מעורר | "אביב מתעורר" בתיאטרון בית ליסין

הקהל יבוא ל-”אביב מתעורר" כדי לראות את נינט טייב בתפקידה הראשון על הבמה. הוא יצא ברווח כפול ומכופל. כן, נינט כאן, היא לחלוטין במיטבה ומלבדה מתגלה צוות נפלא של יוצרים צעירים שהעלו הפקה מרשימה ומענגת.
נתחיל מהסטארית. אלמלא בורכה טייב בכשרון משחק, לא היתה הזמרת שהיא. יש בה מעט עודף מודעות עצמית של שחקנית טריה, אבל אין טבעי מזה. מבעד לו מתגלה הכשרון. בתפקידה כוונדלה בת השש עשרה היא מביעה תום עלומים וטינאטייג'ריות משכנעת. זמרתה מעודנת ונהדרת והכריזמה הבימתית שלה נותרת עם הצופה אחרי ירידת המסך.
קבוצת הצעירים של בית ליסין היא אנסמבל משגע שמתמודד כאן בהצלחה עם אתגר. המחזה "אביב מתעורר" סיפורה של קבוצת נערים המגלה במשך שנת לימודים אחת את המיניות, את הבדידות, את המרד ואת המוות, חובר בגרמניה של סוף המאה התשע עשרה. בראשית האלף הנוכחי הפכו אותו צמד יוצרים אמריקנים למחזמר רוקנרולי.
הפקה עילגת עלולה להדגיש את הניגוד שבין שיעורי הלטינית לסלנג העכשווי. במקרה של בית ליסין, המימד המיושן והמימד המחושמל מתמזגים היטב, בין היתר בעזרת קצת הומור ורוח שטות. אתגר אחר טמון במיניות הרבה שבמחזה וגם כאן נרשם נצחון. “אביב מתעורר" של בית ליסין הוא הצגה אירוטית במובן הטוב ביותר של המילה, ללא וולגאריות אבל גם ללא מבוכה.
כל אשר על המוסיקה: הלהקה שעל הבמה, דוקי עצמון שעל ההדרכה הקולית ומעצב הסאונד איציק פריד, הופכים את החוויה לכדאית ביותר עבור האוזניים. עידו ברטל חמוד ומדוייק בתפקיד הגברי הראשי. רויטל זלצמן מתבלטת כזמרת ודניאל אפרת, בתפקיד בחור המפנטז על מורתו לפסנתר, חיבר גם את הנוסח העברי. אביבם של אלה ושל חבריהם ליצירה בהחלט מתעורר עכשיו.

עניין של ציפיות | "לילה בתל-אביב" בצוותא

תיאטרון הוא עניין של ציפיות. מי שבא לראות קברט פוליטי והגיע בטעות ל-”רומיאו ויוליה" עלול להתאכזב למרות גדולתו של שייקספיר. כשהציפיה היא לחוויה מעמיקה וההצגה מתגלה כקלילה במיוחד, האכזבה כמובן רבה עוד יותר.
שלושת המערכונים המרכיבים את "לילה בתל-אביב" נכתבו על ידי חנן פלד, התסריטאי המיתולוגי של זהו זה. מי שיצפה לפגוש שוב בהומור הזהו-זהי, ימצא אותו שם. הוא שם, ובמת התיאטרון, שרוב המביטים בה הם מבוגרים, מאפשרת לו להגיע למקומות נועזים יותר. המערכון הראשון דווקא מתון יחסית. הוא מתרחש במחלקת היולדות של בית חולים תל-אביבי שם נפגשים אב טרי, מושבניקית גמלונית ומוקיון מסתורי. בין הדמויות קיים קשר סמוי וחשיפתו פותחת את הפן הקומי של ההגה כולה.
גם המערכון השני נסמך על סוד. זוג השב מחתונתו פוגע במכוניתו בפושט יד ואוסף אותו אל סוויטת הכלולות שלו. האם מדובר במקרה? אולי פושט היד אינו אלא מתחזה, שאחד מן הנשואים הטריים שותף לסודו.
המערכון השלישי כבר אינו קומדיה של טעויות ושל סודות. שוב אנחנו בבית חולים, הפעם בחדר בו מתבצעות נתיחות שלאחר המוות. פלד משתולל עם הפוטנציאל הגראפי של המיקום. הטרילוגיה שתחילתה בלידה, המשכה באהבה וסופה במוות נגמרת בהילולה של הומור מקאברי.
זה לא נורא, כי גם תיחכומם היחסי של שני המערכונים הראשונים הוא יחסי בלבד. גם "זהו זה" עם קורט נוסף של פלפל חריף אינו בהכרח תיאטרון במיטבו. למה לצפות אם כן? צפו להצגת פאן חביבה, טלוויזיונית ומעט מגושמת. יתרונה העיקרי בשחקניה הצעירים - פיני טבגר, גיא לואל ודניאלה וירצר שלובשים ופושטים זהויות מול עינינו ולוקחים את הקומדיה בדיוק כמו שצריך לקחת אותה: בקלילות.

שבשבת צהובה | "אירוסין במנזר", אופרה אורחת

לפעמים די במילת מפתח אחת והכל נאמר בה. במקרה של "אירוסין במנזר" המילה הזאת היא "קלילות".
הקלילות מופיעה מיד עם עלות המסך. בית האופרה על שם סטניסלבסקי הגיעה ממוסקבה עם מטען של שבשבות, חלקת קטנות, חלקן מונומנטאליות, כולן מסתובבות ברוח הקלילה למגע לחיצת אצבע מאחורי הקלעים.
מתחת מופיעות הדמויות: דון ז'רום, איש סביליה, מבקש להשיא את בתו היפה לואיזה לרוכל הדגים העשיר מנדוזה. מנדוזה מעוניין בהחלט, אלא שללואיזה יש, מן הסתם מחזר רומנטי עם גיטרה... הסיפור הרגיל, הקליל, מתחיל להתגלגל.
הוא לא רגיל לחלוטין. בקומדיות האיטלקיות של הרנסאנס היה מופיע ארלקינו ופותר את הבעיות עבור זוג האוהבים. ברוח השוויונית של ברית המועצות, בה הולחנה האופרה, רוזינה ובת לוויתה הן שרוקחות תרמית ומבשלות את הסוף הטוב. גם המוזיקה לא רגילה כמובן. פרוקופייב מיזג את יסודות המוזיקה של המאה העשרים עם מלודיות מצמררת. איש לא עשה זאת כמוהו.
בהפקה המתארחת בבית האופרה של תל אביב נושבת הקלילות מן הבמה אל התזמורת ומשם שוב אל הזמרים. אפשר לנגן את "אירוסין במנזר" בכובד ראש רב יותר, אבל זוהי הדרך הנכונה. הבמאים לודמילה נלטובה ואלכסנדר טיטל חיפו על העדרו של ארלקינו. הם מילאו את הבמה בליצנים שותקים ולא רק בהם – גם בנות ים, אמודאים, עובדי רשות הדואר וכבאים מפזזים עליה ומוסיפים לחזיון הפסיכודלי.
לרגעים המחזה מזכיר את "צוללת צהובה", אבל עם כל הכבוד ללנון ומקרטני, בעוצמות האופראיות הם לא נגעו מעולם. רומן אוליובין כמנדוזה היה הזמר הגברי המצטיין בקאסט בו זכיתי לחזות, והצוות הנשי היה מרשים כולו. יפה במיוחד היה להתרשם מיכולת ההבעה והמשחק של כולם. רוחו של סטניסלבסקי אכן שורה על בית האופרה הזה ומאחורי הקלילות הרבה מסתתרים עומק והשקעה.

משפחה חמה מדי | "ולנטינו" בתיאטרון בית ליסין

מלודרמה משפחתית בכיכובו של זאב רווח? אלה הן מילים שפונות לקהל מסויים מאוד. חבל שכך, כי "ולנטינו" היא הצגה שבכוחה לשבות קהלים רבים. אמנון לוי ורמי דנון יצרו משפחה ישראלית נורמאלית לכאורה, כולל שותפות באיטליז ודלת תריסול המובליה לחצר רוגעת, ואז פירקו אותה לגורמיה באכזריות של מחזאים אמיתיים.
אביהם של אורנה ובצלאל, אברהם, עקר לארגנטינה כשהיו ילדים. כעבור ארבעים שנה שולח לו בצלאל מכתב. הוא מבקש מן האב לבצע בדיקת דם שתבהיר לו מה הרקע לפגמים המולדים מהם סובל בנו, ובעצם תבהיר לו ולאשתו רחל מהי מידת הסכנה שבלידת ילד נוסף. במקום לשלוח את תוצאות הבדיקות, מופיע האב בחצר בנו וכלתו, שד מן העבר, שלד מן הארון וידית הפותחת את קופסת הפנדורה המשפחתית.
באופן מוזר, אברהם שהיה לאלברטו אינו הטיפוס הבוגדני והנורא שהפך להיות בתודעה המשפחתית. הוא ג'נטלמן מבוגר מקסים. רווח נופח בו חיים יפים גם אם מסוגננים סגנון יתר. דמות אחרת שנהנית מקסם מופלג היא זו של יוסי, בעלה הפייסן של אורנה, בגילומו של שמעון מימרן.
ככל שהעלילה מסתבכת, כך הופכת מתיקותו המופלגת של יוסי נחוצה יותר, גם לבני המשפחה וגם לנו שבקהל. יהיו שיאמרו שהמחזאים לוי ודנון הפליגו הרחק מדי. שהם מחפשים את הדרמה במקומות נגישים ואפילו זולים. אפשר באותה מידה לומר שהם שואבים אותה ממסורת הטרגדיה היוונית ומהפחדים הקמאיים ביותר שלנו. בכל מקרה, זה עובד.