בעיצומן של שנות ה־90 מצאתי את עצמי תופס טרמפ לילי מהעיר השוויצרית סנט גאלן. לא נמצאה בה אכסניה זולה מספיק לתקציבי, וקיוויתי למצוא פתרון לילי אחר. הנהג שהואיל לעצור עבורי אסף ביציאה מן העיר גם שתי בחורות צעירות, פליטות בוסניות בדרכן למועדון של פליטים בעיירה רורשאך. הצטרפתי אליהן והאזנו יחדיו לזמר נורא שניגן בסינתיסייזר. אחר כך יצאנו והקמנו מדורה על שפת האגם, ושם העזתי לראשונה להפנות לדוברת האנגלית מביניהן את השאלה.
"היית במלחמה?".
"הייתי".
"מה ראית?".
היא שתקה.
"ראית דברים קשים?".
"כן. קשים".
לא היה לאן להמשיך מכאן. הסיפורים לא יצאו מפיה באותו לילה ואני המשכתי בדרכי כששתיקתה ממלאת אותי. השתיקה הזאת היתה בשבילי לדימוי החזק ביותר של המלחמה ההיא.
רשמי מלחמת תש"ח עברו אלינו כשהם סרוגים בשתיקות. בעשורים האחרונים, אלה שלאחר בני מוריס, נדמה אף שהלא מסופר רב על המסופר. הספר "תש"ח" של יורם קניוק, שראה אור לפני יותר משנה, שבר במידה רבה את הדפוס המוכר, הן משום שהוא מספר ממקור ראשון על אירועים כגון הרג מכוון של ילדים ופינוי ערים, והן משום שהוא נמנע מקנוניזציה של הפלמ"חניק ומציג אותו באנושיות עמוקה. במקומות שהיתה בהם שתיקה, קניוק שם ספרות.
זה המקום לגילוי נאות: כותב שורות אלה מקורב למחבר הספר, בין השאר בזכות ויתורו על השתיקה. במפגשי הראשון עם קניוק שאלתי אותו על המלחמה ההיא והוא סיפר לי דברים שלא ידעתי ושפקחו את עיני. החוויה היתה מרתקת והובילה למפגשים ושיחות נוספים. נכונותו של קניוק לספר היתה בשבילי כמו פיצוי על שתיקתה הנוראה של הבוסנית ברורשאך. מגיע לנו לדעת ממה מלחמות עשויות. אין דבר בעולם הזה שחשוב יותר שנדע.
הספר "תש"ח" הוא אם כן מתנה יקרה שראויה לעיבוד תיאטרוני הגון. "החיפאית", קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה בניהולו של ארי רמז, לקחה על עצמה את האתגר. נויה לנצט, כמעבדת ובמאית, העמידה שמונה צעירים על במה שאין לה קלעים. כמו שדה קרב, אין לאן לחמוק ממנה, וכל השחקנים מצויים עליה בכל רגע נתון. רוח ההצגה היא רוח של ספר - סטוריטלינג ולא המחזה - ומילות המפתח הן אכן שבירת השתיקה. זו שבירה אנרגטית, מוזיקלית, שמלווה לפרקים במוזיקה קצבית, לפרקים בבאך ולפרקים בספוקן וורד.
ספוקן וורד? איך מתלבש מושג מתחום ההיפ הופ על לוחמי תש"ח? מתלבש יפה מאוד. ההצגה מצליחה משום שהיא צעירה באופן אותנטי. אין בה אנכרוניזם, יש בה חיבור אמיתי של שחקניה הצעירים לחווייתו של קניוק כפי שתיאר אותה. כן, הכעסים והפחדים של דור תשע"א אחרים, אבל הם נובעים בין השאר מאותו מקום. הם רלוונטיים. החיפאים מצליחים לגעת במציאות הפלמ"חניקית מבלי שננוע באי נוחות בכיסאות, וגם רגעים של משחק בוסרי מעט לא מקלקלים את ההישג הזה.
זהו הישג מעניין גם מכיוון שאותה חבורה ממש החמיצה בעבר את העיסוק בבעיות דורה שלה: "תופעות לוואי", הפקה קודמת של החיפאית שעסקה בסיפורי חייהם של צעירים ישראלים, לקתה בהיעדר ביטחון והיתה אנמית.
קניוק תיאר את מותם המיידי של מפקדי חטיבתו עם בואם להחליף את פקודיהם בקסטל, בעוד שהפקודים נסים ביניהם. הרגע הזה, מוחיה ומומת על הבמה בכוריאוגרפיה מעודנת, הוא בלתי נשכח. יכול להיות שאנחנו באמת בני דור מפונק שלא קורה לו כלום, אבל לפחות יש לנו יכולת לגעת בדרמה הגדולה של קודמיו.
ההצגה במיטבה ברגעים שבהם היא מתקרבת לתיאטרון מחזאי. הטריגר להתגייסותו של קניוק לפלי"ם הוא מפגש של אביו (רביע חורי, שכמו שאר השחקנים מחליף כמה תפקידים במהלך ההצגה ושנוכחותו על הבמה כערבי מעוררת באופן טבעי עניין מיוחד) עם אלמוני דובר יידיש שמתדפק על דלת בית המשפחה (רון ריכטר) ומתגלה כדוֹד שניצל מטבח יהודי טרנופול ומגיע, מלא געגועים וזעם, לפגוש את קרובו שזוועות השואה נחסכו ממנו. תחושת האשם הממלאת את הנער הצופה במפגש תגלגל אותו לבסוף אל זוועת נבי סמואל ולפציעה בהר ציון.
האגרופים והחיבוקים שבפגישה, היריקה על הנעל והדמעות, המסתורין העצום והכאב שהיא מותירה מצליחים להניע באמת את הלב והתודעה. לנצט והשחקנים מוצאים ברגע כזה איזון נהדר של מלל, שתיקה ותנועה. יש לקוות שביום שבו תקים נכדתה של הפליטה הבוסנית מדורה על במה בסראייבו, כך זה ייראה.
"תש"ח" על פי יורם קניוק בביצוע הקבוצה החיפאית. עיבוד ובימוי: נויה לנצט. משתתפים: קרן אור, סיון הכוכבי, מעיין ויסברג, עומר זוננשיין, רביע חורי, רותם לוי-וגה, אסיה נייפלד, רון ריכטר. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" ב-5.8.11. איור: פרט מתוך "גרניקה", פבלו פיקאסו.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה