יום שני, 1 באוגוסט 2011

בחירות מוטעות של נסיכים ומנצחים | "הנסיכה איבון" בגשר



מעניין כמה יצירות פולניות עוסקות בשתקן מסתורי שמתגלגל לבית אצילים. לפחות שתיים כאלה הפכו ידועות מאוד. הספר "להיות שם" של יז'י קושינסקי מספר על גנן מאותגר שכלית, שהופך לבן בית באחוזת מליונרים שאליה נסחף במקרה. הנסיכה איבון, גיבורת מחזהו של ויטולד גומברוביץ', היא פשוטת עם צעירה שנאספת מן הפארק אל ארמון המלוכה, ונוכחותה השותקת מקימה בו מערבולות.


משה איבגי אינו אלמוני שתקן, ובבית תיאטרון גשר מכירים היטב את כישוריו, אבל במאי התיאטרון שבו הוא דמות מסתורית, שזו לה התגלות ראשונה. מהו במאי? במאי הוא מנצח על תזמורת של אנרגיות. לאיבגי יש יד מביימת דינמית. ראינו זאת לאחרונה בסרט הביכורים שלו "וביום השלישי", שעם סיומו חש הצופה כאילו זה עתה חצה את העיר כולה על אופניים בברד כבד. אני כותב זאת כמחמאה. העולם זקוק לחוויות כאלה ושמח שיש בו משה איבגי, אמן רציני שמתנסה במדיה חדשה בביטחון.


"הנסיכה איבון", הצגתו הראשונה של איבגי כבמאי תיאטרון, גם היא סופה. הארמון סוער: הנסיך פיליפ החליט לקחת לו לאשה נערה מפשוטי העם, שתקנית, לא יפה ואולי אפילו מוגבלת התפתחותית. הוא מתארס לה מתוך שעמום, או כדי לבחון את תגובת החצר, או אולי כדי לבחון את עצמו. הנערה עצמה שומרת על שתיקה. רק מילה אחת היא אומרת לאורך המחזה כולו, ובכך הופכת לשקט שבעין הסערה, לסמל של תמימות שכולנו נכונים לאחוז בו.


תפקיד שכולל מילה נאמרת אחת אינו בהכרח תפקיד קל. אפילו אמירת המילה עצמה אינה קלה (הזדמן לי פעם לגלם תפקיד כזה במחזה של סמואל בקט. המילה האחת היתה "אותו" ואיכשהו לא הצלחתי בשום אופן להגיד אותה לשביעות רצונה של הבמאית). גם להיות שקט אמיתי בעין סערה זה לא פשוט. דאנה איבגי, בתו של הבמאי, עושה את זה יפה. אלון פרידמן מוביל את ההוריקן כפיליפ, וגם הוא בסדר גמור. אפרת בן־צור מפיקה אנרגיות מעניינות באמת מתפקיד אמו המלכה, והיא השחקנית הבולטת על הבמה.


הלשון אף היא דינמית. רועי חן תירגם באלגנטיות ובקלילות. מעצבת התלבושות ענבל שוקי הלבישה את משפחת המלוכה בעילגות אלגנטית, או באלגנטיות עילגת, ובכל אופן באמירה. מעל כל אלה, ולפעמים מתחתם, מתנדנדת דיסקית מתכת, פרי מוחו היצירתי תמיד של מיכאל קרמנקו. פעם היא שמש שוקעת, פעם היא תקרה בין מפלסי הארמון, פעם היא נדנדת שעשועים, תמיד היא מתנועעת. הסערה מניעה אותה ואני עוקבים אחר ההתרחשות לקצב תנועתה.


בכל שצף התנועה הזה יש משהו אחד שלא זז והוא אנחנו. גומברוביץ' חיבר את המחזה בראשית שנות ה־ 30 , תקופת שקיעתה של האצולה בארצו. זאת נקודה חשובה, כי מדובר בראש ובראשונה במחזה פוליטי. הוא מועלה על במת גשר בלי שיוענק לו קונטקסט מקומי או עכשווי ובלי שיינתן פיצוי של ממש על היעדר קונטקסט כזה.


הנסיך פיליפ אינו המלט של האהבה. הוא דמות שטוחה במכוון, שאמורה הנסיך פיליפ אינו המלט של האהבה. הוא דמות שטוחה במכוון שאמורה להפעיל אותנו בכך שנזהה בה את חולשותינו או את חולשות השלטון שעלינו. פרידמן נוהגבו נכון, אבל הוא מתנהל במרחב שהוא בסופו של דבר מעגל סגור. כל האנרגיות מתנקזות אל הנדנדה של קרמנקו, שמצויה בדיוק במרכז הבמה ושואבת אותן. המעצב אכן גאון, אבל עבודתו דומיננטית מדי, ובתום ההצגה אנחנו נשארים בעיקר עם תנועת המטוטלת שלה.


צריך היה להישאר ממנה גם דבר נוסף. אנחנו נמצאים במציאות דומה מאוד לזו שאותה מתאר גומברוביץ'. הפערים בין המעמדות עצומים ומתרחבים, הניצול רב והאהבה ממוסחרת ומוזנית מדי יום. אם לא ניתן לנו לחוש כעס אישי בהצגה הזאת. משהו בה חסר.


קל מדי להאשים בעניין את פרח המנצחים איבגי. אני סובר שהבעיה נובעת דווקא מהנהלת התזמורת, כלומר מן הקו האמנותי הנוכחי של תיאטרון גשר. בגשר מעוניינים בראש ובראשונה ליצור תיאטרון יפה, "בר יצוא". כתוצאה מכך הבחירה ב"איבון" היא בחירה מוטעית והיא מקבילה במשהו לבחירתו המוטעית של הנסיך האוסף את דמותה לארמונו. אותה בעיה בדיוק קיימת בהצגה "רביזור" המועלית במקביל, שגם בה מוצגת סאטירה פוליטית כתיאטרון אסתטי. לא צריך להפוך את "הנסיכה איבון" למערכון של "ארץ נהדרת" או אפילו של "פולניה נהדרת", אבל אפשר וצריך לתקשר עם הנפח האמיתי של המחזה.


הנסיכה איבון מאט ויטולד גומברוביץ'. תיאטרון גשר. במאי: משה איבגי. עיבוד ונוסח עברי: רועי חן. משתתפים: דאנה איבגי, אלון פרידמן, אפרת בן-צור, מיקי ליאון. הביקורת הופיעה בעכבר העיר, 28.7.11. איור "אירן קאהן מאנטוורפן" מאת רנואר.

תגובה 1:

  1. בעיני ההצגה מטלטלת, לא יכולתי להרגע מהמועקה שהלכה ונבנתה במהלך ההצגה.אתה לא צריך שילעסו לך שלך את זה שהנסיך זה אולי ביבי או ברק או אפילו ליברמן, חוסר האונים של איבון זה חוסר האונים שלנו, ובקונטקסט של "העם דורש צדק חברתי" איבון היא העם והעם זה איבון, ובא לך בסוף ההצגה לרוץ לרחוב ולשרוף מכוניות כי אתה רוצה לצעוק את הצעקה שלה בקולך.הצגה קשה ואם זאת שיעור חשוב לחיינו

    השבמחק