת, אבל התיאטרון לא נועד לספקנים. נשלים מדמיוננו את הטעון השלמה. את הדם כבר יספקו היוצרים.