כמה ממחזות הזמר המוצלחים ביותר בהיסטוריה מבוססים על חומרים שלא נראים במבט ראשון מתאימים למחזמר. תחשבו על "עלובי החיים", למשל. מי העלה על דעתו לעשות מחזמר מרומן צרפתי של אלף עמודים שנכתב במאה ה-19 ונושא שם מדכא כל כך? דוגמאות אחרות לא חסרות, החל בניצול ילדים בעולם הפשע (אוליבר) וכלה בעליית הנאצים לשלטון (קברט). זה לא מקרי. עוצמתו של המחזמר כמדיום הוא ביכולתו להכיל אופל והומור שחור ולמהול אותם במוסיקה ובמחול.
ענת גוב הרחיקה מאוד לכת במהילה. היא חיברה פנטזיה מוזיקאלית על חווייה של סרטן אכזרי, שאותה היא חווה בימים אלה. אפשר בהחלט היה לחשוש מתוצר סר טעם. שורות כמו: "יום אחד תרגיש מיחושקלה, רופא יתן מישושקלה, ימצא שם איזה גושקלה וסוף כבר לקישקושקלה" הן חומר מסוכן מאוד, מתכון לתיאטרון חולה. אבל "סוף טוב" רק מוסיפה בריאות. היא אחת ההצגות המוצלחות והמרגשות שנראו כאן לאחרונה.
כשצפיתי בה לראשונה, לפני כחודש, יצאתי המום, אבל אילוצים טכניים עיכבו חיבור ביקורת. לפני כמה ימים צפו בהצגה הורי ובסיומה פגשו בי לקפה. הם לא היו מסוגלים לדבר על דבר מלבד "סוף טוב" ולאורך כל המפגש לא יצא לי אפילו ללמוד מה שלומם. התרגשותם עוררה אותי מחדש לכך ש-"סוף טוב" היא הצגה משמעותית המחייבת ביקורת, ולא רק משום שהיא מהלכת בצעדי מחול בין חיים למוות, אלא משום שהיא מעידה על הבשלתו של זרם בתיאטרון הישראלי, זרם שעד כה ראינו בו תיאטרון בורגני נינוח ותו לא.
כן, ההצגה נפתחת כקומדיית מצבים, עם כל החולשות והיתרונות של קומדיות מצבים. הדמות המרכזית, טליה, שאותה מגלמת ענת וקסמן ברגש מאוזן ומהודק, מגיעה ליום ראשון של טיפול כימותראפי, במחלקה בה יושבות נערת רוק מתבגרת, חסידת ברסלב ואשה מבוגרת מרירה. איפיון הדמויות סובל מכמה קלישאות (מתלמד הומו במחלקה מוצג כשידו שמוטה ברפיון מול חזהו. התחייבתי בעבר שכל הצגה בה נראה הדבר מאבדת אוטומטית חצי כוכב, וכך יהיה גם כאן) והשיחות נעות בין הצפוי לשנון, אבל בשלב מסויים הצפוי נעלם, השנינות נשארת ואליה מצטרפות שאלות קשות של חיים ומוות, חופש ומחוייבות. התשובות הניתנות להן אינן מובנות מאליהן כלל, קשה לדמיין אדם בריא שהיה מצליח להציג את הדברים כך.
טליה מבינה שהסרטן שלה אגרסיבי יותר מזה של המטופלות האחרות ומצוי בשלב מתקדם יותר. היא שוקלת שלא להתחיל בטיפול, אלא לקבל את המוות כגזירה. רופא המחלקה, ד"ר כץ, נכנס לתמונה ומנסה לשכנע אותה לא לעשות שטויות. בערב בו צפיתי בהצגה גילם יפתח קליין את התפקיד. בערבים אחרים מגלם אותו עודד ליאופולד, שמצטייר כאפשרות לקאסטינג הולם יותר. אבל כך או כך הרופא הוא דמות פריפראילית. התשובה האמיתית לדילמה נמצאת בתוך הקהילה הנשית המיוחדת שעל הבמה.
שרית וינו אלעד, בתפקיד אם חד הורית לנערה מתבגרת שהסרטן קרב בינה לבין בתה, שופעת אנרגיות קומיות מן הסוג המצויין במיוחד. רוני שובל שובה בתפקיד הברסלבית, שהמורכבויות של עולמה נחשפות הן בפנינו והן בפניה ככל שהזמן עובר, ורותי אסרסאי, הבטחה אמיתית ההולכת ומתממשת מהצגה להצגה, היא האחות עמליה הסימפטית.
עולה על כולן זהרירה חריפאי בתפקיד אשה מבוגרת, נרגנת וצינית אבל נחרצת במלחמתה במחלה. הסולו השירי שלה, הכרזת מלחמה בוטה כנגד מבקש נפשה, הוא פנינה חנוך לווינית בלתי נשכחת. החיים, לדבריה, חירבנו עליה וובכך מנעו ממנה את האופציה לרגשנות מתקתקה. “אני גיטרה, מישהו מחרבן עלי,” שרה חריפאי, בפראפרזה על שיר ערש הדווי של בני אמדורסקי “הגיע זמן שכבר אומר לו די!”.
כן, יש יופי של מוזיקה באונקולוגית ב'. על מקלדת המלחין יושב שלומי שבן, שיצר כאן הפתעות. שבן, אמן פופולארי עם שורשים קלאסיים, הוא מלחין ורסאטילי ואיכותי והתיאטרון נותן לכך ביטוי מעבר למה שניתן למצוא באלבומיו. יש כאן קטעי שירה ומחול שיחרטו היטב בזכרון, כן, מחול, כי החולות אמנם מרותקות לאינפוזיה, אבל מקהלה כשרונית מפיקה על הבמה קטעי פנטזיה מעולמן ובמסגרת הפנטזיה ניתן לקום מן הכיסא ולחולל אפילו עם הסרטן בכבודו ובעצמו, יד אוחזת צבת. נשמע כמו קישקושקלה? אני רוצה לראות אתכם אחרי שיורד המסך.
את הנשמה החיה המפעמת בהצגה הפיחה עדנה מזי"א שבכסא הבימאית. קשר אמנותי-רגשי עמוק בין מחזאית לבימאית ניכר לכל אורך ההצגה והוא שמעניק בסיס איתן של קסם לכולה. קשה יהיה לשחזר קשר כזה אם תתורגם "סוף טוב" ותתחיל לעשות את דרכה בין ברודוואיי לווסט אנד. ההזדמנות לצפות בה כיום, כאן, בקאסט הזה, בעוד יוצרתה אמנם נאבקת על חייה אבל עודה איתנו (והלוואי שתשאר איתנו עוד הרבה שנים ותחבר עוד המון שירי ברבור כביכול), היא הזדמנות שאסור להחמיץ.
"סוף טוב" מאת ענת גוב, בתיאטרון הקאמרי, בימוי: עדנה מזי"א, משתתפים: ענת וקסמן, שרית וינו אלעד, רוני שובל, זהרירה חריפאי, יפתח קליין, רותי אסרסאי, אליחי לויט, גילה פוליצר, הגר דנון, רועי קקון, דורון ישינסקי, מתן ריכליס. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר", 18.8.11. איור: "בית החולים הנרי פורד" מאת פרידה קאלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה