שני חיילים ביצעו מעשה חמור. בעיני הציבור – מדובר במקרה מזעזע, בעוד ביחידתם, זוהי שיגרה. הם בסך הכל פעלו בהתאם לנוהל, נוהל לא כתוב אמנם, אבל מקובל. הפצ"ר מורה להעמידם לדין ודרמה של צדק או של אי צדק מתחילה.
זה קורה במציאות. זה קורה בארץ. זה קורה גם בתיאטרון, בהצגה "בחורים טובים". כאן הזירה היא אמריקאית מאוד. את המחזה חיבר המחזאי והתסריטאי המצליח ארון סורקין. גיבוריו הם חיילי מרינס וזירת התקרחשותו היא מחנה מפרץ גוואנטנמו שבקובה. קשה שלא לחשוב מה היה קורה אילו היה המחזה עובר "ישרול" ומועבר לבסיס של צה"ל. הוא היה הופך לחומר נפץ אמיתי.
בבית לסין לא רצו חומר נפץ, רצו עוצמה מסוג אחר. הם גייסו את משה קפטן כבמאי שיודע להעניק מימד בימתי עז ואת ליאור אשכנזי לתפקיד הקולונל שהורה או לא הורה על ביצוע ה-”נוהל". אשכנזי אכן מפיק לקראת סיום ההצגה רגע של עוצמה בימתית שרק לכבודו ראוי לבוא ולצפות בה ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש החמצה. היה כאן מקום לעוצמה אחרת.
"בחורים טובים" היא דרמת בית משפט. מורדי גרשון מגלם את הפרקליט שמונה לשני הנאשמים, הדס קלדרון היא פרקליטה צבאית המתעקשת להיות מעורבת בתיק, משוכנעת שמותו של חייל נגרם מפקודה שהגיעה מגבוה, לא מגחמה פתאומית של שני חבריו לחדר. כל אחד מהם מעניק הופעה מעניינת שהרבה בה נותר בלתי פתור, בעיקר בתחום מלחמת המינים, נושא טעון ורלוונטי יותר מכל מלחמות המרינס כולן.
בדרך כלל ממעט התיאטרון העכשווי לנהל דיאלוג עם המקצבים האפקטיוויים והלשון הנגישה של הוליווד ושל הטלוויזיה, וזה חבל. “בחורים טובים" מנהלת דיאלוג כזה אבל לא מעמידה את הרוח ההוליוודית במבחן וכמעט ולא מעניקה לה ערך מוסף תיאטרוני. מהנה לצפות בהצגה, כפי שמהנה לצפות בסרט (למשל “בחורים טובים” שבייר רוב ריינר לפי מחזהו של סורקין), אבל הצגת תיאטרון היא חוויה יקרה בהרבה מהשאלת די וי די, ראוי שתעניק לצופה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה