יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

פרידה מהבית הישן | "גן הדובדבנים" בתיאטרון החאן

זאת תהיה כנראה קידה אחרונה. מחבר שורות אלה פורש השבוע ממערכת העיתון ישראל היום ומפנה את מקומו לאוהבי תיאטרון אחרים. חיפשתי לי הצגה מושלמת לטור פרידה ומצאתי: תיאטרון החאן מעלה בימים אלה את "גן הדובדבנים.”

היא מושלמת משלוש סיבות. הראשונה: זוהי הזדמנות להסיר את הכובע בפני התיאטרון הירושלמי הצנוע ומלא הכשרון. לאורך כל תקופתי כמבקר "ישראל היום" החאן לא איכזב. כמה מהצגותיו היו חלשות מן האחרות, אבל זה פשוט כי האחרות היו כל כך נפלאות.

הסיבה השניה: גן הדובדבנים הוא מחזה מושלם. מי שיקרא אותו כמשל למצבנו כעם וכמדינה ייצא מן ההצגה המום מכוח הנבואה והביקורת של צ'כוב. ליובה ובני משפחתה מסתכנים באובדן אחוזתם הנפלאה וגן הדובדבנים שבגבה. אם יסכימו לאפשר את חלוקת הנכס, יוכלו לשמר את בעלותם, אבל הקשר הסנטימנטאלי למקום, לחפצים, לפנטזיה, מונע מהם לאמץ פשרה ולהציל את הבית.

ליאורה ריבלין מגלמת את ליובה, בעלת האחוזה הפזרנית, עדינת הנפש והמבולבלת. היא יוצרת ממנה דמות מוחשית ומובנת וזה נפלא. ארז שפריר עיצב את דמות אחיה לאוניד כהומוסקסואל מזדקן שובה לב. מיקי ג'ורביץ' ביים בחום ובעדינות. פרשנותו את רוח המחזאי היא הטובה מבין אלה שנראו על בימותינו בשנים האחרונות.

"גן הדובדבנים" הוא מחזהו האחרון של צ'כוב. טמונים בו אלמנטים סימבוליים המנבאים תיאטרון עתידי, שאת מחזותיו יחברו אחרים. אחד מהם הוא צליל של מיתר פוקע הנשמע מעל לגן, מבלבל את הדמויות ולא זוכה להסבר.

הצליל הזה הוא הסיבה השלישית לבחירה ב-"גן הדובדבנים". התיאטרון הישראלי הוא במיטבו כשצליל של מיתר פוקע מהדהד בו: כשמשהו מאי-השלמות של חיינו ניכר בו, טמון בתוך השלמות החווייתית שאותה מעניק רק התיאטרון. זה קורה כאן מדי פעם, ולא רק בחאן. יש למה להתגעגע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה