למירי לזר יש לב. לב, הרי זה הדבר הראשון שמאפשר אמנות אמיתית. ליבה, כמו יתר אבריה, היה נתון במצב של סכנה. במהלך שנתיים התמודדה עם מחלה קשה וזו איימה עליהם. התמודדות היא דבר נוסף שמאפשר אמנות אמיתית: ללזר יש סיפור, סיפור על אתגר, סיפור על נצחון איטי שלא הושג בקלות.
דבר נוסף המאפשר אמנות אמיתית הוא עידון. דיסטאנץ, יצירה שלמרבה הצער לא ניתן איות עברי לשמה, היא יצירה מעודנת באמת. חמישה אמני תנועה ניצבים על הבמה, לבושים בלבן. שניים באו מתחום המחול, שניים מתחום המשחק ואחד מתחום תיאטרון התנועה. הם לבושים בלבן ומספרים סיפור שיכול להיות כמה סיפורים, שיכול להיות גם הסיפור שלי.
לזר יוצרת אמנות אמיתית כי היא טווה מציאות שכל אחד יכול לגעת בה. יש בה זכרון ותוגה, אהבה ושאלות זהות המתעוררות לאור דרמה גדולה בחיים. גיבורתה טובעת בתוך שימלתה ומגיחה ממנה שונה. משחק של נערות על חוף הופך לתמצית כל זכרון מתוק. הכל נמסר במסגרת של טיפול היפנוטי שהצופה מוצא בו את עצמו ואת היוצרת ואז מאבד ומוצא שוב.
כן, אין כאן מחול הישגי שעוצר את הנשימה בברק שלו (מלבד ברגעי הסיום ממש), אבל יש תוכן אדיר, יש לב. אנחנו חשים אינטימיות עם כל העומדים על הבמה ובייחוד עם דניאל גל בתפקיד המפתח. מזמן לא חשתי קירבה כזאת לאנשים שאינם משוחחים איתי והזדהות איתם.
הטריגר ליצירה היה דווקא עניין טכני. התאורן מאיר אלון רכש פנס מיוחד והודיע ללזר שהוא מעוניין לחנוך אותו על יצירה שלה. נפלא עד כמה הטכני והרגשי משתלבים כאן. קטעי וידאו ארט, משחקי תאורה ופסקול מוזיקאלי עשיר, חכם ומרגש מעניקים לשעה של דיסטאנץ נפח והופכים אותה להרבה יותר מסך כל דקותיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה