"אדם גייסט" הוא מחזה קיומי שאפתני שזכה להכרה רבה בחו"ל. הוא אמור היה להיות אחד משיאי פרוייקט “העונה הגרמנית” הנפלא של תיאטרון תמונה ומכון גתה, אלא שבעיני מדובר דווקא בשפל.
מה הבעיה? הבעיה היא שכאשר הצגה קודרת אינה מתובלת בצל של הומור, מוחמצת גם קדרותה. הקהל לא יכול לקחת ברצינות את המימד הטראגי ללא קרס שיהדק את המימד הזה לחיים על כל מורכבותם. החיים, מה לעשות, אינם מלווים באנחה תמידית של מוזיקה אלקטרונית פסימית. להפך, הפסימיות שלהם מועצמת דווקא כשהיום בהיר.
גיבור "אדם גייסט" הוא תלמיד בחינוך המיוחד שמאבד את אימו, הוא מתגלגל לסמים, מבצע מעשה של פשע מיני אלים, מתגייס ללגיון הזרים ועוד ועוד. יש כאן הכל: מלחמה, משפחה, פשע, פדות ומחלה. הכל מלבד אהבה פשוטה. שוב מדובר בטעות. הצגה שמנסה להיות על הכל או אפילו כמעט על הכל הופכת בקלות להיות הצגה על כלום.
יותר מכל נזכרתי ביצירה "החומה" של פינק פלויד ובסרט שביים בעקבותיה אלן פארקר. גם כאן וגם שם מסופר סיפור של יתמות, התדרדרות נפשית, אלימות כלפי נשים ושותפות בארגון פשיסטי. אלא ש-”החומה" מיועדת מראש לבני הנעורים, ואילו אדם גייסט מוצגת בעטיפה שאפתנית יותר. יש בה התייחסויות לתולדות המלחמה בבלקנים ולפוליטיקה של אוסטריה העכשווית. פרוסה אחת מתוך השטרודל הזה היתה יכולה להיות חוייה. לנסות להאכיל את הקהל בכולו, זאת התגרות מיותרת.
לפחות עבודת התאורה והוידאו, רגעי תנועה מיוחדים ועבודת משחק יפה של נדב נייטס בתפקיד הראשי מפצים במשהו על ילדותיות היצירה עצמה. הם מחזקים את הרושם שמדובר במוצר בעייתי מיסודו ולא במשהו שהוחמץ במהדורה המקומית. מצד שני, הפקה אחרת אולי בכל זאת היתה מסוגלת לשחרר מאדם גייסט אמינות ובגרות רבה יותר. הטריק הוא כפי הנראה לקחת את המחזה עם קורט מלח ולא לחבק אותו חיבוק עז מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה