השתקפות בחלון פריזאי | "שם פרטי" בבית לסין

קומדיות בורגנים צרפתיות הן עניין של ווין ווין (או בצרפתית: “גנייה גנייה"). הצרפתים אוהבים לצחוק על הבורגנים, אנחנו אוהבים לצחוק על הצרפתים. כולם מאושרים. אמנם, מאחר וקהל היעד של הקומדיות הללו בורגני בעצמו, יוצא שהצרפתים נהנים גם ממימד של עקיצה עצמית שנחסך מאיתנו. הם בורגנים, אנחנו לא צרפתים. כנראה שאף תענוג אינו שלם.

האם טוב היה בכל זאת להשלים את התענוג ולאזרח את הקומדיות הללו? האם לא כדאי שנצחק קצת גם על עצמנו? הנטיה בתיאטרון הישראלי היא לא לעשות זאת, אלא להשאיר את הדמויות צרפתיות ועם זאת להעניק להן לשון ישראלית עכשווית עם כל האמריקניזמים הכלולים בה, כמו צעקת "שיט!” ברגע של תסכול. זה פתרון נחמד. יוצא שגם אם איננו מביטים במראה ממש, משהו מפרצופנו משתקף בחלון הניבט על פריז.

מימד ההשתקפות משמעותי במחזה "שם פרטי", שהפריזאיות בו אינו המרכז ועלילתו יכולה היתה להתרחש גם בצהלה. עלילת ”אידיוט מושלם" העולה במקביל בהבימה, מתארחת בסלון טיפוסי ברובע השביעי ואחת הבדיחות בה נסבה סביב בקבוק של יין שאטו לאפיט שאין לו ממש מקבילה במציאות הישראלית (גראן קסטל ב-260 ש"ח זה לא אותו דבר). גם ב-”שם פרטי" יש בדיחת יין, אבל היא שולית והיין זול יותר. ניתן לנו לראות את עצמנו בסלון הזה. ולכן אולי חבל שכולם שם נשארים קוראי "לה מונד".

למה אני מתפלסף כל כך הרבה על קומדיות כאילה ומקומנו בהן? כי אי אפשר לספר אף פרט מעלילת "שם פרטי" בלי להפיל פצצת ספוילר מיותרת לחלוטין. כעקרון, עשר הדקות הראשונות מתות למדי. בביתם של בני הזוג לארשה מתכוננים לארוחת ערב. פייר (דב נבון) ואליזבת (יעל לובנטל) מתכוננים לארח את אחיה של אליזבת, ונסן (ליאור אשכנזי) את אשתו אנה (מיכל לוי) ואת ידידן הטוב של שתי הנשים, קלוד (מורדי גרשון).

את גלגלי העלילה מניע ונסן, כשהוא מספר לאורחים איזה שם בחרו הוא ואשתו לתת לבנם. זה לא שם מוצלח, בלשון המעטהף אלא שם בעייתי ביותר מבחינה פוליטית והיסטורית. דמיינו ישראלי שמתארח בערב שישי אצל חבריו בצהלה ומודיע שהוא ורעייתו החליטו לקרוא לבנם יאסר, לא על שם ערפאת, חס וחלילה, אלא על שם השחמטאי הסורי יאסר סראוואן הנערץ על שניהם. קלטתם את התמונה.

עניין השם יורד יחסית מהר מהשולחן לטובת דיסאינטגרציה מוחלטת של המשפחה, שכל סודותיה, מאבקיה הפנימיים, תיסכוליה ושקריה מתחילים לצוף אל פני השטח. בסך הכל, מדובר בברדק מהנה ובהצגה מהנה. שיהיו צרפתים, למה לא. בין כה יש ב-”שם פרטי" בעיות בוערות יותר מהצרפתיות.

בעיה ראשונה היא הצעקנות. לא ייתכן שכל הדמויות יצעקו כל הזמן. בסדר, הבנו. אתם נרגשים, כואבים, זועמים, ובכל זאת – זאת הצגת תיאטרון, ותיאטרון פירושו במקרים רבים הימנעות מצעקה. בתיאטרון, גם בקומדיית מצבים בידורית, ניתן לומר כל דבר בלי צעקה. לא מאמינים לי? תחזרו לבית הספר לתיאטרון או תשלחו אליו את הבמאי, ואל תצעקו עלי שהבמאי הוא משה קפטן ויש לו תעודות. פשוט אל תצעקו, תודה.

לבעיה אחרת קוראים ווייס אובר. ההצגה נפתחת ומסתיימת בקריינות מוקלטת. אם כבר החלטנו להגדיר מהו תיאטרון, הבה נחדד את ההגדרה. תיאטרון הוא מדיום שבו, מלבד באירועי קצה נדירים ביותר, לא צריך ולמעשה אסור להשתמש בווייס-אובר. ווייס אובר הוא אנטי-תיאטרון. אם לא ניתן לתאר את הדמויות על פי ההתנהגות שלהן והרפליקות שלהן, עדיף לוותר עליהן ועל ההצגה בכלל.

מחזאות היא מלאכה של איפיון באמצעות סיפור וסיפור באמצעות איפיון. ווייס אובר, גם אם קריינותו ניתנת בפי אחת הדמויות, הוא ויתור הן על מלאכת האיפיון והן על מלאכת הסיפור וצריך להמנע ממנו כמו מחומצה הידרופלואורית. אם מדובר בטעות של המחזאי (ובמקרה הזה שני המחזאים צעירים ועדיין פגיעים לטעויות), כדאי מאוד לתקן אותה, ויש דרכים.

ועכשיו למה שמצויין. קודם כל: ליאור אשכנזי. היו לאיש רגעים קומיים טובים בעבר הן על הבמה והן על המסך, אבל ב-"שם פרטי" הוא מהווה את מעיין הצחוק של ההצגה. למעשה, אשכנזי הרבה יותר ליצני כאן מדב נבון, שעשה קריירה כשחקן הומוריסטי. יש לו טיימינג חזק, תנועה מצויינת ותקשורת טובה עם הקהל. הוא אלוף.

יעל לבנטל מספקת קרקע דרמטית במונולוג של אשה שבעת ויתורים, שמופיע מאוחר יחסית בהצגה. המונולוג מעט בנאלי, אבל אנחנו מאחרים לחוש זאת כי הוא נמסר היטב. מיכל לוי במיטבה כשהיא מנסה לפשר בין הנצים ומורדי גרשון לקח על עצמו אתגר מיוחד: דמות של גבר שיש בו מימד נשי אבל שאינו בהכרח הומוסקסואל. הוא עושה את התפקיד בעידון רב.

בסופו של דבר, מחבר שורות אלה מעט חצוי. כשבאים לערוך השוואה, "שם פרטי" מעט נחלשת בשנים האחרונות ראינו בבית לסין "הצגות סלון" חזקות באמת ("רוחל'ה מתחתנת”, לדוגמה) והצגות שהפליגו הרחק מעבר לסלון (כמו "מנדרגולה" המדהים) ההצגה המתחרה מאותו ז'אנר, “אידיוט מושלם”, בהבימה, מצחיקה קצת יותר, גם אם רק קצת.

“שם פרטי" היא הצגת אמצע ובמקרים כאלה עדיף לנטות לה חסד, גם כי היא באמת חביבה, וגם כי אין לדעת איך היא נראית בערבים אחרים, שהם אולי צעקניים פחות. יופיה של האמנות הזאת היא בכך שהכל יכול בעצם להשתנות על הבמה, הכל – מלבד הווייס אובר המוקלט, שלא ישתנה לעולם.

"שם פרטי" מאת מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר. תיאטרון בית ליסין. משתתפים: ליאור אשכנזי, מורדי גרשון, יעל לבנטל, מיכל לוי, דב נבון. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" בספטמבר, 2011. איור: "העריסה" מאת ברת מוריזו.