פעמיים נעצרתי במהלך פסטיבל עכו: פעם אחת בידי חיילים צרפתים בני המאה הי"ח, בהצגה "פלישתו השניה של נפוליאון", פעם אחת בידי סוג של חיילי מג"ב בהצגה "תורה של אשת השגריר." שתי ההצגות תלויות מקום: האחת מתרחשת בבית העיריה של עכו והאחרת לאורך חומותיה, שתיהן גובלות באמנות המיצג ושתיהן דורשות מעורבות של הקהל. נו טוב, קשה לא להיות מעורב כשאוזקים אותך ושופטים אותך לעבודת פרך: פינוי אבני חצץ ממגרש מאובק.
בשתי ההצגות מבוצע המעצר במהלך סיור מודרך. "אשת השגריר" נפתח כסיור תיירים קלאסי ברחובות עכו, אותו מכתרים המג"בניקים לכאורה. מסתבר שישראל נתונה במלחמה מזה עשר שנים. אשת שגריר ישראל בארה"ב, המשתתפת בסיור, סומנה כבוגדת על ידי הרשויות. היא נקראת לשלם על כך שהשתמטה מהשתתפות בסבלו של העם ושהתה בתקופה זאת מחוץ לגבולות המדינה.
"נפוליאון" נפתח כקבלת פנים מטעם המכון הצרפתי, לציון התאריך בו, על פי נבואתו של רבי נחמן מברסלב, ישוב נפוליאון לעכו. חייליו של נפוליאון עולים מתוך הקרקע, אוזקים את כל משתתפיה, כובשים את עכו מחדש ומשעבדים את תושביה. ביומו השלישי של הפסטיבל, בעוד הצרפתים קמים שוב מקברותיהם שעל החומה, ומתחילים להתעלל בקהל, שוחרר גלעד שליט. במרכז לתיאטרון עכו הוצב מסך, עליו הוקרנו רגעי השחרור. ישבתי מולו, למוד נפילות מדומות בשבי, והתקשיתי להאמין שמדובר במקריות.
חוויה של מאסר פוליטי מעסיקה אותנו תמידית, אם ברמת בחור אחד ואם ברמת עם שלם. אין שום פלא שתצוץ פעמיים באותו פסטיבל. בשנה עכואית מעט משמימה, בה מרבית ההצגות נתלו בכוח ההפחדה של דיקטטוריים היסטוריים (מלבד נפוליאון ביקרו כאן גם סדאם חוסיין והיטלר) היתה לפיתת האזיקון את מפרק היד מרעננת, חשובה, חזקה ואקטואלית.
לא מוכנה לעזור במטבח
במידה מסוימת חבל ששתי ההצגות השתמשו באפקטיוויות כזאת באירוניה ובהומור. השובים ב-"אשת השגריר", אותה ביימה סיון בן ישי על פי מחזה מאת אודי ניר, חמושים רק בחצוצרות. הם שוטרי מג"ב על פי צבעי מדיהם, אבל המדים עצמם מעוצבים באופן בלתי מציאותי שמעלה על הדעת סדרות מדע בדיוני טלוויזיוניות. למה ראו לנכון במאי הצגות השבי לתת אותנו בידי כח המחץ או זומבים צרפתים ולא בידי החמאס או לחילופין בידיו של צה"ל מציאותי?
תשובה אחת אפשר למצוא בתגובתו של זוג מבוגר אחד לחוויית נפוליאון. השניים הוכו בהלם מוחלט: "כך מתחיל הניאו נאציזם," הטיחה האשה, "כששחקנים נכנסים יותר מדי לתפקידים שלהם." היא סירבה להחקר על ידי חיילי האימפריה באוהל הטריקולור שהקימו, לעזור בעבודות המטבח במחנה המעבר, או לשוחח עם "החייל הצרפתי" שניסה להחזיר אותה לשורות האסירים. "שמעתי אותך" אמרה לו. יש מי שהצליח להנות מן המעצר ולהתענג על הקריצות הקטנות שמנעו ממנו להיות מציאותי. אבל מסתבר שעבור אחרים החוויה נוגעת בנקודות רגישות. מסתבר שאפילו ריחוק עד ימי נפוליאון לא עובד. יש מי שנפגע ומכאן שההצגה טוטאלית דיה.
ב-"אשת השגריר" אנחנו מביטים בצרתו של אדם אחר מתוך עמדה של בטחון. אבל בדיוק מסיבה זאת נוגעת ההצגה בצורה מיידית עוד יותר בחוייתנו. נורה פישר, בתפקיד הראשי, מתחננת על חייה כשבגבה הטריבונאל המלחמתי. היא נואשת, מחפשת בחיפזון סיבות לרחמים עליה, והיא פונה אלינו, לא אל השופטים. אנחנו יושבים בפאסיביות ומביטים בה, כפי שהביטו רובנו חמש שנים במצבו של שליט, כפי שאנחנו מביטים כל חיינו באלפי עצירים פלשתינים המוחזקים שנים רבות ללא משפט, כפי שאנחנו מביטים בענת קם, שכבר שנתיים לכודה בביתה למרות שאין בה שום סכנה לציבור. חשוב שנתפלש בעפר, אבל הכלא שלנו הוא הכורסא הנוחה שמול הטלוויזיה וחשוב עוד יותר שנכיר בכך.
כשלונו של לב
פעמיים הובהלתי לחדר ניתוח בפסטיבל עכו: פעם אחת לניתוח לב פתוח בהצגה "לב", פעם אחת לשיקום כללי של פלג הגוף התחתון בעקבות ירי לאזור האגן, בהצגה האוטוביוגרפית "כתמים". שתי ההצגות פרונטאליות. הקהל יושב ומתבונן בהתרחשות (גם אם ב-"לב" הוא נדרש להשיב מדי פעם על שאלות, ובהזדמנות אחת מחולקות לו סיגריות). בשתי ההצגות ניצבת מיטה במרכז הבמה, ושתיהן עוסקות בכוחה של האהבה לרפא או לחילופין להחלות.
את "לב" ביים ג'ייסון דנינו הולט, המוכר בזכות עבודתו הטלוויזיונית בעבר ובהווה. תמיד נעים לראות התרגשות סביב הצגת תיאטרון, אבל הקהל הרב שנאסף לצפות בהצגה זכה בחוויה שאינה נעימה בהרבה מצינטור. אייל שכטר מגלם גבר החווה את תרדמת הניתוח כביקור בתוך נבכי ליבו. הוא פוגש שם את אשתו הלא-מאוד-מלבבת (בהט קלצ'י) ואת אהובת נעוריו המתה והמאוד מלבבת (ליאל דניר), ומוצא את עצמו קרוע רגשית. לבי לבי לדמותו של שכטר, אבל למרות כמה רפליקות חזקות ומאמץ אמיתי מטעם העושים במלאכה, אין למלודרמה עייפה כזאת שום דרך לגעת בקהל.
לאור כשלונה של "לב", מדהים עוד יותר הישגה של "כתמים" שנתוני הפתיחה שלה דומים כל כך. גם גיבורו של היוצר-השחקן נדב פרידמן נפגע בגופו – מירי של צלף פלשתיני ליד שכם. גם הוא מאבד אהבה אחת ומתקשה להתמסר לאחרת, אבל את האהבה הראשונה הוא מאבד לא כי היא מתה בנסיבות מסתוריות וסטריליות, אלא כי שקית הקטטר שלו נפתחת במיטה, ומן האהבה השניה הוא נרתע לא כי היא קריקטורה, אלא כי הוא חש כמו קריקטורה.
"לב", למרות נבירתה בתוכי תוכו של גיבורה, היא הצגה שכולה חוץ. "כתמים" היא היפוכה, צל"ש מיוחד מגיע למעצב התפאורה שאול אפרת שעשה שימוש אפקטיווי בסדינים. חלקם מכסים את המיטה וחלקם מקופלים בערימות ומשמשים מקום מחבוא לדמויות – וגם לנפשו של הגיבור. הרבה זמן לא ראינו קונספט עיצובי שמצליח כל כך מבלי להשתלט על ההצגה. רק אחרי ההתאוששות מהאימפקט הרגשי שלה פתאום עולה על הדעת שכל מה שהיה שם הוא סדינים.
רגע הפרימה
לפחות שבע פעמים הרגשתי שהצגות מתפרקות לי במהלך פסטיבל עכו. זה קרה כמעט בכל הצגה, כולל כמה מאלה שאותן אני משבח כאן. העדרה או חולשתה של יד מכוונת היה בוטה, ומצער במיוחד, מן הסתם, בהצגות שעם קצת יותר פוקוס היו מגיעות להרבה יותר. "סדאם חוסיין" של יונתן לוי זכתה בפרס השני בפסטיבל. זו יצירה שירית מרשימה שחברה ליצירה מוזיקלית מרשימה (משום מה מסרבים יוצרי ההצגה לספר מי עומד מאחורי הפן המוזיקלי) ושתיהן חוברות למשחק מצויין ולעיצוב נאה. בכל זאת, המכלול מפוספס. חסרים בו שקעים שניתן להאחז בהם.
"העצב של השכן עמוק יותר", מופע תיאטרון מחול שיצרה עמנואלה עמיחי, מתחיל בסצנה מזהירה: אשה במטבח מיושן המואר כאולפן טלוויזיה מערבבת בקערה מרכיבים ביתיים שונים ולבסוף יוצקת את תוכנה על הרצפה, כשכולה חיוכים. מתברר שרקחה דם מלאכותי משכנע למדי וכעת היא משתרעת בשוליו. המטבח הטלווזיוני העליז הופך באחת לזירת רצח, לתוכה פוסעים יתר המשתתפים. הם לא מתרשמים במיוחד מן הזוועה, אלא מתפלשים בדם בעונג רב. ההתפלשות יכולה להבין לאינסוף מקומות. למרבה הצער "העצב" נפרמת כמו יתר ההצגות והולכת למקום לא ברור שכולו להיטי רדיו אמריקאים משנות החמישים.
ההצגה "בילבילבל" משתייכת לז'אנר שהעיסוק בו היום נדיר למדי: תיאטרון אבסורד. במסגרת כזאת הפרימה היא הכרח, אבל היא גם אסורה בתכלית האיסור. גיבוריו של היוצר בשאר מורכוס הם בני שבט מוזר הנפגשים מדי יום באותה שעה וחולקים סיפורים כדי למנוע מן השמש להעלם. אף אחד מהסיפורים אינו סיפור ממש, כולם מציגים מצבים סטאטיים לחלוטין, היתקעויות איומות. גם עבדכם הנאמן הרגיש מעט תקוע באולם התיאטרון. הפרימה של מורכוס אינה הפרימה הנכונה. היא שכלתנית מדי ואינה נדיבה דיה עם הצופים. צוות שחקנים מעולה ועיצוב תלבושות ראוי לשבח עוזרים, אבל לא מצילים את הבילבליבלים, ושמש הביקורת נאלצת לשקוע עליהם.
הזנייה עצמית מוחלטת
לפני הפסטיבל קראתי באחד העיתונים הגדולים שהמחאה החברתית תככב "במרבית ההצגות" השנה. בפועל, רק אחת מהצגות התחרות עסקה בנושא חברתי כלשהו, אבל היא עסקה בו בחן ובברק מיוחדים. להצגה שני שמות, מצד אחד "Justkatzit", מצד שני "לכא"ס", והיא למעשה מורכבת מהתגוששותם של שני גורמים על במה אחת.
Justkatzit הוא שמה המחריד של להקת מחול נתנייתית, אותה ייסדה ענת כ"ץ (שמה האמיתי של אחת מיוצרות ההצגה). הלהקה נתמכה עד כה על ידי אמה של כ"ץ ובאמצעות סכום זעום שקיבלה בירושה, אבל המאגרים מתייבשים ויש לערוך ערב התרמה. בערב מתארחים גם יוצריה של הצגת הפרינג' "לכא"ס" ("ליל כל אולמות הספורט") העוסקת בצעיר פגוע נפשית המחליט להעלות באש את כל אולמות הספורט בארץ. גם הם זקוקים לתשומת לב ולמימון, ואין להם עניין לפנות במהרה את הבמה לטובת מארחיהם המחוללים.
אנחנו צופים מקרוב בהזנייה העצמית המוחלטת אותה חייבים לעבור יוצרי תרבות בישראל כדי להציל את עצמם מתהום החובות. כ"ץ קיבלה חסות מחברת בזק, שהתקינה כביכול רשת אלחוטית באולם הקריפטה של המבצר הצלבני בעכו. אנחנו מתבקשים לגלוש באמצעות האייפונים לדף הפייסבוק של הלהקה ולעשות לו לייק. אחר כך מאפשרים לנו הרקדנים להפוך לרקדנים בעצמנו ומלמדים אותנו ריקוד חסר פשר בעוד סיסמאות פרסום של בזק מהדהדות ברקע. הלכא"סים מצידם משתמשים בפירוטכניקה זולה לרוב ומקדמים על הדרך גם הצגת ילדים בשם "סבתא בננה", הכוללת עיסוק בנושא הדבש בבננה.
גם ההצגה הזאת נפרמת באמצע במפתיע ומאבדת מיקוד, אבל משהו בהחלט יש שם. כ"ץ ושותפה לבימוי ארז מעין נהגו בדפניליפיות שובת לב. בזכותם הרגשתי פעם אחת במהלך פסטיבל עכו שאני עד למהלך של מחאה אותנטית. ושום דבר לא מרומם את הנפש יותר.
הופיע במקור ב-"עכבר העיר". איור: מרטין מיספלד "מות מארה - בעקבות ז'אק לואי דוד" (פרט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה