בימי החמישיה הקאמרית השתתף רמי הויברגר במערכון מבדח למדי שעקץ את התיאטרון הישראלי. בראשית המערכון מתארח באולפן טלוויזיה במאי ההצגה "היום שבו מתה מרילין מונרו", שגם משחק בה באחד התפקידים הראשיים. המנחה מסבירה שעלילת המחזה האמריקאי מתרחשת במהלך לילה אחד בשכונת עוני בדרום קנטאקי, על רקע הנחיתה על הירח ומאורעות אחרים של שנות השישים. לשאלתה מדוע בחר דווקא במחזה זה, משיב הבמאי (שי אביבי) שהוא "מאוד חשוב ומאוד רלוונטי לחיים שלנו ולמה שקורה היום בארץ”.
מיד לאחר מכן מוקרנים קטעים מן ההצגה. גיבוריה, ג'ון הודג'ס ודייב קארווש, נזכרים בימים בהם היו כולם יחד: הם שניהם, סם, טימי בוי, ג'יי ג'יי, אליס (שלא גרה שם יותר) ברברה וולטרז ואיזדורה דאנקן. מדי פעם נכנסת קרן מור בשמלת בטי פרנסיס ומשקפי קרן ומצהירה שהתרחש אירוע מסוים בהיסטוריה האמריקאית. כל המניירות והקלישאות לקוחות מתוך אמריקה מרוחקת ודי מדומיינת שאין לצופה הישראלי דרך להפיק ממנה דבר.
בראיון המופיע בתוכניית ההצגה "מונוגמיה", אותה ביים על פי מחזה בריטי ושבה הוא משחק באחד התפקידים הראשיים, מצהיר הויברגר: “אחרי "השחף" זה נראה לי הדבר הראוי לעשות, להתרענן במשהו עכשווי, שעוסק במילייה שלי ושל האנשים שאני עובד איתם. מחזה שהוא באמת על החיים שלנו...” זה נראה כמו הכנה לאירוניה מטורפת, בעיקר משום שהמחזה מציג שלושה מעשי בגידה שונים, כשששניים מהם מחבלים באותה זוגיות, ברוח וידויו של ג'ון הודג'ס: “דייב, אמה בגדה בך עם ג'יי ג'יי והיא בגדה בג'יי ג'יי עם טימי בוי בוי. בלילה שהוא מת מת היא בגדה בו איתי.”
הויברגר נזהר שלא ליפול לתוך המלכודת המצחיקה הזאת. “מונוגמיה" עבר עיבוד דקדקני למציאות ישראלית, ולא רק ישראלית, אלא "גלוקאלית”, כזאת שהגלובאליזם משתקף בה בניב מקומי. לא רק השמות שעוברתו, צליל הכריזה בנתב"ג או קריצה לשערוריה באל עראקיב מפיחים את המקומיות בהצגה. גם השימוש בקללות באנגלית בה הוא ישראלי, ואפילו צלצול האייפון של גיבורתה.
הויברגר בחר בהיפר ריאליזם וזוהי בחירה נכונה. הלשון (בשזירתו של המתרגם יוסף אל-דרור) קולחת, הבדיחות עובדות, הזדהות עם הדמויות אפשרית תמיד. סיכום העניין: ההשקעה ביצירת האפקט העכשווי- מקומי משתלמת. נשאלת רק השאלה: האם המחזה מצדיק השקעה כזאת? הוא סקסי וסוחף לפרקים אבל הרבה הפתעות אין בו: מתכון להצגה מהנה אבל נשכחת.
הבוגד הראשי, ניר (הויברגר עצמו), הוא כתב טלוויזיה שמתמחה בסיקור איזורי אסון ושמשתמש בזוועות דרפור כדי להשכיח מעצמו את אסונה של משפחתו. קיצור העניין, הוא דוגמא שטחית לניכור גברי. מאהבתו, מאיה (ריקי בליך), היא שחקנית לא מצליחה, שמסתפקת לעת עתה בתפקיד בגירסת היפהופ לסיפור עליסה בארץ הפלאות. סצינת אודישן בה מביכה מאיה את עצמה היא שיחזור של עשרות סצנות כאלה בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. בליך עושה עבודה בימתית טובה, אבל הפגם הוא במקור: גם מאיה היא קלישאה, כמעט כמו דייב קארווש.
זוג בימתי נוסף הוא אדם (אמנון וולף) ואלזה (יפית אסולין). בראשית המחזה אדם הצלם הוא בן זוגה של מאיה (שבוגדת בו עם ניר ועם ג'יי ג'יי) ואלזה מנהלת את לוח הזמנים של שף טלוויזיוני אותו הוא נדרש לצלם. בשתי הדמויות יש זיק של משהו, בעיקר כתוצאה מקסמם האישי של השחקנים, אבל מדוע עלינו להסתפק ב-”משהו"? אולי באירופה מחדיר רגש של אשם והכחשה כלפי העולם השלישי עניין בדמותו של ניר וממרכז את העניינים, אבל ההצגה בהבימה נטולת מרכז ונעדרת גילוי מעניין. כולם בוגדים, הילדים נפגעים, ברגשות קשה לגעת, לעזוב את הבית מבאס, 2=1+1.
כאשר הקונטקסט העמוק של הצגה הוא עקר, אלוהים מתגלה בפרטים. ב-"מונוגמיה" ניתן להתענג למשל על עיצוב התלבושות של כנרת טופז. כאשר תופשת אשתו הנבגדת של ניר, מיקי (אסנת פישמן העוצמתית תמיד) את מאיה להתעמתות בחדר ההלבשה, היא לבושה כחתול צ'שייר בסגנון היפהופ, כולל קפוצ'ון ושרשראות. גם התפקידים הקטנים מתבלטים. דוב רייזר שב ומופיע בחמש דמויות שונות וכיף בכל פעם לקבל את פניו. עם זאת, אני מתחייב שמעתה והלאה כל הצגה שמגולם בה הומוסקסואל כשהוא שומט את ידו, משל היה מתהדר במניקור, מאבדת אוטומאטית חצי כוכב בציון הכולל. אולי יש גם הומואים כאלה, אבל על הבמה העברית הם מוצגים כך כמעט במאה אחוז מהמקרים וחייבים העדפה מתקנת.
מונוגמיה מאת סטלה פילי. תיאטרון הבימה. נוסח עברי: יוסף אל-דרור. בימוי: רמי הויברגר. משתתפים: רמי הויברגר, ריקי בליך, אסנת פישמן, אמנון וולף, יפית אסולין, דוית גביש, דב רייזר ויערה פלציג. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" ב-12.8.11. איור: סצנת שירותים מאת אריק פישל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה